אני מתנצלת מראש, הפוסט הזה לא ידבר על אופנה.

סבתא שלי נפטרה שלשום. בעשר השנים האחרונות היא חלתה במחלה הנוראית אלצהיימר. זו מחלה שבה אתה אמנם לא מאבד את הגוף הפיזי של האדם, אבל היא פשוט מרוקנת אותו לכדי קליפה חלולה. מצבה אט אט הדרדר, בתחילה היא רק שכחה דברים, קצת איבדה את ההתמצאות. עד שבשנים האחרונות היא כבר לא זיהתה אף אחד, איבדה את יכולת ההליכה והדיבור שלה והייתה מטופלת על ידי סבא שלי שנרתם לטיפול בה במסירות ראויה לשבח ועוזרת פיליפינית מקסימה.

כשהייתי קטנה והכרתי אותה בצלילותה עוד לא הבנתי את משמעות אישיותה המרתקת. עם הזמן, בעוד אני התבגרתי ולאט לאט גילתי עוד ועוד רבדים באישיותה מסיפוריהן שלי אימי ודודתי, אישיותה הלכה ונעלמה.

כיום אני יודעת כמה היא דמות משמעותית בחיי, וכמה שאני מעריצה את יכולת ההישרדות שלה. היא  עברה תלאות נוראיים. כבר כילדה קטנה בצ’כיה היא טיפלה באחייה הקטנים.  הוריה שלחו אותה למשפחה בהונגריה כשהם הרגישו שהנאצים מתקרבים לצ’כיה, בתקווה שאכזריות הנאצים לא תרחיק עד להונגריה. לנאצים היו תוכניות אחרות. כל משפחתה נרצחה, להונגריה הנאצים הגיעו דיי מהר והיא נלקחה לאושוויץ. בלי להניד עפעף היא שיקרה לדוקטור מנגלה שהיא בת שש עשרה (בעוד היא בת ארבע עשרה) והלכה לעבודות פרך. לא מעט ניסים קרו שבזכותם היא הצליחה לשרוד, אך בשואה לא היה די בניסים בשביל לשרוד. חוסנה הנפשי הוא זה שגרם לה לא לאבד תקווה בשעה שכל עולמה התמוטט. החלום שלה להקים בית בארץ ישראל ולהמשיך נצר למשפחתה שנרצחה כולה. אחרי שהנאצים כבר נסוגו והיא נשארה פצועה וחולה בעקבות צעדת המוות, החיילים הבריטים ששחררו את המחנה גררו את גופה כי חשבו שהיא מתה. היא אספה את מירב כוחותיה בכדי להוציא קול חלוש, להודיע שהינה בחיים. קבוצת אסירות נלקחה להחלמה בשוודיה, והיא- שמצבה היה רע מאוד, לא הסכימו להכניסה לקבוצה זו בתואנה שהיא לא תשרוד את הנסיעה. בעקשנות רבה היא שכנעה את המשחררים שיתנו לה לנסוע להחלמה בשוודיה. החלום שלה לעלות לארץ ולהקים בית הוא זה שנתן לה את הכוח לשרוד את הבלתי אפשרי. והיא אכן מימשה אותו. בשעה שאותו דור המייסדים עסק בקדחנות להקים את הארץ, היא עמלה על חלומה הפרטי- היא הייתה אמא למופת לשתי בנותיה, ואני יודעת שהרבה ממה שאימי היום זה בזכותה. המון ביטויים, הרגלים, ודברים סתמיים של היומיום חלחלו ממנה לאימי ומאימי אלי ואל אחיותי.

אני נזכרת בה וחושבת עליה הרבה. בכל יום שואה קשה לי יותר ויותר. אני רגישה יותר, בוכה יותר. לראות את סבתי הולכת ודועכת תוך שאנו יודעים רק קמצוץ קטן מסיפורה האישי משול לאיבוד חלק חושב בפאזל. היא אף פעם לא הייתה מוכנה להעיד ולספר. מעטות הפעמים שהיא סיפרה דברים מעברה, וגם אלו בשברי שברים. כשהיא פתחה בארץ דף חדש היא מחקה לחלוטין את הפרק השחור של המלחמה. כשצעדתי על האדמה המקוללת של אושוויץ במסע לפולין בכיתה י”ב, אליו אימי הצטרפה, הייתה לי סוג של הארה. בעודי רואה את הריסות מה שפעם היו צריפים הבנתי את המשמעות של חיי- הבנתי שלא לחינם סבתי עברה את כל הסבל הזה ושרדה כנצר אחרון למשפחתה. על כתפיי מוטלת האחריות להמשיך את השושלת. הבנתי שזה חלק מגורלי, חלק מתפקידי בעולם הזה- להמשיך את זכר המשפחה שנרצחה, וכעת גם את זכרה של סבתי. זו מסקנה מאוד מרחיקת לכת עבור נערה שלא יכלה לחשוב בכלל על העתיד שלה עם ילדים.

שיר שכתבה דודתי ואותו הקראתי באושוויץ, והוא רלוונטי היום לפחות כמו אז:

סבתא אהובה,

נושאת אני את דמותך ואת כאן איתי,

עת מסך קודר של זיכרונות עוטף אותי.

ובמהלכה הרועם של אותה דומייה,

חולפות להן התמונות לנגד עינָיי כמו בערבוביה.

קטעי תמונות מתוך חיָיִך, עת בך עוד מפַעֶמֶת רוח נעורים,

אותם, נאלצת לעבור במקום הנורא הזה, כשאת בֶּגַפֵּך- בלי הורים.

ורואה אני אותך בעיניי רוחי- כשאת נאֵבֶקֶת בחירוק שיניים,

כשכַּבְדָה עליך הנשימה, עוד מעט קט ונשמֶטֵת בין שפתיים.

ושואלת אני את עצמי- מה גרם לך ,כשאת ספק ילדה ספק אישה,

חֵרֶף הבדידות והניכור, להתעקש ולהמשיך הלאה במצח נחושה?

והשאלה מנָכֵּרֶת במוחי, לא נותנת לי מנוח,

לא ברור לי מהיכן שאבת לתוכך את הכוח?

ובעבודָת הבִּיצוּרים המפָרֶכֶת, כּשחָשַבְת שאָת כבר רואה את סופך,

עת דָלַקְת במרוץ החיים, והמוות לא חָדַל לנשוף בעורפֶּך.

אך היה בליבך שָביב של תקווה והיית חדוּרַת חלום,

ואת כל כוחותייך היית אוספת לקראת אותו יום.

אָת חלמת וקיווית שתינתן לך ההזדמנות,

להתגבר ולהמשיך הלאה, להפיג את הריקנות.

לזכות שוב במָגַעָם של החיים על פָּשְטוּתָם,

דבר שאיש לא יודע להעריך בימים כְּתִיקוּנָם.

את חלמת, אולי יום מן הימים תזכי לנטוע- מי יֵדַע?

ובמקום גֶזַע משפחתך אשר באכזריות נגדע,

שתיל חדש אשר ינבוט וימשיך את השושלת,

ויפיח מחדש את שָלְהַבְתָה של הגָחֶלֶת.

גְחַלְתָם הכבויה של יקירייך האהובים,

אשר בשלב זה, הבנת כבר, אינם בין החיים.

וחלום זה, שהיה נטוע עמוק עמוק בקִרְבֵּך,

חָבָר לנחישותך ולחוסן גופך ואישיותך.

וכך צָלַחְת ועברת את אותם ימים קשים- ימי בֵּלַע,

והשארת את המלחמה הנוראה מאחור, ואת חזקה כסלע.

ואני היא ה’נטע’, השתיל עליו חלמת פעם חלום,

עומדת על חורבות סבלך, נושאת ראשי בגאווה היום.

ושְמחה לבשֵר לך, שהחלום שלך , שהיה בגדר דמיון,

קָרַם עור וגידים, התגשם והיה לניצחון.

ניצחונֵך שֵלַך, סבתא, הנערה מוכַּת הגורל,

איך על החורַבות בַּנית עצמך- להבין לא אוכל…

איך יחד עם סבא הצלחת להקים משפחה שפויה ולרוב מאושרת,

משפחה אל תוכה הייתה כל נכדה שמחה להיוולד, ובה אני מתפארת.

ויודעת אני שאֵת מאורעות עברך הנורא תמיד תישאי עימָך,

אך עם זאת תטפחי את ההווה, שכן הוא זה שכעת על הכף מונח.

רוצה אני שתדעי שאני מעריצה את היכולת שלך לקרוא את החיים,

בזכותה אנו קיימים וחיים לצידך, ואותך כל כך אוהבים.

ולהביע את הערכתי הרבה- לעולם לא אוכל במילים,

באותה יכולת מופלאה שלך, בזכותה אני בחיים…

רק שלוש מילים אומר ובכך אתבַּרֶך :

“אושרי שזכיתי להיות נכדתך”

בעוד כחודשיים אני הולכת לטוס לטיול הגדול בחיים שלי. טיול תרמילאים ארוך לאורכה ולרוחבה של אירופה, עליו חלמתי כבר כמה שנים, ובשבילו חסכתי כסף שנה שלמה. אני מאוד נרגשת לקראת הטיול. בתור בת דור ה-Y, גדלתי עם הרגשה שהעולם הוא כפר גלובלי קטן, ומבחינתי אפשר היה להפוך את Imagine של ג’ון לנון להמנון הבינלאומי של כלל האנושות. אני בטוחה שבכל מקום שאטייל בו באירופה אפגוש אנשים טובים ומעניינים. עם זאת, כל הזמן מקננת בי מחשבה קטנה שלא מניחה לי, על כך שאירופה היא בית קברות אחד גדול. בכל חור שאליו אגיע נרצח יהודי, או הושפל או שולח למותו. כל אדם שאראה ברחוב הוא נכד של מי שחי בתקופת התופת, בין אם היה פעיל במפעל הרצח או שהביט מן הצד מבלי לעשות דבר. והמחשבה הזאת מכבידה עליי.

אני מרגישה שזכיתי בכך שנולדתי בארץ ישראל. אחת ממורשותיה של סבתי הייתה שבכל מקום שבו יהיו יהודים ישנאו אותם, ושהדרך היחידה לעם ישראל היא מדינה משלו. ככה זה היה משחר ההיסטוריה- שנאת זרים היא לא דבר חדש. יהודים יכולים לחיות בחו”ל כל עוד המצב טוב. כשהמצב נהיה רע מחפשים אשמים, ותמיד בסוף השנאה והכעס מופנים כלפי הזרים. 

את הטיול שלי אני עושה ברגשות מעורבים. באמונה שאכיר אירופה אחרת, אנשים אחרים. אבל אני יודעת שגם הטיול יום אחד יסתיים, ואז אמשיך לחלום הבא- לחיות פה בארץ. ללמוד, לעבוד וביום מן הימים גם להקים משפחה. סבתא שלי הגשימה את החלום שלה, ואני מקווה להגשים את שלי.

יהי זכרה ברוך.

Comments