split
עזבנו את הקמפינג באגמי פליטביצה בבוקר קר ויצאנו בטרמפים לכיוון עיר החוף ספליט, המשימה לא הייתה קלה וזמן רב עמדנו בקור כשהשמש החורפית מתגרה בנו אבל לא מחממת. לבסוף הגענו לעיר בשעת אחה”צ, והתקשרנו לחבר של הרבוייה, גם הוא די ג’יי שגר בספליט. פגשנו אותו והוא הוביל אותנו לקלאב קוצקה- המקום בו נתארח, שלא ממש הצלחנו להבין מהו בדיוק עד שהגענו אליו. קלאב קוצקה הוא סקוואט לשעבר שהפך למועדון ומרכז צעירים, והוא מנוהל דיי בהתנדבות על ידי קבוצת אנשים. שם הכרנו את אוקי (Oki), בחור בן 34 שהוא אחד מהמתנדבים ונפרדנו מהדי ג’יי הנחמד. אחרי סיור קצר במקום הבנו קצת יותר במה מדובר- מועדון לילה אלטרנטיבי עם חדר גלריה וקומה עליונה המשמשת את אורחי המועדון או נגנים שמגיעים מרחוק. במקום יש חדר גדול עם מיטות, מטבח ושירותים.
מצבם הכלכלי של האנשים בקרואטיה לא קל בכלל- המשבר הכלכלי פגע בהם קשות ואנשים רבים נשארו מחוסרי עבודה. מי שכן יש לו עבודה מחזיק אותה בשיניים וכל כך מפחד לאבד אותה שהוא לא לוקח חופשות ומפחד להיות חולה. כך סיפר לנו הדי ג’יי חברו של הרבוייה שהוא היה רוצה לנסוע לתקלט בחו”ל, אך הוא לא יכול כי הוא מפחד לאבד את עבודתו כיחצ”ן מסיבות(!). אפשר להרגיש את המשבר גם ברחוב עם כמות האנשים שאוספים בקבוקים ופחיות מפחי אשפה- ולא רק הומלסים וזקנים. צבט את הלב לראות בחור צעיר ונורמטיבי עם עגלה וילד בן שנתיים בה שמחטט בפחי האשפה. אוקי המארח שלנו בקלאב קוצקה מובטל ולא מצליח למצוא עבודה מאז המשבר, ואת כל מירצו הוא משקיע בהתנדבות במועדון ותפעולו. גם הוא אוסף בקבוקים כדי להביא קצת כסף הבייתה. השן הקדמית שלו שבורה (שערנו שאולי מקטטה שהיה צריך להפריד במועדון) ואנחנו מניחים שהוא נשאר איתה במצב כזה כי פשוט אין לו כסף לתקן אותה. עם זאת המורל מאוד גבוה והצעירים לא מוותרים על בילוי בערבים, רק מתאימים אותו לכיסם- במקום לצאת לבר הם קונים בירה זולה בבקבוק חסכוני של 2 ליטר ויושבים בגנים או במועדון.
ישבנו עם קבוצת חברים מקומיים בגלרייה שהייתה בעצם חדר עם ספות ועל עליהם תלויים ציורים. באותו הזמן הציגו תערוכה של דונה, אחת המתנדבות הנוספות במקום ושתינו בירות ורקיה -מין ערק מקומי מתוק.
אוקי בנדיבותו הציע לנו להשתמש בשרותי המטבח, אך הוא לא הזכיר את מצבו כלל. מבט אחד הספיק כדי להבין שמדובר במטבח של שבט צופים טיפוסי. בלגאן אטומי וטינופת שלא נוקתה כבר כמה שנים- נו סקוואט. בהתחלה עוד חשבנו שאולי שנתמש במקרר או בכיריים מעט אך וויתרנו על הרעיון ברגע שראינו סיר ענק (כמו האלה בצבא) מלא בעובש ירוק. לא הצלחתי לזהות מה היה שם לפני, אבל הוא ז”ל כבר ממזמן. את המקרר פחדנו לפתוח והחלטנו להסתדר בלי מטבח בימים הקרובים. המשכנו לשירותים ושם המצב לא היה טוב יותר. מבין שני תאי שירותים אפשר היה לבחור בזה בלי האור או בזה עם הקקי. אני בחרתי את זה בלי האור, למרות שבטח גם בו היה קקי שפשוט לא ראיתי. הלכנו לישון לא לפני שהצענו את המיטות בסדינים נקיים (אנחנו מקווים).
מכיוון שכל המבנה היה בניין תעשייתי תת קרקעי האור היחיד שהיה בחדר היו הפלוריסנטים, ללא חלונות ולכן בבוקר כשהתעוררנו מהשעון המעורר הכל היה חשוך בדיוק כמו כשהלכנו לישון. אחרי ארוחת בוקר יצאנו להסתובב בעיר, ומצאנו חנות יד שנייה מהסוג הטוב ביותר- כזו שהבגדים בה מתומחרים לפי משקל! לא שחסרו לי בגדים, אבל בדיוק איבדתי בזגרב את הקרדיגן האדום הדקיק שלי, ורציתי למצוא לו תחליף הולם שיכול לשמש כחלק עליון על בגדים קצרים ושלא יהיה חורפי מדיי. מצאתי סוודר בצבע זית עם פפיון שהלם את דרישותיי, ועל הדרך גם הוספתי חולצת פסים צבעונית וקלילה שמצאה חן בעייני ושקלה כמו נוצה. יצאנו בנזק של 25 קונות על שני הפריטים פלוס חולצה קצרה לאלמוג, כלומר 20 ש”ח. המשכנו לעיר ואחרי סיבוב קצר בעיר העתיקה הלכנו לאורך החוף שהיה מקושט בדגלים ומלא דוכנים שמכרו מוצרים מעץ לכבוד חגיגות הקדוש המקומי סנט דואה שהתקיימו ביום המחרת.
בסופר המקומי ביקשנו מהמוכרת שתראה לנו איפה הממתק “קיקי בונבון” עליו סיפרו לנו מריו ואדריאן שהסיעו אותנו לזגרב. לא ממש הצלחנו להבין מהם במה מדובר, רק קלטנו שזו סוג של סוכרייה שהם לא הפסיקו להלל ודרשו מאיתנו לטעום כשנגיע לקרואטיה. המוכרת הסתכלה עלינו בתמיהה והביאה שקית של סוכריות טופי בטעם פירות. אחרי טעימה אני מוכרחה להגיד שהיה לזה טעם של טופי. אולי בעצם של טופי איכותי, נגיד פרוטלה. אבל בזה זה מסתכם. חוץ מזה מצאנו את השוקולד עם העיצוב הכי מתוק.
אחרי טיפוס ברחובות מלאי מדרגות הגענו לראש הגבעה המשקיפה על העיר ספליט, שם התיישבנו בקפה שמוקם סמוך לבית קברות יהודי עתיק ונהננו ממיץ תפוזים ונוף מרהיב.
חולצת הפסים החדשה עם חצאית הנקודות. היום התחמם כל כך שפשוט החלפתי את החולצה הארוכה שלבשתי בבוקר לחולצה הקצרה (כמובן שבבוקר בחדר התת קרקעי ומחוסר החלונות היה קצת קשה לנחש מה יהיה מזג האויר…)
חזרנו לעיר העתיקה בדרך למועדון, ולפתע שמענו קולות של מקהלה שרה. לא סתם מקהלה, זו הייתה שירת אקפלה שנשמעה כאילו שרים אותה מלאכים. החלטנו לבדוק במה מדובר והתקרבנו לבזיליקה המקומית שם הצטופף קהל רב. ברגע שניסינו להיכנס כדי לראות מה יש בפנים ניגש אלינו בחור צעיר בסביבות גיל עשרים, לבוש כאחד האדם, ומנע מאיתנו את הכניסה. ניסינו לברר מה העניין ולמה אנחנו לא יכולים להיכנס וכל השאר יכולים. הבחור, שלא ענד שום תג מזהה ענה שזה אירוע למקומיים בלבד. כל זה נשמע לנו קצת חשוד. אם יש אירוע סגור זה בסדר למנוע מאנשים כניסה, אבל ברגע שהאירוע פתוח לקהל הרחב מי הוא המאפיונר הצעיר הזה, שאין עליו שום תג או מדים שיחליט מי ראוי להיכנס ומי לא? התעמתנו איתו מעט אך לבסוף ויתרנו כי נדמה היה שעוד רגע הוא היה מכניס לנו אגרוף, מגובה בחבר שלו, טאוויל רציני עם משקפי שמש שנראה כמו שומר הראש שלו. הלכנו למשרד הטוריסט אינפורמיישן הקרוב ושאלנו את הבחור במשרד האם הטקס בכנסייה הוא אירוע שסגור לתושבים בלבד. הוא ענה שהטקס לכבוד חגיגות סנט דואה פתוח לקהל הרחב וממש התעצבן כשסיפרנו לו על הסלקטור שעומד בכניסה ובוחר מי יכנס ומי לא. הוא גם רצה ללכת איתנו ביחד לכנסייה ולהכניס אותנו אבל אני התעקשתי שאני לא רוצה להיתקל בבחור ההוא שוב, כי מי יודע מה יהיה אחרי שהאיש מהטוריסט אינפורמיישן ילך ונישאר לבד… מבואסים מכל הענין החלטנו ללכת לסופר לקנות משהו לאכול. הברירה שלנו הייתה לחם וקוטג’ וחזרנו לקלאב קוצקה. ידענו שבאותו הערב תתקיים מסיבה במועדון וכנראה שלפני הזריחה לא נוכל לחשוב אפילו על לישון בגלל הרעש והבלגן. ישבנו על המיטות ואכלנו את ארוחת הערב הדלה שלנו מבואסים על איך שהיום שלנו בעיר נגמר ועל הלילה שהולך להיהרס, ומפה לשם החלטנו שלישון במקום הזוי שכזה זו חוויה נחמדה ללילה אחד, אבל יש גבול לכל תעלול. מצאנו אכסנייה לא רחוקה מהמועדון, הודנו לאוקי ולשאר החברה על האירוח והתנצלנו שאנחנו לא נשארים יותר. הלכנו ברגל לאכסניית שלושת הצבים שגילינו שהיא כל מה שהיינו צריכים.
האכסנייה המשפחתית קרוייה על שם שלושת הצבים שמטיילים בגינה! (האמת היא שיש ארבעה, אבל לא התלוננו). באכסנייה יש שני חדרים בלבד, אחד של 6 מיטות ואחד של 3 מיטות, וישנו גם חדר משותף- מין סלון ומטבח לרווחת האורחים, וכן מרפסת מדהימה על גג החדר המשותף. לא רק שמצאנו שם מיטות נקיות ומטבח אמיתי, מצאנו שם גם שלוש קנדיות מתוקות שלקחו שנת הפסקה מהלימודים ומטיילות ארבעה חודשים באירופה. התחברנו אליהן מיד ויצאנו איתן ועם בחורה אוסטרלית נוספת להופעה של להקות מקומיות, דיי גרועות למען האמת אבל לא ממש התייחסנו למוזיקה או לבני השש עשרה המקומיים שמילאו את הרחבה אלא כאל תפאורה לשיחה שלנו עם הבנות, שהיתה לא פחות ממרתקת. אחרי כמה פיינטים של בירה ההופעה נגמרה ואנחנו חזרנו ברגל לאכסנייה, לישון כמו מלכים ולקום לקול ציוץ הציפורים.
עם ג’ולי משמאל וקלייר מימין
בבוקר המחרת אחרי שראינו את שעת האכלת הצבים יצאנו לעיר והסתובבנו מעט בשוק המקומי ובחגיגות שהתקיימו בעיר העתיקה ומילאו את הרחובות באנשים. עברנו שוב ליד הכנסייה וראינו את שני הבחורים שמנעו מאיתנו את הכניסה עומדים בדלת, הפעם עם מדבקת שם על החולצה ומשקפי שמש. כמה פתאט.
בערב הכנו ארוחת ערב יחד עם הקנדיות, ושתינו יין מקדוני מעולה (שאנחנו הבאנו) ויין מקומי פחות מעולה עם פקק של בקבוק בירה (שהקנדיות הביאו) אבל היה כל כך כיף שאפילו לא טרחנו לצאת מהאכסנייה לחגיגות שהתקיימו בעיר והסתפקנו בלצפות בזיקוקין (רציתי לכתוב זיקוקים אבל אלמוג אמר זיקוקין)מהמרפסת.
ספליט היא עיר חוף עם רובע עתיק שנשמר היטב ולכן מהווה מוקד משיכה לתיירים, אך לא כל המקומיים יודעים איך להתמודד עם זה ולראות את הטוב בתיירות. חבל במיוחד בתקופת שפל כלכלי כל כך גדול. אנשים רבים כמו אוקי, הבחור מהטוריסט אינפורמיישן ואף בעל האכסניה שהתארחנו בה עשו שמיניות באויר והתאמצו כל כך כדיי שיהיה לנו טוב ושנהנה משהותנו בעיר, אך מצד שני פגשנו גם אנשים שלא רואים בעין יפה את התיירים ובעצם יורים לעצמם ברגל בכך שהם גורמים לתיירים להרגיש לא רצויים. כשסיפרנו לדונה על התקרית שלנו עם הבחור ליד הכנסייה היא אמרה שהרבה אנשים לא רוצים תיירים בעיר. השתוממנו מכך ושאלנו אותה מה הסיבה. היא ענתה שלפני המלחמה הייתה תיירות רבה לעיר, ועכשיו התיירים שמגיעים הם לא לרוחם של המקומיים כי הם לא מוציאים מספיק כסף בעיר. המטיילים הצעירים בדרך כלל בוחרים בספליט כיעד זול לטיול ולכן לא מוציאים הרבה כסף על מסעדות או אטרקציות, והמטיילים העשירים מגיעים עם היאכטות שלהם לעיר, זורקים את הזבל וממשיכים לדוברובניק בדרום. זה כל כך מגוחך בעיני, כי הרי כל מטייל, גם הקמצן ביותר יקנה מצרכים בסופר המקומי, ישתה קפה או ישן באכסניה ובכך יתרום לכלכלת העיר! חבל לי שחלק מהאנשים לא מצליחים לראות את התמונה הכוללת ולהסתכל קצת מעבר לאף שלהם. אז בין אנשים חמים ומזמינים לאנשים מגעילים, ובין מקומות לינה יותר ופחות סימפטיים ספליט הייתה עיר מלאת ניגודים. היו רגעי שיא והיו רגעי שבירה אך לא היה משעמם לרגע, ויצאנו ממנה מלאי חוויות. הביקור בספליט הזכיר לי את מה שלפעמים אני שוכחת- שהכל זה בחירה. ושלפעמים עדיף לשלם 15 יורו כדי לישון בנחת מבלי לפחד להידבק במחלות.
