כן הגענו לליון. לא, לא ביום אחד.

בבוקר היום הראשון תפסנו טרמפים מהכפר של קרולין לנאנט, ומשם ניסינו לתפוס טרמפים לכיוון ליון. עצר לנו בחור צעיר ונחמד עם רכב מסחרי גדול ונראה מבטיח. על השלט שלנו כתבנו Angers (או אנז’ה בצרפתית) והבחור טען שהוא נוסע לכיוון בדרך הלאומית (national road) עלינו על הטרמפ, שמחים שאנחנו מתחילים להתקדם כל כך מהר לכיוון היעד שלנו. מה שלא ידענו הוא שהדרך הלאומית זו דרך איטית וארוכה שעוברת בכל הכפרים באיזור. עוד טעות של טרמפיסטים מתחילים- אף פעם לא לקחת את הדרך הלאומית!! מכיוון שהדרך הלאומית איטית היא משמשת בעיקר את הנוסעים בנסיעות קצרות, מכפר לעיר ולא את מי שרוצה לגמוע מרחקים ארוכים. לכן גם הטרמפים שמצליחים לתפוס ממנה הם קצרים ביותר, 20-30 ק”מ בלבד ואז חוזרים לנקודת ההתחלה ומנסים לתפוס טרמפ נוסף. הטעות הזאת עלתה לנו בזמן יקר- דרך של 80 ק”מ מנאנט לאנז’ה עשינו בארבע שעות ובחמישה טרמפים שונים, רובם כפריים שלא דיברו מילה באנגלית. מה שכן הרווחנו הוא נופים מדהימים של כפרים קטנים, כרמים, אגמים ונהרות הצובעים בכחול את השדות הירוקים וטירות שפזורות ברחבי הדרך הלאומית בעמק הלואר. מבטיחה שאם המצלמה לא הייתה במעמקי התיק הגדול הייתי מצלמת…כשירדנו מאחד הטרמפים וניסינו לתפוס טרמפ נוסף בכפר שכוח אל בכביש חצי סלול שרכב עבר בו אחת לכמה דקות הסתכלנו על הנוף ופתאום משב רוח העיף פרחים מן העץ לאדמה והביא איתו את ריח הפרחים. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, אך בזאת זה הסתכם- לא עוד דרך לאומית. לבסוף הצלחנו להגיע בשעת צהריים לכביש המהיר והיינו מעודדים שאנחנו בדרך המהירה והנכונה להגיע לליון. אחרי נסיעה של שעה וחצי על האוטוסטרדה הטרמפ שלנו הוריד אותנו בתחנת דלק על הכביש המהיר והמשיך לדרכו. משם חשבנו שיהיה קל לתפוס טרמפ, פשוט לגשת לאנשים עם השלט המחיק ולשאול האם הם נוסעים לכיוון. המזל לא שיחק לטובתנו, ועם רדת החשיכה אחרי ניסיון של שלוש שעות להשיג טרמפ מצאנו את עצמנו דיי מיואשים באמצע תחנת דלק על הכביש המהיר, מרחק של 500 ק”מ מליון. מסביב היו בעיקר נהגי משאיות אדישים וכמה משפחות אחרונות שטיילו כבר עזבו את התחנה, ואנחנו ניסינו לחשוב מה עושים הלאה. האפשרויות היו לחצות את מגרש החנייה אל הדשא ולפתוח שקי שינה או ללכת אל המוטל שמאחורי תחנת הדלק, ובו לשכור חדר דרך מכונת ממתקים רק של מפתחות. המחיר לא היה מאוד יקר, והחלטנו ללכת על האופצייה של החדר, וציפינו לקבל חדר מעופש של נהגי משאיות עם מקלחות משותפות וללא מצעים. מה רבה הייתה ההפתעה לגלות את אחד החדרים היפים אם לא ה- שנתקלנו בו מתחילת הטיול, חדש ונקי, עם מצעים ומגבות, מקלחת מרווחת ומצוחצחת, wi-fi  וטלוויזית LCD. הלכנו לישון בתפילה לאלוהי הטרמפים למזל טוב יותר בבוקר המחרת.

בבוקר קמנו, ותוך רבע שעה כבר היינו על טרמפ לכיוון ליון, שלקח אותנו עד לסנט אטיין- מרחק 45 דק’ מליון. הטרמפ שלנו הפעם היה שחקן תאטרון שנסע באותו הבוקר מנאנט (!) ועצר לתדלק בתחנה בה חיכינו. כן גם אנחנו חשבנו על זה – אם היינו יודעים היינו יכולים לנסוע איתו את כל הדרך מנאנט. בכל מקרה למכונית שלו היה מחובר נגרר של הובלת סוסים, בו שמנו את התיקים הגדולים שלנו (אל דאגה, לא היה שם סוס). היה נוח ומרווח (בניגוד לטרמפים אחרים שלא היה מקום בבגאז’ ואני ישבתי עם שני התיקים מאחורה, לפעמים גם במכונית עם שתי דלתות בלבד…)

בשעה טובה, אחרי 16 שעות של תפיסת טרמפים ולילה אחד במוטל הגענו לליון, לפגוש את מנו. מנו הוא בחור שהתארח אצלנו בדירה בת”א דרך couchsurfing בקיץ, והתחברנו אליו מאוד. גם ריבקי הארנבת שלנו התחברה אליו ולא הפסיקה ללקק את כפות הרגליים שלו, והם נהיה BFF. מנו מאוד אהב את תל אביב, והזמין אותנו להתארח אצלו בליון כשנגיע בטיולנו לצרפת, ואנחנו כמובן שמחנו. הגענו לדירה המדהימה של מנו ושל השותפים שלו במרכז ליון, דירת סטודנטים שהסטודנטים בארץ יכולים רק לחלום עליה- הדלתות, החלונות, הרצפה והרהיטים עתיקים, אך הצבעוניות הרבה מונעת מהדירה להיראות זקנה. תראו את הדלת האדומה המהממת הזו:

אתם מוזמנים לבוא איתי לסיבוב קצת בעיר…

זה ה-AM: PM שלהם. יש שם אוכל, נייר טואלט, מוצרי היגיינה, קולה, קונדומים וכל דבר שאולי תצטרך באמצע הלילה:

ועוד משהו על הלילות בליון- כשם שאין סופר אמיתי פתוח, כך גם חיי הלילה גוועים בשעה מוקדמת למדיי. רוב הפאבים והברים נסגרים בסביבות 24:00. למנטליות הזו לא קל להתרגל לתל אביבים כמונו שלא יוצאים מהבית לפני חצות. כך יצא שיום אחרי יום פספסנו את השעות המקובלות לצאת בשל ארוחת ערב מאוחרת מדיי או ארוכה מדיי. למזלנו הייתה לנו חברה נהדרת, ולהישאר בדירה עם מנו וחבריו היה לא פחות כיף מכל בר או פאב שיכולנו לבקש.

גם מנו וגם חבריו עשו שנת לימודים בחו”ל (כמו שכבר ציינתי שמקובל באירופה) מנו למד באוסטרליה (ובסוף לימודיו טייל במזרח התיכון בדרך חזרה לצרפת) סימון למד ברומניה ופלורנטה למד בסוריה. היה ממש מעניין לדבר איתם ובמיוחד עם פלורנטה שגר בסוריה וחווה אותה כמו שאנחנו לעולם לא נוכל לחוות. השיחות איתו היו מאוד מעודדות, והוא הראה לנו פן אחר של סוריה, לא זה ששומעים עליו בחדשות אלא זה של הצעירים בדיוק כמונו ששואפים כמונו שיהיה שלום. יש רגעים בטיול שמשנים את תפיסת העולם, וזה ללא ספק היה רגע כזה.

לחדי העין בקהל- לא התבלבלתי, התמונה הנ”ל צולמה בליון ולא בפריז כפי ניתן לחשוב ממגדל האייפל ברקע. הסיבה לכך היא שבליון יש העתק של החלק העליון של מגדל אייפל והוא ממוקם על גבעה, וכך נראה כמו מגדל אמיתי.

וזה נהר הסון, אחד משני הנהרות הגדולים החוצים את ליון (השני הוא הרון)

מנו המארח שלנו הוא בחור נורא עסוק, הוא עובד ולומד כמעט בכל יום, כך שרוב הסיורים שלנו בעיר היו לבד או עם השותפים של מנו (פלורנטה וסימון). באחר הצהרים הפנוי היחיד שלו לקח אותנו מנו לתצפית סודית הממוקמת מאחורי בית ספר על גבעה בגדה המערבית של נהר הסון. לצערנו מזג האויר היה קר ועם העלייה למעלה החל טפטוף שמהר מאוד הפך לגשם זלעפות שתפס אותנו מחוסרי מטריה ולכן נאלצנו להמתין חצי שעה במוסך מכונויות עד שהגשם יחלוף או לפחות יחלש.

הגשם לא חלף אבל החלטנו שמספיק לחכות במוסך ורצנו במבול למצוא מקום סימפטי יותר לחכות בו, ומצאנו בר נחמד בירידה מן ההר.

אני שפכתי יין על המכנסיים שלי כשניסיתי לצלם את כולנו עם טיימר. כפי שניתן לראות התמונה לא יצאה משהו, וגם לא המכנס שלי (שמנו הורה לי לששפוך עליו המון מלח כדי לספוג את הכתם).

באותו הערב בישלנו ארוחת ערב למארחים שלנו, בתפריט- לזנית גבינות, כרובית עם פירורי לחם (שלקח לנו יובלות לנסות להסביר לעובדים בסופר מה אנחנו מחפשים. טיפ- פעם הבאה להגיד bread crumbles), סלט ירקות ויין קו דה רון.

אחרי הארוחה יצאנו עם השותפים של מנו להופעה של להקה בשם cheveu ההופעה התקיימה במקום שנראה כמו הכלאה בין הלבונטין ומתנ”ס ירוחם, ספק מוזר ספק מגניב. אלמוג ופלורנטה (שלא הצלחתי לבטא את השם שלו עד שראיתי שכותבים אותו כמו פלורנטין) שותים בירה.

 

פוטו רצח על רקע הקיר המצחיק

בסך הכל נהנתי מהאווירה ומהמקום. ההופעה הייתה נחמדה בהתחלה, אבל קצת יותר מדיי אלטרנטיבית בשבילי- בשלב מסויים זה קצת חפר לי מדיי. אלמוג הגדיר אותם כשילוב בין קוב לאשכרה מתים, ואני מסכימה ומוסיפה-חוויה שמספיק לחוות פעם אחת.

במהלך שהותנו בליון החלטנו על כיוון להמשך הטיול- להדרים לריוויירה הצרפתית לעיר ניס ומשם להמשיך לכיוון איטליה. חיפשנו ספה בליון, ומצאנו אחת אצל לואי, עליו ועל מעליליו אספר בפוסט הבא. רק אומר שעזבנו את ליון כעבור חמישה ימים, שוב מרימים את האצבע בצידי הכביש. אחרי ניסיון של מעל 1,000 ק”מ בכבישים המרחק לניס נראה לנו קליל. יצאנו את ליון מוכנים לחצות את עמק הרון.

One more cup of coffee before I go to the (Rhone) valley below…

Comments