האמת היא שלא כל כך רחוק.

אני יכולה להגיד לכם שהייתה לי תקופה אינטנסיבית לאחרונה וזה לא יהיה שקר (התחלתי שני קורסים) אבל זו גם לא תהיה מלוא האמת. למעשה בתקופה האחרונה בה נעלמתי לזמן ממושך היו לי הרבה לבטים של “יחסינו לאן?” עם הבלוג. אני מאמינה שזה קורה מדי פעם למי שכותב לא כעבודה, במיוחד אם הוא כותב על חייו האישיים. פתאום היו לי מחשבות על כמה שבלוג זה דבר חשוף, ונתקפתי “פחד במה”. כשפתחתי את הבלוג החלטתי שאני הולכת לעשות אותו מתוך כיף ואהבה ולא מתוך הכרח, ולכן אני שלמה עם כך שלא העליתי פוסטים כשלא התחשק לי. התנצלותי היא על כך שלא אמרתי מילה, פשוט עזבתי, שוב- מתוך חוסר ידיעה האם הבלוג ימשיך או ייסגר. אני חושבת שפרק הזמן הזה היה הכרחי עבורי כדי להבין שהבלוג חסר לי. אני לא מדברת בכלל על הפידבקים החיוביים והליטוף לאגו, אלא בעיקר כתיעוד. אני לא טיפוס שכותב יומנים, וניחנתי בזיכרון של נמלה ולכן אני שוכחת בקלות חוויות ומחשבות שעוברות עליי. אפשר להגיד שהבלוג הוא היומן שמעולם לא כתבתי. החוויות, המחשבות והתמונות בו נשארים חיים ולא פורחים לי מהזיכרון. אז נכון שהבלוג נפתח בראש ובראשונה כדי לתת השראה לאיך להתלבש בזול, אבל הוא גם עונה בצורה נפלאה על הפחד האנושי שלי מלאבד תקופות בחיים. 

אני מודה לכל מי שנשאר, לכל מי שדאג ושאל. אני חוזרת, לפחות בינתיים.

נגה.

Comments