יצאנו לחופשה קרירה של ארבעה ימים באנדורה. בעוד אנחנו עוברים לאורך כל גבולה הדרומי של צרפת בכפרים קטנטנים, נזכרתי כמה אני אוהבת את הנסיעות הארוכות ברכב יחד עם אלמוג.  שבע שעות נסיעה בנופים קסומים החולפים על פנינו, המוזיקה מתחלפת בין תחנות רדיו שונות, אוסף להיטים של אבבא, ושאפל אקראי של האייפוד שלי כשאלמוג כבר לא יכל לשמוע עוד מאמא מיה אחד נוסף. בתחילה הפירינאים נראו כנוף רחוק, וככל שהתקרבנו והתחלנו לטפס במעלה הגובה הם נגלו לנו במלוא עוצמתם. אנדורה היא חגיגה של טבע, הרים עצומים מושלגים, עמקים ירוקים והמון עצים. גם הבנייה משתלבת היטב בנוף עם בתי אבן אפורים וגגות כהים שנראו כאילו יצאו מספרי אגדות.  אז מצאנו את עצמנו באנדורה, עם בגדים קייציים במיוחד כי זה מה שהיה כתוב בתחזית, וג’ינס עם חור שגדל למימדי ענק בכל פעם שהכנסתי אליו את הרגל לא מספיק בזהירות. מזל שיעל המקסימה שאירחה אותנו ציידה אותי במעיל ורוד וכפפות, אחרת כנראה שהייתי הופכת לשלגון בעצמי. כמה שהנסיעה הזאת עשתה לי חשק לסקי! מעולם לא ניסיתי אבל אין לי ספק שזהו הספורט שלי. תמיד אמרתי שזה לא שאני לא אוהבת לעשות ספורט, פשוט הספורט שאני אוהבת עדיין לא נמצא (להוציא החלקה על הקרח, שהפסקתי  לעשות כשההחלקרח בקניון אביה בבאר שבע נסגר, אי שם בשנות התשעים).  אני חייבת לנסות את זה מתישהו. ניסיתי לשכנע את אלמוג שניקח שיעור סקי באחד מאתרי הסקי היפיפיים באנדורה, אבל הוא אמר לי שכדי ללמוד סקי צריך חופשה שלמה, ובכל מקרה שהביטוח שלנו לא מכסה ספורט אקסטרים (הוא גם היה זה שבכלל הזכיר לי לעשות ביטוח. זה היה שבוע אחרי שכבר הגעתי לספרד). אז סקי לא עשינו, אבל כן שכרנו ציוד להליכה בשלג ועלינו במעלה הכביש המושלג שהפך למדרון החלקה לגולשי סקי, במטרה לטייל אל שלושת האגמים (Lakes of Tristaina). אל שלושת האגמים לא הגענו בגלל שהייתה סכנת מפולות, וגם כי גילינו שבגלל השלג גם ככה לא היינו מוצאים את האגמים הקבורים תחתיו ואם לומר את האמת- התעייפנו כהוגן רק מלעלות אל תחילת המסלול כך שהסתפקנו בכוס שוקו חם בבקתה עם שאר הגולשים, והגענו בדיוק בזמן כי התחיל לרדת שלג.

החופשה הזאת הזכירה לי כמה כיף זה פשוט לבלות ביחד והולידה חלומות חדשים על חופשות סקי קרירות, נסיעות ארוכות ומקומות חדשים לראות. איזה כיף!

Comments