עליתי על מטוס אל ארץ המגף לפני יותר מחודשיים, שנדמה כאילו חלפו כל כך מהר. הרפתקה של חצי שנה לבד בארץ זרה עם פסקול איטלקי והאוכל, מאמא מיה! 

העיר פדובה קיבלה אותי במזג אויר שימשי במיוחד, רחובות העיר היו קסומים ופינות ציוריות התגלו לפניי כשחציתי אותה לאורכה ולרוחבה בחיפושי הדירה. את שלושת השבועות הראשונים ביליתי בלימודי איטלקית אינטנסיביים וחיפוש דירה קדחתני. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד, שכן כל המודעות פורסמו באיטלקית והרוב המוחלט של המפרסמים לא היה מסוגל לדבר אנגלית. משעברה משוכה זו  אתגר נוסף היה למצוא בעל דירה שיסכים להשכיר חדר לשישה חודשים בלבד. אבל האתגר הגדול מכולם היה למצוא חדר לבד, מכיוון שפה ממש מקובל לחלוק את החדר עם אדם נוסף. מאוד מוזרים האיטלקים- מצד אחד הם לא חולקים עם השותפים האחרים  אפילו סבון ידיים ומלח, ומצד שני לחלוק את החדר עם אדם זר זה סבבה.

למעלה: בזיליקת סנט אנטוניו, ואני ב- Prato della valle – אחת הכיכרות הגדות באירופה עם מטריית אננסים שקניתי בשוק עוד לפני שירדה טיפת גשם ולפני שגיליתי שאננס הוא הפרי האהוב עליי בעולם כולו (ועולה פה פחות מעשרה שקלים!!).

שלושה ימים ביליתי אצל קאוצ’סרפר מקומי, לאחר מכן עברתי לאכסניה מזעזעת שהזכירה לי את תנאי המגורים בצבא, עם עוצר בשעה 23:30, וחובת פינוי החדר בכל בוקר ב-9:30, גם בשבת וראשון. זו הייתה נקודת השפל, אחרי כמה ימי חיפושי דירה ללא כל התקדמות. מה שהיה הכי מתסכל זה המחשבה שאני לא יודעת עוד כמה זמן החיפושים הולכים להימשך, ושיקולי העלות מול תועלת של מעבר למקום אחר עם כל המזוודות (ברור שבלי מעלית). ברגע שהאינטרנט בהוסטל הפסיק לעבוד ולא הצלחתי להתקדם עם חיפושי הדירה יותר הגיע המשבר. חזרתי לחדר בהוסטל ופגשתי לראשונה את אחת הבנות שהגיעה לטיול בפדובה וישנה איתי באותו החדר. כשהיא שאלה אותי מה אני עושה פה והתחלתי לספר לה שאני מחפשת דירה וכמה שזה מתסכל, למרות שממש ניסיתי להישאר רגועה פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי והתחלתי לבכות. כזו אני, רגישה.  בדיוק באותו הרגע נכנסה סוזן. אני מאמינה שבכל דבר רע יש גם טוב, והדבר הטוב שיצא לי מההוסטל הזה היה ההיכרות איתה! סוזן היא סטודנטית לווטרינריה מצרפת, ובאותו הרגע היא הייתה פשוט המלאך השומר שלי. מיד כשהיא ראתה אותי בוכה, מבלי להכיר אותי היא ישר באה והרגיעה אותי וסיפרה לי שגם היא מחפשת דירה ושהיא בטוחה שמחר יהיה יותר טוב והציעה לעזור לי עם חיוך ענקי. לפעמים אנשים שאנחנו פוגשים בדרך עושים מחוות פשוטות ולא מודעים עד כמה הם משמעותיים עבורנו, כזו הייתה סוזן באותו הרגע. כי מאז נקודת השפל הזאת הדברים רק הלכו והשתפרו. 

למחרת עזבתי את ההוסטל לאכסניה ששייכת לכנסייה, והיא הייתה פשוט מושלמת. באותו המחיר של ההוסטל הקודם קיבלתי חדר יחיד עם כיור, ארון ושולחן כתיבה, מטבח משותף ענקי וקופסה משלי לשים את האוכל שלי במקרר. הכל היה נקי ושקט ומושלם, אווזים הסתובבו חופשי בחצר ואלמלא הצלב שהיה לי מעל המיטה והתמונות של האפיפיור על הקירות הייתי יכולה לחשוב שאני במעונות בקולג’ מסרט אמריקאי ישן. 

וכשדברים מתחילים להסתדר הכל ממשיך להסתדר. תוך פחות משבוע מצאתי חדר קסום עם רצפת עץ  ומרפסת קטנה, באיזור שקט לא רחוק מהמרכז.  תוך יומיים קניתי אופניים ירוקות עם סל ומרגע שהיו לי אופניים שום מקום בעיר כבר לא היה רחוק מדיי.

מצאתי סופר של מהגרים וקניתי טחינה, קטניות, שבבי סויה וטופו טרי שנמכר בחבילות של קילו לאריזה הקטנה. התחלתי לבשל ולאפות בדירה ואף השתדרגתי בבלנדר יד- איתו כבר הספקתי להכין ארוחת חומוס לחמישה עשר חברים. בשבועיים האחרונים הבלנדר משמש אותי על בסיס דו שבועי להכנת מרקים סמיכים וטעימים. יאמי! 

בכל שישי בערב מתארגנת ארוחה במתכונת כזו או אחרת, שהיא הסיפתח לסופשבוע ארוך שנמשך עד ליום שני (ולי אפילו עד שלישי כי בשני אני לא לומדת).  באחת הארוחות הראשונות ניצן לימדה אותנו לפתוח בקבוק יין עם הנעל, לאחר שגילינו כי בכשרון רב היא הצליחה למצוא את הדירה היחידה באיטליה שאין בה פותחן בקבוקים. למעלה אני וניצן חוגגות את חג סוכות עם פיצה ויין.

אז בנתיים החיים שלי זורמים על מי מנוחות, עם קפה נפלא בבוקר, כוס יין בערב וקצת לימודים באמצע. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שיש לי פנאי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני יוזמת ממפגשים ספונטניים עם חברים בפראק, בקפה, ארוחה משותפת או סתם כוס יין. ואיכשהו למרות הפנאי הרב (ואולי דווקא בגללו) הזמן זורם לי בין הידיים. לא שזה משנה לי, אני לא ממהרת לשום מקום, אני חיה בקצב האיטלקי וכל כך אוהבת את זה.

למעלה: ארוחת בוקר: עוגת אגסים טבעונית תוצרת בית וקפה, גשר בעיר- אחד מיני רבים.

למטה: טרמפ על אופניים מבחור איטלקי, ארוחת בוקר ישראלית באיטליה. אחת האהבות הגדולות שלי פה זה לרדת למאפייה בכל בוקר ולקנות לחם טרי. הקץ להקפאת הלחם!

גם הספקתי לקפוץ לונציה, ובניגוד לחוויה הרעה שהייתה לי לפני ארבע שנים, הפעם דווקא נהנתי מהעיר. אולי בגלל שהפעם לא היו לי 16 קילוגרמים על הגב ולא ניסיתי לנווט לשום מקום, ואולי בגלל שהייתה לי את החברתן הטובה של קארו וסוזן. למטה אני וקארו אוכלות גלידה בונציה.

כשמזג האויר התחיל להתקרר (זה קרה ממש בפתאומיות) גיליתי דברים חדשים, כמו למשל כמה זמן לוקח לג’ינס להתייבש אחרי שרוכבים איתו על אופניים בגשם (ארבע שעות), ואיך אוכלים גלידה בחורף (פשוט אוכלים, אבל יותר כיף לשתות שוקולטה חמה) ואיפה מוצאים סוודרים קסומים שיחממו אותי בחורף (בחנויות יד שנייה כמובן!)

אני מבטיחה להעלות סוף סוף פוסט לבוש ממש בקרוב, עד אז אני אמשיך להנות מהסתיו הקסום פה.
נשיקות מאיטליה.

Comments