El Camino / חלק ראשון
לפני כמה שבועות החלטתי לצאת למסע. אולי זה היה בעקבות הסרט הנפלא Wild שראיתי וריגש אותי מאוד, ואולי זו השגרה המנוונת שנכנסתי אליה פה בספרד שכללה הרבה שינה והתעסקות מורטת עצבים בענייני חתונה (מדהים כמה שהמוח שלי עסוק בדאגות כשאין לו שום דבר אחר לעשות). בכל אופן דגדג לי ברגליים לקום וללכת, להיות קצת לבד עם המחשבות, לעטוף את עצמי בטבע ובאויר הנקי הרחק מהעיר. החלטתי לעשות חלק ממסלול ה”קמינו דה סנטיאגו”. זהו שם למספר דרכים בהן נהגו (ועדיין נוהגים) ללכת צליינים נוצרים בדרכם לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. זהו מסלול טיולים מאוד מוכר בספרד ובכלל באירופה, וכיום צועדים בו הרבה מטיילים לא רק מסיבות נוצריות. ישנן מספר דרכים וכולן מתכנסות לעיר הקדושה סנטיאגו דה קומפוסטלה. אני בחרתי לעשות שלושה ימים במסלול הצפוני ביותר Camino del norte שיוצא מהעיר Irun ועובר לאורך החוף הצפוני של ספרד. למטיילים במסלול (“הצליינים”) יש דרכון מיוחד אותו מחתימים בכל עיירה שבה עוברים, והדרכון מקנה אפשרות לינה זולה וארוחה מסובסדת בכל מקום בדרך. גם אני יצאתי עם דרכון שכזה מהעיר Irun, והתחלתי את המסע, בפעם הראשונה בחיי מטיילת לבד, עוקבת אחרי החיצים הצהובים המסומנים לאורך הדרך. אתם מוזמנים ללחוץ play ולהצטרף אליי למסע.
ביום הראשון הלכתי מאירון לסן סבסטיאן, הליכה של מעל 27 קילומטרים רצופה עליות, מורדות ומעבר ימי אחד. עבור מישהי שלא נמצאת בכושר שיא ביום יום שלה (שלא לדבר על הולכת עשרות קילומטרים עם תיק כבד) זה היה לא קל בכלל. על זה עוד נוסף מזג האויר- דיי מוקדם ביום תקף מזג האויר הבאסקי (שנוטה להיות הפכפך) והיום שהתחיל שמשי הפך ליום ערפילי וגשום. דשדשתי בבוץ בעליה תלולה כשהגשם רק הולך ומתחזק. חליפת הסערה שלוויתי מחברה הייתה שימושית עד שלב מסויים, אחר כך גם היא לא עזרה ונרטבתי כהוגן. המסלול היה ארוך, התבוססתי בבוץ ובמחשבות על כמה שאני רטובה וכבר חשבתי לעלות על רכבת בחזרה מהעיירה הקרובה Pasaia לסן סבסטיאן.
אבל אז יצאה השמש, הורדתי את החליפה הרטובה ופתאום נתמלאתי כוחות מחודשים והחלטתי לסיים את המסלול בסן סבסטיאן כמתוכנן. ואיזו הליכה יפה זו הייתה! כשלבסוף הגעתי לסן סבסטיאן, פגשתי את אלמוג שקנה לי גלידה ופלסטרים ליבלות והלכנו הבייתה לישון.
היום הזה לימד אותי דבר או שניים. בתור מישהי שתמיד תעדיף להישאר בבית מלצאת החוצה בגשם ובאופן כללי לא אוהבת לסבול משהו שלא נעים לה (למשל בגדים רטובים) למדתי שגם כשקר וכולי רטובה, אם אין לי משהו יותר טוב לעשות עדיף פשוט להמשיך ללכת. זה לא היה מאוד כיף, אבל זה גם לא היה נורא ואחרי שהפסקתי לרחם על עצמי והתרגלתי להרגשה יכולתי להתעסק בדברים אחרים כמו בסוסי הפוני שפגשתי!
על המשך חוויותי בקמינו בפוסט הבא…
את גיבורה!
איזה סיפור יפה והתמונות הורסות. קשה לי לדמיין את עצמי במצב הזה, אבל בעיקרון את צודקת. הכי טוב להמשיך ללכת.
תודה ספי יקרה!
נראה לי שאם הייתי חושבת שיהיה כזה מבול הייתי מוותרת על זה מלכתחילה, ואני כל כך שמחה שלא בדקתי את מזג האויר!