אני יושבת בבית קפה אי שם בבוסניה בעיר מוסטר ומנסה לכתוב את הפוסט הבא על שפילד אבל לא מצליחה. משהו מדגדג לי באצבעות ולא נותן לי לחשוב על החוויות משפילד וגם לא על מה אני הולכת לראות ולחוות בסרייבו, אליה אני נוסעת ברכבת בעוד שעתיים. אמנם אני בלב הבלקן, כמעט אלפיים קילומטרים מהארץ, אבל הלב שלי שם.

חמישה חודשים אני מנותקת, מטיילת באירופה כאזרחית העולם הגדול, נתקלת באנשים יותר או פחות אוהדים את מדינתי, אך כמעט כולם מתעניינים בה. מה שמעניין את הרוב המוחלט הוא המצב הביטחוני והיחסים הישראלים-פלסטינים. למה כולם מתעניינים דווקא בסכסוך? יש סופרטאים ישראלים שמתחרים בכל העולם, המצאות ישראליות שתורמות בתחומי המדע, החקלאות וההיי-טק, וגם מוזיקה לא רעה שנוצרת במדינה הקטנה שלנו. למה להתעניין דווקא בנושא כל כך מסובך וכאוב כמו הסכסוך? התקשורת העולמית מסקרת רבות את הסכסוך שכבר יצא מכל החורים, ולכן זה מה שמעניין את האנשים בחו"ל. במחשבה עגומה אחורה, הסכסוך הזה הוא גם מה שעניין בשנים האחרונות בארץ את כל המושכים בחוטים, אמצעי התקשורת בארץ ובעולם ואת האקטיביסטים. הפוליטיקה, כמו גם תקציב המדינה מוקדש כמעט כולו לביטחון ולסכסוך הישראלי פלסטיני. לראיה מילים כמו "ימני" או "שמאלני" שפעם העידו על אידויאולוגיה חברתית כלכלית התרוקנו מכל תוכן ומסמלות כיום את הדעה אודות הסכסוך בלבד. דור שלם ובכללו אני גדלנו לתוך עולם בו נושאים חברתיים וכלכליים נדחקים לפינה, האזרח הקטן נושא את העול בשקט ומשלים עם המצב מפני שיש דברים חשובים יותר על סדר היום ובראשם המצב הביטחוני.

בחמישה חודשי טיול עברתי במדינות יותר ופחות עשירות, שהראו לי שבמדינה נורמלית רמת החינוך יותר מסבירה, ששכר המינימום מאפשר להתקיים בכבוד ומעודד אנשים לצאת לעבודה, שמחירי הדירות בה הם יחסיים למשכורות, ושאוכלוסיות חלשות נתמכות על ידי המדינה. אזרחי המדינה מקבלים לימודים אקדמאים מסובסדים או רחמנא-לצלן בחינם. מתוך ידיעה שאזרח משכיל יתרום למדינה ולמשק יותר מאזרח ללא מקצוע. במדינות מתוקנות מעמד ביניים הוא הרוב המוחץ של האנשים, העובדים, השכירים, הרגילים שמרווחים את לחמם בכבוד ותורמים למדינה בכך. הם גם יוצאים לחו"ל פעם בשנה ומסיימים עם המשכנתא לפני שהילד עוזב את הבית.

ופה אני חוזרת לארץ –אני מרגישה שכאזרחית המדינה רומיתי. אני מבינה שביטחון הוא דבר חשוב במדינה שלנו, אבל לא יכול להיות שבשם הביטחון ממשלות שלמות התעלמו מאיתנו האזרחים וקיצצו או ביטלו קצבאות, העלו מיסים, מכרו את משאבי המדינה ששיכים לכלל האזרחים לשמונה משפחות. חינוך הוא לא משהו שאפשר להתפשר עליו! הדור הצעיר הוא שיקח את ההנהגה מחר. איך במדינה כל כך מערבית הרופאים מקבלים שכר כל כך משפיל? מיהו הפראייר שישלם על שבע שנות לימודים כדי להיות מתמחה עם משמרות בלתי נגמרות ושכר זעום? ואני אפילו לא מדברת על האוכלוסיות החלשות הקלאסיות – החד הוריים, הנכים והזקנים, כי המצב היום הוא שמעמד הביניים מתקרב אליהם בצעדי ענק. אם זוג צעיר ועובד היום לא יכול אפילו לחלום על קניית בית אז לאן נגיע?

המחאה שקמה בקול גדול ובהתחלה כינוה בזלזול "מחאה של תל אביבים מפונקים שרוצים לגור ברוטשילד" חשפה את הריקבון של המערכת כולה. מצוקת הדיור פוגעת כמעט בכל רבדי האוכלוסיה, והיא כבר לא מדברת רק על דיור, כי הדיור הוא רק סימפטום של המחלה. יש לחולל שינוי מהותי מהשורש כדי להבטיח חיים בכבוד במדינה שלנו. לא רק בתל אביב כי אם בכל הארץ. אדם עובד צריך להשתכר ולהרוויח את לחמו, ולא רק לחלום על איך לסגור את החודש. כשכל המחירים במדינה עולים ורק המשכורת נשארת אותה המשכורת, הדבר הנכון לעשות הוא לצעוק. זהו הזמן לצאת לכיכרות ולהראות כמה שאנחנו כועסים. אמנם שתקנו זמן רב, אבל לא עוד. כי אם נשתוק היום המציאות תשאר כמו שהיא וגם הילדים שלנו יסבלו מאותם הקשיים מהם אנחנו סובלים.

הייתי עכשיו יוצאת ופותחת בצעדה על הגשר הישן של מוסטר, אם רק היה מי שישמע. אני קול אחד,  רחוק אלפי קילומטרים מלב המאבק. אבל אני תומכת בכם, אלפי הקולות שלוקחים אחריות ויוצאים לכיכרות. למרות החום ומיליון הדברים האחרים שאפשר לעשות במקום אתם מקדישים זמן וכוח כדי לשנות את העתיד של כולנו, כן גם של הציניקנים שמסתכלים מהצד. בכל סיסמה שאתם צועקים ובכל צעד שאתם צועדים אני אתכם. הלוואי שהייתי יכולה להיות שם באופן פיזי לצעוק במלוא גרון ולתמוך יותר במה שאני מקווה שלימים יקרא מהפכה. הפוסט הזה הוא הצעקה שלי, ואם הוא יצליח לגרום למישהו להוציא עוד אוהל לכיכר, עשיתי את שלי.

Comments