חלמתי לצאת למסע עם רוני קנטור
חלמתי לצאת למסע עם המעצבת רוני קנטור. ולפעמים, רק לפעמים, כשמספרים את החלום הוא מתגשם. אז סיפרתי אותו לרוני, והיא התלהבה. בתחילת נובמבר יצאנו לארבעה ימים של מסע משותף, לא ידענו איך יהיה אבל שתינו הרגשנו שזה הולך להיות מסע מדהים.
אספתי את רוני ביום הראשון, שתינו היינו קצת חוששות ומאוד מתרגשות. נסענו לכיוון התחנה הראשונה שלנו בפרדס חנה. בדרך עצרנו לאכול בעין כרמל, ראינו את ה-wrecking balls האלה, אז כמובן שטיפסנו עליהם. אני לא מספרת את זה סתם, כדור הרס שהופיע במערכה הראשונה, עוד יחזור להרוס במערכה האחרונה, תזכרו מה שאני אומרת לכם.
תחנה ראשונה: אורוות האמנים חנה ג'י בפרדס חנה
כשחלמנו את המסע הזה רצינו להגיע למקומות מעוררי השראה, כאלה שיכניסו לנו אויר לריאות והמון פרפרים לבטן. התחנה הראשונה הייתה ממש כזו אורוות האמנים חנה ג'י בפרדס חנה הן אורוות ישנות של בית הספר החקלאי, רק שבמקום סוסים בכל אורווה שוכן סטודיו או חנות קטנה ומטריפה. כשראיתי את המקום לראשונה פשוט התאהבתי בו (ולא, נשבעת שאין לזה שום קשר לכך שביליתי שעתיים באורווה של חנות הוינטג' המדהימה הדברים שאותי משמחים).
ידעתי שהמיניבוס ישתלב בנוף בצורה מושלמת. מה שלא ידעתי זה שבזבוז זמן בצילומים על wrecking balls בדרך הוא טעות שתעלה לנו בהקמה סופר לחוצה ומכירה כאוטית למדיי. אבל חוץ מהשוק הראשוני הזה היה מטורף וכיף לפגוש את כל הבנות שהגיעו בהמוניהן לקנות נעליים של רוני ולימדו אותי שיעור באיך למצוא מידות בין ערימות של ארגזי נעליים. בחיי שלא ידעתי שלמכור נעליים זה כל כך קשה.
תחנה שניה: החצר של רוני בעתלית
התחנה השניה במסע שלנו הייתה ממש מתחת לאף, בחצר הירוקה בבית החדש של רוני בעתלית. זו תוכננה להיות תחנה של שני ימי מכירה, ומכיוון שהתחילה אחרי הצהריים השתעשענו ברעיון שנספיק לסדר הכל בבוקר ונקפוץ לטבילה בים שקרץ לנו כל הבוקר מהחצר. הרעיון הזה באמת היה משעשע אבל לא קרה, כי רצינו שכל פריט יהיה במקום, כל נעל תהיה בערימה משלה כדי שיהיה נוח למצוא מידות, וגם היי- מישהו היה צריך לתלות את וילון הפלמינגו על התא מדידה, לא?
היומיים בעתלית היו כיף גדול, עם כל הבנות שהגיעו לחגוג איתנו - נשים יפות יפות, צוחקות, מודדות, מכירות אחת את השניה. לאורך היומיים האלה הן הלכו וחזרו, חלקן הגיעו אפילו פעם שלישית. בחצר עם כל הבגדים והנעליים האלה תלויים בין העצים לים, ומסביב לכל זה הבן-בן המתוק של רוני מתרוצץ ומקסים את כולן. הייתה פשוט תחושה של בית, וחברות ומסיבת חצר שלא נגמרת.
ומה הכי הרשים אותי? לראות את רוני פורחת בבסיס האם החדש שלה, מכירה שכנים, עושה חברות ומתחילה לנטוע שורשים. מדהים איך היא מושכת לסביבה שלה אנשים טובים. כמה השראה היומיים האלה בעתלית נתנו לי - על למצוא את הקן ולבנות קהילה.
תחנה שלישית: האנגר יד שניה בשדמות דבורה
ביום האחרון של המסע נסענו לשדמות דבורה, בין שדות לרפת עומד לו האנגר יד שנייה ענקי, שכל חובבת וינטג' חייבת להכיר. קרן, בעלת ההאנגר קיבלה את פנינו עם כוסית למברוסקו של שבת בבוקר. פרסנו את הבגדים והנעליים שהבאנו ואז התפנינו לדבר הכיפי באמת - למדוד אוצרות מהחנות של קרן!
אני לא אשקר אם אגיד שאני לא זוכרת הרבה מהיום הזה, ולא בגלל הלמברוסקו. כשהתחלתי למדוד פריטים היסטריים מההאנגר נכנסתי לzone ופשוט לא יצאתי ממנו. לא סגורה על זה, אבל יש מצב שהברחתי אנשים שרצו לשלם לי כי הם הפריעו לי למדוד. אז סליחה אם זה קרה, בגדי וינטג' לפעמים גורמים לי קצת לאבד את עצמי. נדמה לי שלבשתי שמלת וינטג' של קסטרו מהסבנטיז, איזה שלושה זוגות מגפיים חייזריים, אחד יותר הזוי מהשני, חצאית טוטו ירוקה, חליפה שנשבעת לכם הופיעה באיזה קליפ של להקת אבבא וגם יש לי איזה ויז'ן של רוני באוברול סבנטיזי ורוד צעקני. בבקשה שמישהו שהיה שם יגיד שאני לא מדמיינת.
היום הזה היה יותר מקסום. הוספנו ללב שלנו עוד חברה - קרן הצטרפה למסע ופשוט לא רצינו להיפרד. גם אחרי שקיפלנו את הכל עוד נשארנו לשבת בפטיו מתחת לשיח הפסיפלורה, והיה צריך לגרד אותנו משם בשפכטל ובהבטחה שנבוא שוב במהרה.
גם דברים טובים מגיעים לסופם
אחרי ארבעה ימים ביחד היה קשה להיפרד, והמסע הזה השאיר לי טעם של עוד. כל האנשים והמקומות הקסומים היו עוד פרק במסע הזה, שמבחינתי רק התחיל. הוא היה הסיפתח למסעות המשותפים הבאים שעוד צפויים לבוא. אני רוצה להודות לרוני שהצטרפה אליי למסע והכניסה כל כך הרבה צבע, צחוק והשראה.
ויש עוד חברה סודית במסע הזה, ומגיעה לה תודה ענקית
את כל התמונות המדהימות בפוסט הזה צילמה עדי שרגא (זה האינסטגרם שלה), צלמת בחסד וחברה, שלא אני ולא רוני הכרנו לפני המסע. עדי פנתה אליי לפני כמה חודשים בפייסבוק וסיפרה לי שהיא חולמת להצטרף לאחד המסעות שלי עם המינבוס. ואתם יודעים איך זה חלומות - אם מספרים אותם לפעמים הם מתגשמים. הכרנו את עדי ביום הראשון של המסע, וזכינו בחברה לדרך שתמכה, עזרה, צילמה והייתה חלק בלתי נפרד מהקסם של המסע שלנו. הזכרונות המתוקים מהמסע ישארו חדים בזכות הסיפור שעדי מספרת דרך עדשת המצלמה ומהזוית הייחודית שלה. באמת שאין לי מספיק מילים להודות לה על כך, ההכרות איתה היא הזכיה האמיתית של המסע הזה.
הי, זה נראה ממש יפה.
אולי זאת רק אני, אבל הפונט בהיר מדי ומקשה על הקריאה.
מקסים ממש!!!
וואו איזה פובט. עשית. לי חשק לרודטריפ ואת כזאת מהממת!!