vilters

ובכן, מה אפשר לספר על שוויץ? כמו שכבר אמרתי מרגע שנכנסנו לשוויץ ולמרחבים הפתוחים הרגשתי שהריאות שלי מתרחבות. הכניסה לשוויץ והמקום הראשון בו התארחנו השאירו בי רושם כל כך חזק, כמו שלא חוויתי עדיין בטיול. אל בנו (Benno) המארח שלנו הגענו בשעת ערב- סביבות שמונה, כשעדיין היה אור בחוץ. בנו גר בכפר קטן בשם פילטרס (כתבים עם V אבל מבטאים F). הכפר הזה כל כך קטן שאין בו סופר או דואר. הסופר הקרוב נמצא מרחק 40 דק' הליכה. תחנת הרכבת הקרובה נמצאת במרחק 35 דקות הליכה. מה שכן- הכפר שוכן בליבו של עמק, מוקף הרים עצומים ושדות בלתי נגמרים. בלילה כשיושבים במרפסת ניתן לשמוע את דינדון פעמוני העיזים מרחוק. איך שהגענו בנו קפץ לשכנים מלמעלה כדי לכבס מצעים בשבילנו, וכשהם שמעו שיש לו אורחים הם מיד הזמינו את כולנו לדרינק. כך הכרנו את ג'ניס וסטיוארט, פנסיונרים אנגלים שהחליטו שנמאס להם מאנגליה והם עוברים לשוויץ. אני בהחלט יכולה להבין אותם- אין הרבה מדינות שהחיים בהן כל כך טובים. לראייה- מערכת החינוך מכוווינה את התלמידים ללימודים אקדמאים או לימודי מקצוע, שבסופם אף מוצאת לתלמידים עבודה. אכן אחוז האבטלה במדינה מאוד מאוד נמוך. אצל ג'ניס וסטיוארט התארחו גם בנם וכלתם ואף הנכד הקטן, שהגיעו כל הדרך מאנגליה הגשומה לאביב הפורח של שוויץ. כייאה לאנגלים התכבדנו בג'ין & טוניק. למרות הפרשי הגילאים, ואולי דווקא בגללם השיחה הייתה מרתקת.

בבוקר המחרת קמנו בבית המעוצב להפליא של בנו, יצאנו לשתות קפה במרפסת והנוף שנגלה לעינינו היה לא פחות מעוצר נשימה!

שיצביע מי שלא היה רוצה לראות את ההרים המושלגים עם הקפה של הבוקר…

בנו הוא אחד הטיפוסים היותר מעניינים שפגשתי. בתור בן למשפחה בעלת קייאקים, מגיל צעיר מאוד הוא חותר. הוא רצה לטייל בעולם, אז הוא נסע לארה"ב וחתר לאורך כל נהר המיזורי! לא רק זה, הוא גם כתב על כך ספר… בזמן שאנשים רגילים אוספים גלויות או תחתיות של בירה  בנו החליט לאסוף סיפורים.  כשלמד באוניברסיטה הוא אסף סיפורים מאנשים ברכבת. מה זאת אומרת? היה לו ספר ריק, והוא ביקש מאנשים ברכבת לכתוב סיפור לכותרת קיימת. כל אדם שכתב סיפור השאיר כותרת חדשה לכותב הבא. כך יש לו ספר מלא בסיפורים מאנשים שונים בעולם, את חלקם הוא אפילו לא יכול לקרוא כי הם בשפה שאינו מבין.

בנו לקח אותנו לטייל באיזור, ראינו אגמים, הרים מושלגים, עמקים, אפילו נגענו בקצת שלג שעוד לא נמס ואף נתנו כיף לליכטינשטיין, המדינה הכי שקרית. היא כל כך קטנה שבחנות המזכרות שלה אין מספיק מזכרות מליכטינשטיין אז הם מוכרים גם מזכרות משוויץ!

הטבע העצום הזה פשוט לא נגמר! כמה אנרגיה יש בו…

ואז הגענו לראש גבעה ומצאנו להפתעתנו טרמפולינה ענקית!

בחצר של השכנים של בנו גר הארנב הכי שמנמן שראינו, יחד עם שתי תרנגולות וברווז.

אני לובשת חצאית-מכנס שנקנתה בחנות היד שנייה בנאפולי. בדרך חזרה מהסופר (הליכה של 40 דק') הלך לצידנו איש מבוגר, שראה את הפרח בשיער שלי וישר התחיל לדבר איתנו בגרמנית ואמר "היפי, היפי!" כשענינו לו שאנחנו לא מדברים גרמנית הוא התחיל לדבר באנגלית ובהתלהבות רבה החל זורק בזה אחר זה את כל שמות הלהקות והזמרים מהסיקסטיז "בוב דילן הא? גוד גוד, ג'ון באז הא? גוד!, ביטלס! הו ביטלס! ג'ון לנון הא? גוד ליריקס! אריק קלפטון הא? גוד גוד גיטר!…" כך הוא המשיך דקות ארוכות, ומשנגמרו לו הלהקות הוא החל לשיר שירים if you're going to san francisco… hey mister tamburin שעה שאנחנו תוהים מאיפה הוא נפל עלינו. משנגמרו גם השירים הוא נפרד מאיתנו לשלום והלך לדרכו.

פה אני עוד מעכלת את החוויה שהרגע עברנו עם הסבא'לה הנחמד.

האגם ליד הבית של בנו, הלכנו לבדוק האם הברווזים אוהבים מצות.

המסקנה- ברווזים אוהבים מצות.

אצל בנו היינו חמישה ימים, ואם זה היה תלוי בי אולי היינו נשארים כמה שנים טובות. כל הטבע העצום הזה גרם לכל הבעיות שבעולם להצטמצם ולהיכנס לפרופורציות. לא עשינו הרבה- קצת טיילנו והסתובבנו באיזור, אבל מספיק רק לצאת לחצות את הכביש וכבר נמצאים בלב אגם מדהים, או במהלך הליכה רגילה לסופר מוצאים את עצמנו מוקפים בשדות הפורחים והפרות מלחכות העשב. הטבע מקיף אותך במלוא מובן המילה. הכפר השוויצרי הקטן כמו נלקח מגלוייה אך היה מציאותי לחלוטין, עם אנשים נחמדים, שכנים שמברכים לשלום ומארח אחד מקסים. רק המחשבה על המקום הנפלא הזה מעלה בי געגועים. כשתכננו את המשך הטיול החלטנו להמשיך לעיר לוצרן ומשם לעיר ברן. תחבורה ציבורית בשוויץ לא באה בחשבון, היות וגילינו שמחיר הרכבת נקבע על פי מס' הקילומטרים, והיא מאוד מאוד יקרה. על המשך הרפתקאותינו בשוויץ בפרק הבא…

 

ואם כבר בשוויץ עסקינן… טור אופנת רחוב משוויץ עלה לאוויר:

http://lifestyle.nana10.co.il/Article/?ArticleID=801330