Once Upon A Time In Sheffield
אז למרות שכבר חזרתי לארץ אני אתבל את הבלוג בחוויות מהטיול בין פוסטים חדשים. אמשיך מהיכן שהפסקתי- עזיבת ברצלונה וההגעה לשפילד. תהנו!
עזבנו את ברצלונה לפנות בוקר, ועלינו על טיסת ryanair הזולה ביותר שיכולנו למצוא לאנגליה. זו הייתה הטיסה לנמל התעופה איסט מידלנדס, מין חור באמצע שומקום, בין נוטינגהם, דרבי ושפילד. גם אנחנו מעולם לא שמענו על הערים הללו. אחרי שהזמנו את הטיסה (מספר שבועות קודם לכן) הסתכלנו על המפה וניסינו לבחור מה יהיה היעד הראשון שלנו באנגליה. כמובן שזה היה צריך להיות יעד קרוב יחסית לנמל התעופה, וכך מבין שלושתן בחרנו באופן שרירותי לחלוטין בשפילד. רק שבועות מאוחר יותר כשהכרנו באכסנייה בברצלונה את בקי, מל ונטשה – בנות מקסימות משפילד הבנו שבחרנו בחור הכי נידח ונהדר בכל האי הבריטי. אחרי ערב באכסניה מלא בהמלצות שלהן אודות מה לעשות בשפילד ורשימה שנמשכה מספר עמודים במחברת שלי התרגשנו כבר להגיע לעיר הזאת, שאף בריטי או תייר לא יטרח להגיע אליה אם הוא לא חייב.
בשעת בוקר אחרי שנתחנו התלבטנו איך להגיע מנמל התעופה לשפילד, מרחק שעה נסיעה. בקי שהייתה איתנו על אותה הטיסה הציעה לנו להצטרף אליה ברכבת, אך מכיוון שזה היה דיי יקר החלטנו לוותר על כך ולנסות את מזלנו בטרמפים. איזו טעות. שכחנו שטרמפים הם לא ענין של מה בכך, ושיש להתכונן מראש(להכין מפות לפחות) ובעיקר להתכונן מנטאלית. אחרי לילה ללא שינה לנסות לתפוס טרמפים לא היה רעיון מבריק במיוחד. לזכות האנגלים יאמר שדי מהר הצלחנו לתפוס טרמפ עם בחור מבוגר בעל הומור בריטי ציני שהקפיץ אותנו לכיכר מרכזית, מרחק שלושה מייל מנמל התעופה. שם הסיכויים לתפוס טרמפ לשפילד היו גדולים הרבה יותר. ושלא לזכותם יאמר שהחל מרגע שהגענו לכיכר לא הצלחנו לעצור מכונית בודדת אחת ומעבר לזה האנשים שעברו התנהגו בצורה דוחה. קיללו אותנו, צפרו לנו או ביקשו מאיתנו כסף על הנסיעה. הקש ששבר את גב הגמל היה ילד בגיל בי”ס יסודי שליקק גלידה והתגרה בנו בעוד אבא שלו מעודד אותו! כשסוף כל סוף עצרה לנו מכונית והנהג אמר שהוא נוסע לכיוון שפילד הודנו לו וכשהסתובבנו להביא את התיקים הגדולים הוא פשוט שם גז וברח! עייפים ועצבנים על הממזרים הבריטים החלטנו לחתוך ולחזור לנמל התעופה, ומשם לקחת אוטובוס לשפילד. רק מה – בדרך חזרה לא תפסנו טרמפ לנמל, הלכנו את כל הארבעה ומשהו ק”מ. כן עם התיקים על הגב. איך שהגענו לנמל התעופה גילינו שהאוטובוס לשפילד עזב בדיוק לפני חמש דקות, ושהאוטובוס הבא הוא רק בעוד שעתיים. מבואסים התייבשנו שעתיים בנמל התעופה השומם עד לאוטובוס המיוחל שעלה הרבה יותר מדיי כסף אך הביא אותנו לשפילד בסופו של דבר.
איזה מזל שהגענו לשפילד, כי כל המזל הרע ומצב הרוח הגרוע חלפו בשנייה שנכנסנו לעיר האפרורית הזו. מצאנו ספה אצל ליאם, בחור אנגלי עם שורשים ספרדיים שבדיוק חזר מטיול ארוך בארה”ב וגר עם אחותו כרמן בבית הוריו בשפילד. בשלושת החודשים בהם הוריו נמצאים בספרד, הם שומרים על הבית ואנחנו נחתנו בדיוק בזמן למסיבת יום ההולדת של כרמן והתקבלנו בקרב האורחים בהתלהבות גדולה (אחרי שליאם סיפר להם על תלאות היום שלנו בגללן הגענו באיחור אופנתי למסיבה). פגשנו בליל אנשים מכל העולם, וגם כמה מקומיים. חוץ מברביקיו ומלא בירות ופונץ’ התארגן ג’אם סשן שהובילו חברי להקה מקומית שבאו לאירוע, בראשם דייב. הרבה זמן לא יצא לי להיות בערב כל כך כיפי סתם ככה בחצר האחורית. כלי הנגינה עברו מיד ליד, וכך מצאנו את עצמנו מנסים להשתלב- אלמוג בקזו ואני בתוף.
עם ליאם המארח שלנו
וזהו יושי – בחור גרמני שמלמד גרמנית בשפילד ואנגלית בגרמניה.
דייב והלהקה שלו Jungle Lion
אלמוג נותן בראש עם קזו. מרוב שהוא היה מוצלח דייב הציע לו להצטרף ללהקה, אבל אלמוג החליט לוותר על תהילת עולם כנגן קזו ולהמשיך בטיול איתי.
אני מנסה לתופף, לא בכישרון רב כמו הסבתא התימנייה של אלמוג, אבל ככה זה כשזה לא בגנים. לי אף אחד לא הציע להצטרף לשום להקה.
אחרי ערב ארוך של מוזיקה ומדורה, העייפות ניצחה אותנו והלכנו לישון בחדר הפנוי של הוריו של ליאם בעליית הגג. בבוקר (או יותר נכון להגיד צהריים) קמנו והתחלנו לסדר את שאריות המסיבה מאתמול. שקיות ענקיות של פחיות בירה נאספו מכל מטר רבוע בחצר ונזרקו לפח המיחזור בחוץ (העיריה דואגת שלכל בית פרטי יהיה פח מיוחד למיחזור!) וליאם בישל לנו ארוחת בוקר אנגלית עם טוויסט. במקום תפו”א מטוגנים הוא טיגן לנו פלנטיין!
אל תטעו, זוהי לא בננה (איכס) לפרי הקריבי הזה קוראים פלנטיין, ואוכלים אותו מטוגן. יש לו טעם של בטטה! אני קצת חששתי בהתחלה בגלל סלידתי העזה מבננות, אבל משאזרתי אומץ וטעמתי גיליתי שזה דווקא נחמד.
אז ארוחת הבוקר האנגלית כללה פלנטיין מטוגן, ביצת עין וטוסטים. ליאם גם הציע לנו המבורגרים מטוגנים, אנחנו ויתרנו על ההצעה בנימוס אז הוא טיגן לעצמו שני המבורגרים.
אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב בעיר. העיר שפילד של היום הייתה בעבר שבעה כפרים שונים, שאחרי המהפיכה התעשייתית חברו לעיר אחת כשמפעלים רבים נבנו על גדת הנהר החוצה אותה. כך נוצרה עיר הפזורה על גבעות מסביב לנהר, ובמרכזה מבני תעשייה ישנים וכעורים. למדנו מליאם ששפילד היא העיר חסרת התהילה ביותר בכל אנגליה, ושאפילו שהמציאו את הכדורגל בשפילד, את התהילה על כך גנבה עיר אחרת. המוניטין של שפילד באנגליה הוא נמוך, אין שום אטרקציות מיוחדות שמושכות תיירים והלהקות היחידות שיצאו משם הן פאלפ והארקטיק מאנקיז. לא פלא שכל אנגלי שסיפרנו לו שהיינו בשפילד הרים גבה ושאל אותנו למה. מה שהאנגלים (וגם התיירים) לא יודעים הוא שמאחורי החזות המשמימה והאפרורית של עיר מעמד הביניים, מסתתרת עיר מלאת סטודנטים מכל הממלכה שלא מספרים את סוד העיר לאף אחד כדי להשאיר אותה בתולית וחתרנית כמו שהיא עכשיו. למרות שהיא העיר השישית בגודלה באנגליה, האווירה בה אינטימית, ממש כמו בקיבוץ! זוהי העיר הירוקה ביותר בכל האי הבריטי (שבעה עצים על כל תושב ומעל שישים אחוזים משטח העיר הוא ירוק) מה שמגביר את אווירת הקיבוץ, עם המדשאות הענקיות והחורשות מסביב.
הדבר היחיד בו שפילד ידועה הוא קירות הטיפוס. מסתבר שבשפילד יש קירות טיפוס מלאכותיים רבים ומסביב לעיר ישנם מצוקים טבעיים המשמשים גם הם את המטפסים (בעיקר ב- peak district שהוא שמורת טבע ענקית המפרידה בין שפילד למנצ’סטר).
אם ברצונכם להשתלב כראוי בשפילד אתם חייבים לדעת את הסלנג המקומי. כל שעליכם לעשות הוא לשנן את המשפט הבא:
That thing-a-majig is bloody good, believe you me duck!
הפרוש הוא: הדבר הזה נהדר! סמוך עליי חבוב.
ליאם לקח אותנו לשתות בירת אייל אנגלית אמיתית, וכך הגענו לפאב The Brown Bear. הזמנו את האייל סמואל סמית’ ושמענו מפי ליאם את הסיפור שמאחורי בירת הבוטיק הזו. הסיפור מתחיל בשני אחים, ג’ון וסאם סמית’ שהחלו לייצר בירת בוטיק נהדרת שנמכרה בפאבים מקומיים בתפוצה מצומצמת. שיכור מההצלחה (או מהבירה) החליט ג’ון שלא די לו במבשלה קטנטנה והוא רוצה להרחיב את העסק ולהפיץ את הבירה בתפוצה ארצית ואף עולמית. סאם לעומת זאת החליט שהוא לא מוכן להתפשר על האיכות ושהמבשלה צריכה להשאר קטנה ומשפחתית. כך התפצלו האחים, ג’ון פתח מבשלה ענקית בה מיוצרת הבירה הפחות איכותית ג’ון סמית’, ונמכרת בכל רחבי הממלכה במחיר זול ביותר, ואילו סאם המשיך עם המבשלה המשפחתית ומייצר את בירת הבוטיק סמואל סמית’ שנמכרת גם היא במחיר זול ביותר בברים מקומיים אחדים בלבד.
אחרי הסיפור הזה כמובן שהזמנו סמואל סמית’, שנמזג לנו כמו כל אייל אנגלי אמיתי- מברז שהוא משאבה. ישבנו בחצר הפאב ונהננו ממזג האויר (שהוא דרך אגב נושא השיחה העיקרי של האנגלים. הוא היה לאבלי, תודה ששאלתם).
סאם סמית’ הזקן לא מחובבי הז’אנר בירה ונשירה:
אחרי הבירה עם ליאם הוא היה צריך ללכת לעבודה ואנחנו המשכנו להסתובב בעיר לבד.
וככה נראה אוטו גלידה בשפילד
כשהתעורר הרעב נכנסנו לפיש & צ’יפס הקרוב ואכלנו את מנת הדגל האנגלית. אלמוג כמובן אכל את הפיש ואני את הצ’יפס.
באותו הערב אחרי ארוחת ערב ביתית שבישלנו ישבנו עם ליאם, יושי וחברים נוספים בסלון מול האח. הסלון היה פשוט מקסים, מלא בכריות תלאים שנתפרו בעבודת יד על ידי סבתו של ליאם, שבכשרון רב גם סרגה את השמיכה שנחה על הכורסא.
מכורבלת בשמיכה שסרגה סבתו של ליאם נרדמתי מול האח. כמה אנגלי זה?!
למחרת היה היום האחרון שלנו עם ליאם, מפני שבצהרי היום הוא תפס רכבת והתחיל טיול טרמפים באירלנד. החלטנו לנצל את אותו הבוקר בבילוי האנגלי ביותר שקיים – הלא הוא בינגו. הגענו לסניף מכה בינגו המקומי, ונרשמנו כחברי מועדון (גם ליאם וחבריו שזו הייתה פעם ראשונה עבורם). קיבלנו כרטיס חבר והתחלנו לשחק בין הזקנות האנגליות שמילאו את המועדון.
יושי זכה בעשרה פאונד והזמין את כולנו לסיבוב משחק נוסף ואף לבירה אחריו!
אחרי שנפרדנו מליאם ואיחלנו לו טיול מהנה, הלכנו יחד עם יושי לפאב נוסף הקרוי על שם חיה – החתול השמן (The Fat Cat). ישבנו בגינה הקסומה של הפאב (לצערנו ספסל הנדנדה היה תפוס) ושמענו מיושי על יופיו של הפיק דיסטריקט, וכמה שאנחנו חייבים לטייל שם.
נפרדנו מיושי ותפסנו אוטובוס אל המארחות הבאות שלנו, הלא הן בקי ומל שפגשנו בהוסטל בברצלונה. הן גרות בדירת סטודנטיות (וכשאני אומרת דירה אני מתכוונת לבית קרקע אנגלי טיפוסי עם שני מטבחים ושישה חדרי שינה). שנת הלימודים בדיוק נגמרה וגם החוזה עתיד להסתיים כשבוע לאחר מכן והאווירה בבית שכונתית ביותר. ניכר שלשש הדיירות לא יותר מדיי אכפת ממצב הבית, וגם לנו לא היה ממש אכפת לשטוף כוס מערימת הכלים במטבח העליון כשרצינו להכין תה (המטבח התחתון יצא מכלל שימוש בגלל הצחנה השוררת בו…). בערב יצאנו להארלי’ס – בר סטודנטים מקומי להופעה של שלוש להקות- להקה אחת אמריקאית שהופיעה בפרימברה, ושתיים מקומיות. נתנו להן צ’אנס מתוך הנחה שהם עשויים להיות פאלפ הבאים.
אחרי ההופעה התעורר תאבוננו ושוב חזרנו למעוז הפיש אנד צ’יפס האנגלי, הפעם ללא פיש. מה שכן- בהמלצת חברותנו האנגליות ביקשנו על הצ’יפס “מאשי פיז” – מין פירה אפונה בצבע רדיואקטיבי ביותר. היה נחמד לטעום אבל להבא חזרנו לאכול את הצ’יפס שלנו עם קטשופ. עוד מילה על המטבח האנגלי – המרכיב העיקרי בו הוא תפוחי אדמה על כל צורותיו, והמארחות שלנו כל כך התלהבו “להכיר ” לנו מאכלים חדשים, ולא היה לנו נעים לספר להם שצ’יפס ופירה יש גם בשאר העולם. על צ’יפ באטי ויתרנו, כי לאכול צ’יפס בתוך לחמניה זה כמו לאכול פיתה עם ספגטי בלי רוטב. לבסוף הציעו לנו האנגליות שיכינו לנו פוריג’. משהבנו שמדובר בדייסה, ועוד אחת מלוחה החלטנו לוותר על מטעמי המטבח האנגלי ולדבוק בצ’יפס אנד צ’יפס, שכמובן עשה שמות לעור הפנים שלנו אבל למי אכפת- זה טעים.
מל המקסימה ויתרה על חדרה למעננו וישנה אצל החבר שלה, וכך קיבלנו חדר ורוד ומקסים, מלא בתמונות נהדרות, יוקליילי וסוס עץ!
בבוקר הראשון אצל הבנות (או יותר נכון לקראת צהריים) החלטנו ללכת לפאב לאכול ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית, וקיבלנו המלצה על ה- west end, פאב צעיר ומגניב דיי קרוב לדירה. הגענו לשם וגילינו שהוא לא מגיש ארוחות בוקר, אבל עיסקיות צהריים שוות הוא בהחלט מגיש. מכיוון שהשעה כבר הייתה אחרי שתיים עשרה החלטנו לפתוח את היום בהמבורגר צמחוני וצ’יפס. אל תגלגלו עיניים, זה לא יותר כבד מארוחת הבוקר האנגלית דרך אגב.
אנגליה היא אולי ממלכת היד שנייה האולטימטיבית, ובשפילד מצאנו חנויות יד שנייה לרוב וממש התקשתי לעמוד בפיתוי. בחנות הזו שהייתה ענקית, היה אגף שלם למעלה של בגדים בשני פאונד! (11 ש”ח!). מלבד חנויות יד שנייה רגילות יקרות יותר ופחות יש בכל הממלכה צ’ריטי שופס – רשתות של חנויות צדקה שפועלות למען מטרות שונות בניהן חקר הסרטן, מחלות לב, בעלי חיים ועזרה לעניים. כל הבגדים שם מתקבלים מתרומות ונמכרים במצב טוב עד מצויין ובמחירים מצויינים אף יותר. כמובן שלא וויתרתי על ביקור גם באלה, אבל על כך בהמשך.
כמנהגנו בכל בית, בישלנו למארחות שלנו ארוחת ערב. הפעם עשינו פיקניק בחצר המטונפת. לא בחרנו בכך בגלל מזג האוויר הקריר או ערימות הזבל מסביב, פשוט לא הייתה אפשרות אחרת- לא היה ניתן לשבת במטבח התחתון (הגדול מן השניים) בגלל הסירחון, ודלת הסלון ננעלה כבר לפני חודש אז מאז הוא מושבת. האלטרנטיבה הייתה לשבת על המדרגות הצרות. בקי ומל ניסו לעשות את החצר קצת יותר נעימה אז הן פרסו סדין ותלו שרשרת דגלונים שהן הכינו מבגדים ישנים למסיבת דירה הקודמת.
אחרי ארוחת הערב יצאנו עם בקי ושרה (אחת השותפות) לפאב Washington הידוע כפאב השכונתי של סולן פאלפ, ג’ארוויס קוקר (והוא בבעלותו של גיטריטס בלייר דרך אגב. לא ג’ארוויס, הפאב.). כשהעיר שלך נטולת תהילה בעליל, יש ערך גם למקום הקבוע של סולן להקת בריט פופ מלפני יותר מעשור.
בבוקר המחרת שרה לקחה אותנו לצ’ריטי שופ האהובה עליה בעיר, שממוקמת על יד תחנת דלק נטושה. בדרך טעמנו מאפים של מאפיה מקומית בניהם gingerbread man ו-cookie monster.
שרה מדגמנת את איש הג’ינג’ר ואלמוג את עוגיפלצת.
אחרי שמדדתי בערך את כל הצ’ריטי שופ (היא הייתה גדולה) הוגבלתי לבחור שלושה פריטים וכך נשארתי עם שתי שמלות קלילות לקיץ וחולצה, משאירה מאחור ערימת בגדים עצובים שלא בחרתי בהם. אחר כך חזרנו הביתה והתכוננו לפסטיבל המפורסם של שפילד- peace in the park.
חצינו יער בלב העיר והגענו אל הפסטיבל. אם אתם מגיעים לשפילד, נסו להגיע בזמן הפסטיבל כי הוא אחד האירועים המגניבים. המוני אנשים מכל העיר מגיעים לפארק גדול עם מתחמי מוזיקה, הופעות, מסיבות, אוכל, הפעלות לילדים ואף אוהל תה כיאה לפסטיבל אנגלי. האווירה היא של חגיגת שבועות בקיבוץ, רק בלי ים השיבולים. חבורות גדולות של צעירים ומשפחות בכל הגילאים פורסים סדין על הדשא ויושבים, מגובים בבירות ונישנושים מהסופר ליד. כך ישבנו גם אנחנו עם החברים של מל ובקי על הדשא, לא לפני שקנינו גם אנחנו בירות.
כבר במסיבת יום ההולדת של כרמן שמענו שהג’ונגל ליון – להקתו של דייב הולכת להופיע בפסטיבל, והם אכן לא אכזבו. הם נתנו הופעת רגאיי-פאנק מעולה וכל הקהל רקד.
יום הפסטיבל נגמר ולקראת לילה אמורה הייתה להתקיים מסיבה מסורתית סודית בפיק דיסטריקט בשם peace in the dark. מכיוון שהמסיבה היא בטבע ואין אישורים מהמשטרה או כל גורם בירוקרטי אחר, המיקום נשמר בסוד ועובר מפה לאוזן. בשנה שעברה מל קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שלה על המסיבה והיא והחברות כל כך נהנו שהן כבר חיכו למסיבה הזו. לאכזבתן וגם קצת לאכזבתנו הפלאפון של מל שבק חיים והיא איבדה את המטען, וכל הניסיונות להשיג את המיקום המדוייק של המסיבה עלו בתוהו. אחרי כוס תה על המדרגות הלכנו לישון.
למחרת תכננו ללכת לטייל קצת בטבע בפיק דיסטריקט והזמנו את הבנות להצטרף. מל נענתה בשמחה, השאר היו קצת עסוקות. כך יצאנו להרפתקה בפיק דיסטריקט. קיבלנו המלצה מבקי ללכת למקום מסויים, אך לא רשמנו את שמו והסתמכנו על הזיכרון שלנו. הפיק דיסטריקט גדול סבבה? כמה גדול- הוא משתרע בין שפילד למנצ’סטר, ככה גדול. עלינו עם מל לאוטובוס שבקי אמרה לנו לקחת, ומל ביקשה מהנהג שיוריד אותנו בתחנה שנקראת הופ. אנחנו לא ממש יודעים למה היא ביקשה את זה, גם היא לא ממש יודעת. בגדול הגענו להופ, ולא ממש ראינו איך אנחנו מגיעים משם למצוק היפהפה העלום שבקי המליצה עליו.
הבנו שירדנו בתחנה הלא נכונה, וביקשנו עזרה מזוג טיילים שנראה מתמצא. הם ניסו לעזור לנו למצוא את המקום שכמובן לא זכרנו את שמו, והראו לנו על המפה שהוא אמור להיות אחרי הכפר הבא (שעברנו) מרחק כמה תחנות. ראינו שעומד להגיע אוטובוס חזרה, ומי היה הנהג אם לא אותו נהג שעלינו איתו בהלוך. הסברנו לו שטעינו בתחנה ואנחנו צריכים לחזור, אבל הוא היה אנגלי טיפוסי ולא הסכים לוותר לנו על התשלום לנסיעה.
ירדנו מהאוטובוס היכן שחשבנו שהמטיילים אמרו לנו, וכל מה שמצאנו הוא פאב. הפעם כבר ידענו את שם המקום (ממפת המטיילים) – stanage edge . וביקשנו הסבר מהמלצרית המקומית, שאמרה לנו שזה פשוט מאוד להגיע לשם וציירה לנו מפה.
אני לא יודעת אם היא התבלבלה או שאנחנו התבלבלנו, אבל פשוט זה לא היה. הלכנו שעות ארוכות במעלה גבעות ובמורדן, חצינו שדות ירוקים וכמה נחלים והוקפנו כבשים מכל עבר.
בדרך עברנו גם ליד ביתו של ג’ון הקטן (רובין הוד זוכרים?) וגילינו שלמעשה יער שרווד ממש קרוב לשפילד!
ועברנו דרך דלת באמצע היער. אולי ביום מן הימים היא הייה שייכת לחזירון שבנה את ביתו מחציר או משהו.
השמש נעלמה מאחורי העננים ואנחנו כבר היינו מותשים ורעבים אחרי הליכה של ארבע שעות ללא הצלחה למצוא את המקום. בסופו של דבר החלטנו לשבת ולאכול קצת מהצידה לדרך שלקחנו- ביסקוויטים עם שוקולד, משאירים את הארוחה האמיתית לראש המצוק, בתקווה שאי פעם נמצא אותו.
אחרי עוד הליכה ועוד עליות ועוד ירידות ועוד כבשים שאלנו אנשים שפגשנו בדרך היכן סטונג’אייג’ אדג’ ושמחנו לגלות שממעלה הגבעה הבאה ניתן כבר לראות את צוק הסלעים המזדקר מרחוק.
ניסינו לקצר את הדרך ולחתוך את העמק שניצב לפנינו שלא בדרך הרגילה, ואחרי הליכה לא מבוטלת הגענו לגדר ומעברה השני שוורים שלא נראו נחמדים במיוחד. החלטנו לוותר על הקיצור וחזרנו לדרך הרגילה, רק כדי לגלות שהיא עוברת ממש על יד השוורים, ללא שום גדר הגנה! אזרנו אומץ וקיווינו שהם אכלו איזה דשא היום וניסינו לעבור את הדרך כרוחות רפאים.
עוד הליכה ועוד עלייה הובילו אותנו כבר ממש קרוב לסלעים, ובמאמץ אחרון (זה היה באמת קשה כי העלייה ממש תלולה) טיפסנו למעלה.
הנוף מלמעלה היה נהדר והרוחות מטורפות ללא שום הרים מסביב. קבוצת מטפסים לידנו ירדו את המצוק עם חבלים בעוד אנחנו אכלנו סוף סוף את ארוחת הצהריים שלנו.
אחרי הארוחה ירדנו במהירות מההר אל החנייה הקרובה, תוך שגשם מעצבן מתחיל לטפטף. לא היה לנו מושג איך לעזאזל נגיע חזרה לאוטובוס ובכלל באיזה כיוון שפילד, ובצעד של יאוש ניסינו את מזלנו וקיווינו לעצור את המכונית הראשונה שנקרתה לדרכנו. היא עצרה, ולא רק שעצרה, הנהג שהיה בונה כלי נגינה הגיע ישירות לשפילד בדיוק לרחוב של הבית של מל ובקי. אני ומל הצטופפנו מאחורה עם כלי הנגינה, שומעות את הגשם המטפטף על הגג של הטנדר.
אותו הערב היה האחרון שלנו בשפילד. בתור חברים חדשים במועדון מכה בינגו כל אחד מאיתנו קיבל משחק חינם, ושמחנו לחלוק אותו עם המארחות המקסימות שלנו שמעולם לא שחקו בינגו. הפעם המשחק היה הרבה יותר קשה מהמשחק עם ליאם, מפני שלא היה לנו לוח אחד בלבד, כי אם עשרה לוחות לאדם! לעקוב אחרי עשרה לוחות שלמים דורש מיומנות ואנחנו לאט לאט השתפרנו, בעיקר כשגילינו שהלוח מחולק לפי סדרות מספרים וכשהבנו שכל מספר חייב להופיע על הלוח. כמו כן המצאנו שיטות להקל על המשחק (כמו למשל לצבוע את כל הריבועים הריקים מבעוד מועד וככה השלמת שורה או לוח בולטת לעין הרבה יותר). ניסינו להאפיל על הזקנות התחרותיות שהסתכלו עלינו במבטי נאצה, ואפילו הצלחתי פעם אחת כשהשלמתי שתי שורות וזכיתי בעשרה פאונד.
אחרי המשחק כשמספרים מתנגנים לנו בראש יצאנו לחגוג את הניצחון בבר Bungalows And Bears
וביזבזנו את כל הזכייה על קוקטיילים נהדרים של המקום.
כבר היינו בדרך הבייתה כשהלכנו ברחוב ושמענו מוזיקת בלוז חיה מאחד הפאבים. נכנסנו ולצערנו כבר לא היה ניתן לקנות בירה (אסור למכור בירה אחרי 11 בפאבים. זה לא מוזר, ואפילו הגיוני מכיוון שהבריטים מתחילים לשתות בחמש, ועד 11 הם כבר גמורים). אז לא הזמנו כלום אבל נשארנו להקשיב ואף רקדנו עם זוגות מבוגרים מסביבנו שהיו שיכורים כלוט. אז חזרנו לדירה ללילה האחרון במיטה של מל, כשלמחרת אנחנו עתידים לתת לבריטים עוד צ’אנס בטרמפים בניסיון להגיע למנצ’סטר.
לא הייתה יכולה להיות לנו התחלה טובה משפילד בכל האי הבריטי. זוהי עיר של צעירים מלאת קסם שאיש עוד לא גילה. זו לא רק העיר השקטה והירוקה שמרגישה כמו קיבוץ אלה גם האנשים, שלא מתיימרים ונטולי כל פוזה. המארחים והמארחות שלנו היו מדהימים ובילינו חמישה ימים של הנאה צרופה בה. שפילד ללא ספק הצטרפה להיכל התהילה של הערים האהובות ביותר עלינו בטיול. ולסיום משפט שלא הייתה יכולה לכתוב טוב יותר בעצמי:
פוסט נהדר. אמנם תזונה מבוססת צ’יפס היא לא כוס התה שלי, גם לא לינה אצל סטודנטיות בעלי הרגלי ניקיון מפוקפקים (הבית של ליאם לעומת זאת, שבה אותי. בא לי עכשיו טלאים בכל פורמט שהוא!) – אבל החוויה בכללותה נשמעת כיפית לאללה.
אני חושבת שההישג התרבותי המהותי ביותר ששפילד יכולה לרשום לזכותה הוא הסרט “ללכת עד הסוף”..