חמש שקל

Neon colors make you smile

2012-02-06T23:46:00.001+01:00

החורף הזה, ובמיוחד הימים הגשומים שלו משמחים אותי ביותר. שבוע שלם של גשם העלה לי חיוך על הפנים, לאור העובדה שיכולתי לשבת ללמוד בסלון בפיג’מה ולראות את הגשם סוער במרפסת. הוא עשה לי מצב רוח לסוודרים גדולים, כאלה שנראה כאילו הומצאו אי שם באייטיז, ומאז לא דהה צבעם הבוהק. סוודר אנגורה צבעוני זה (שנמצא בארון של הסבתא של אלמוג) כל כך מחמם ונעים שבא פשוט לא לפשוט אותו לעולם. הצבעוניות שלו מזכירה לי את הסוודרים שהיו לי כשהייתי קטנה, ואולי דווקא בגלל זה התחשק לי כל כך לשלב איתו צבעי נאון זוהרים נוספים. הגרביים הנאוניות נקנו בפאונד בחנות “הכל בפאונד” בלונדון, הנעליים נקנו גם כן בלונדון, בטיפה יותר מפאונד. ויחד עם השרשרת משלימים סט מרקרים שלא היה מבייש אף סטודנט בתקופת בחינות זו.

עכשיו הטמפרטורות התחממו בעשר מעלות לפחות מאז שצולם הפוסט לפני כמה ימים, ואני מייחלת לחזור לקור ולגשם. אה כן וגם להצלחה במבחנים (**סטטיסטיקה מחר**).

אפשר חשבון ? Check please

סוודר – ישן מהארון של הסבתא של אלמוג

Sweater – old one of Almog’s grandma

טייץ – 100 ש”ח / גריפ

Legging – 100 NIS / Grip

גרביי ברך נאוניות– 1£ / הכל בפאונד , לונדון

Neon knee socks – 1£ / 1pound shop in London

נעליי עקב - 6£ / Primark לונדון

Hills – 6£ / Primark, London

שרשרת – 10 ש”ח / דוכן

Necklace – 10 NIS / some stall

Weekend’s Dreams

2012-02-04T13:10:00.001+01:00

כל כך חבל לבזבז סופ”ש יפה כל כך עם הראש בתוך הספרים, אבל אין ברירה, בתקווה שלא יהיו מועדי ב’, עוד שבועיים זה עתיד להסתיים. מה שלבשתי אתמול בדרך לחומוס אצל חברים – שמלת סרפן ישנה של אמא, חולצת כלבלבים מסוף עונה בפול & בר, נעליים שאלמוג הביא לי מלונדון והמדבר הירוק. ועכשיו חזרה לללימודים, סלחו לי שאני פחות חברותית כרגע :)

Exams period

2012-01-28T21:37:00.001+01:00

הלחץ עולה ועולה, ביום שלישי המבחן הראשון (והכי גדול) ואני מנצלת כל שנייה פנויה ללימודים. טוב לא כל שנייה. אתמול נגיד הלכתי לתיקלוט של ג’יימס בלייק בת”א. ועכשיו אני כותבת את הפוסט הזה. אני לא מספיקה אפילו להשקות את הצמחים בגינה, מזל שהגשם עוזר לי בזה. אני מקווה שתקופת המבחנים הראשונה בחיי תעבור מהר וללא מועדי ב’, ואולי אפילו תהיה קצת חופשת סמסטר ואספיק לעשות דברים שאני מתה לעשות כבר הרבה זמן (כמו למשל לעשות סשן צילומים של הבית המקסים שלנו או להתחיל לסדר קצת אלבומים מהטיול)

ג’יימס בלייק. החטא האחרון לפני תקופת המבחנים (עד cat power לפחות). זכיתי לראות אותו בפעם הרביעית (!) אחרי תיקלוט והופעה בפסטיבל פרימברה ועוד הופעה בפסטיבל ברלין. הוא נחת בתל אביב ולרגע החזיר אותי חזרה לטיול שאני כל כך מתגעגעת אליו בימים אלה. והפתעה הפתעה – יכול להיות שג’יימס בלייק הצליח להביא מברלין את כל חברי להקת UMLALA? כי אני מוכנה להישבע שלפחות חצי מהם רקדו ממש לפני. ג’וזף – בבקשה הופעה אחרי המבחנים. לטיפולך המסור אודה.

אפשר חשבון ? Check please

חולצת ג’ינס – ישנה של אמא

Jeans blouse – old one of my mom

חצאית – 142 ש”ח / זארה

Skirt – 142 NIS / zara

חגורה – 3 £/ primark לונדון

Belt - 3£ / primark London

כובע – 30 ש”ח / חנות יד שנייה בבודפשט

Hat – 30 NIS / 2nd hand, Budapest

צעיף – 1 €/ חנות יד שנייה באמסטרדם

Scarf - 1€ / 2nd hand, Amsterdam

מגפיים – 160 ש”ח / המשביר לצרכן

Boots – 160 NIS / hamashbir

winter times

2012-01-18T09:26:00.001+01:00

המון דברים קורים כל הזמן ואני מוצאת את עצמי במירוץ תמידי סביב השעון. הלימודים מתחילים להיות מלחיצים, התחלתי עבודה חדשה ויחד עם התנדבות יוצא שאין לי זמן אפילו למחשבות. אפילו על היומולדת שעברה כהרף עין לא הספקתי לספר, אולי אעלה תמונות בהמשך. פה ושם יוצא לצלם איזה אאוטפיט וככה הם מצטברים לי באייפון של אלמוג, רק מחכים שאעלה אותם. אז בין הר הספרים והעבודות עצרתי לרגע לשתף אתכם באאוטפיט שנראה כבר רחוק (במיוחד לאור מזג האויר המקפיא השורר בימים אלה). הוא כל מה שאני אוהבת בחורף – שמלת מיני קלאסית שהופכת בין רגע לסרפן (תודות לבד והצבע והחורפיים ביותר שלה) בשילוב עם חולצת וינטאג’ מקסימה שנרכשה בחנות יד שנייה מקסימה עוד יותר בבאר שבע (רובשקה – שכונה ד’ ב”ש). מקוה להצליח לעדכן בתדירות גבוהה יותר בהמשך :)

מורגן המתוקה ממליצה על בלוגריות ישראליות בלבוש חורפי (וגם עליי- תודה מורגן!)

XOXO

נגה

אפשר חשבון ? check please

שמלה – 10 ש”ח / יד שנייה

dress – 10 NIS / 2nd hand

חולצה – 25 ש”ח / רובשקה (חנות יד שנייה בב”ש)

blouse – 25 NIS / Rubashka (2nd hand in Beer Sheva)

נעליים - 8£ / Primark, London

Shoes - 8£ / Primark, London

תיק – 15 ש”ח / חנות באלנבי

Bag – 15 NIS / a store at Alenbi st.

באנו חושך לגרש

2011-12-22T17:37:00.001+01:00

אפלייה באוטובוסים, צוערים שיוצאים מטקס בגלל שחיילות שרות, רחובות נפרדים לנשים וגברים – מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן. כבר כל כך הרבה נכתב ונאמר על הנושא של הדרת נשים, ואני מרגישה שאין לי הרבה מה לחדש בעניין הזה. זה מאוד מעציב שמפלים נשים לרעה, ולא רק בחברה החרדית. הדרת נשים בעיני זה לא רק הזכות של נשים לשיר או לשבת היכן שיחפצו באוטובוס, אלא כל אפליה שפוגעת בנשים על רקע מינם- אי קבלת נשים אמהות לעבודה, שכר שונה לגבר ואישה באותו התפקיד ואפילו יחס מזלזל בכביש. הנושאים האלה של הדרת נשים בחברה החילונית פחות סקסיים ולא כל כך עולים לסדר היום.

ארנה קזין כתבה במאמר בעיתון הארץ על המין השני, ספרה של סימון דה בובואר שעוסק בנושאים אלו. הספר מעניין ושווה קריאה למי שמתעניין בנושא:

“דה בובואר הראתה כי המאפיין הבולט של מצב האשה הוא שהיא "האחר הנצחי". כלומר "נשים אינן אומרות 'אנחנו'. הגברים אומרים 'הנשים', ובמלה זאת משתמשות גם הנשים כאשר הן מתייחסות לעצמן". הגבר הוא הנייטרלי. השפה האנושית נחה בטבעיות בשפתיו. המושג "גבר" זהה למושג "אדם". האשה, לעומת זאת, היא רק חלק מהמושג "אדם". כשאומרים בעברית "בני אדם", ובצרפתית "Les Hommes", מתכוונים לכל בני האנוש. אבל בתוך הכלל הזה, שנקבע מנקודת מבט גברית, הנשים הן קטגוריה נפרדת, מסוימת. זו איפוא ה"אחרות" שנשים צריכות להתמודד אתה. ההתמודדות הזאת מגדירה את מצבה המיוחד של האשה, בשונה ממצבו של הגבר. וזה גם הפרדוקס הגדול של המשימה הפמיניסטית: מצד אחד, כדי להשתחרר נשים צריכות לדבר בלשון "אנחנו"; להפוך את עצמן לסובייקט פעיל, במקום אובייקט סביל. את זה הן יכולות לעשות רק כקבוצה פוליטית מגובשת. מצד שני, כדי להשתחרר עליהן לפרק את הנשיות מהגדרתה המקובלת, לנתץ את המיתוס על המכנה המשותף לנשים, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי היפרדות למגוון אינדיווידואלים שונים.”

בספרה מעלה סימון דה בובואר בעייה נוספת הנובעות ממושג ה”אחרות” של הנשים ושבגללה אין עדיין שוויון מיוחל- נשים זו הקבוצה הגדולה ביותר בעולם שמופלת לרעה, אך הדרך לשיוויון נראית עוד רחוקה. נשים בניגוד לקבוצות מאוגדות אחרות אינן יכולות להתאגד נגד אלה שמפלים אותן לרעה- הייתכן מצב בו כל הנשים יחרימו גברים בתור אקט מחאתי? לא ידברו עם הקולגות בעבודה? לא יעלו על אוטובוס כי הנהג הוא גבר? לא יענו לטלפונים של האח או האבא? יסגרו את הבסטה ויחליטו שאין מין עד שיהיה שיוויון?

החברה עשתה התקדמות עצומה לכיוון עולם שיוויוני יותר במאה השנים האחרונות. העולם בו אני חיה כיום הוא ללא ספק טוב בהרבה מזה של האמא של סבתא שלי. קיבלנו זכות להצביע, נפתחו בפנינו משרות שבעבר היו סגורות והקדמה והטכנולוגיה מאפשרות לנו להיות אחראיות לגורלנו, בין אם במניעת הריונות לא רצויים ואף בהארכת גיל הפוריות. ובכל זאת, הדרך עודנה ארוכה. והיא כזו בין היתר בשל העובדה שסימון דה בובואר העלתה כבר לפני מעל שישים שנה – גם היום איננו יכולות להתאגד כנגד המדכאים שלנו. ודווקא בגלל שאנחנו כבר לא ה”אישה הקטנה שלא יכולה לחשוב בעצמה” אנחנו יודעות בדיוק מה מגיע לנו ואיפה אסור להשתיק אותנו.

דווקא עכשיו זה הזמן להרים קול ולצעוק צעקה – די לאפליית נשים נקודה. החברה החרדית כמו גם החברה החילונית צריכות לעשות חושבים ולראות אותנו. לא כמוקצה ולא כסמל מין.

אז מחר כל מי שהנושא הזה חשוב לה/ לו וקרוב לליבה/ו מוזמנ/ת לבוא להפגנה בירושלים שתצא מכיכר פריז בשעה 11:00. (יש הסעות הלוך ושוב מב”ש למי שמעוניין) נתראה שם!

אפשר חשבון?

סוודר – ישן של אמא

sweater – old one of my mom

חצאית – 170 ש”ח / pipes באר שבע

skirt – 170 NIS / Pipes – Beer-Sheva

נעליים מנומרות – 8 יורו . H&M לונדון

leopard shoes – 8 euro / H&M London

חגורה – ישנה של אמא

Belt – old one of my mom

סיכה – 5 ש”ח / סופר(!)

hair accessory – 5 NIS / groceries store

Functional

2011-12-22T07:49:00.001+01:00

לפני קצת יותר מחודש התחלתי ללמוד יוגה אצל מורה מקסימה פה בבאר שבע. השיעורים הם תמיד בתחילתו או בסופו של יום לימודים מפרך, ואני רצה מהם אל הלימודים או מהלימודים אליהם. בימים שכאלה על מנת להימנע מסחיבת יתר של בגדים והחלפות מעצבנות בתאי שירותים אני משתדלת להתלבש בצורה פרקטית ביותר, כך שאוכל להגיע לשיעור, לפשוט מעלי את כל השכבות המיותרות ולהיות מוכנה ליוגה. זהו אאוטפיט שכזה – חצאית הג’ינס נעלמת כמו גם הצעיף והג’קט, ואני מוכנה עם טייץ וטי-שירט לשיעור ברגע.

אני מזמינה את כולן להצטרף להפגנה מחר בירושלים נגד הדרת נשים, אני אהיה שם:

https://www.facebook.com/events/293013924073749/

סופ”ש נעים ממני ומריבקי שנהנת מהשטיח החדש שהבאנו לה!

אפשר חשבון?

חולצה – ישנה מאחותי

T-shirt – old one from my sister

טייץ – ישנה של אחות של אלמוג

Legging – old one from Almog’s sister

חצאית – 70 ש”ח / Pull & Bear

skirt – 70 NIS / Pull & Bear

נעליים מנומרות– 8 יורו / H&M לונדון

Leopard shoes – 8 Euro / H&M London

ג’קט – 5 ש”ח / יד שנייה

Jacket– 5 NIS / 2nd hand

צעיף – 70 ש”ח / זארה

Scarf – 70 NIS / Zara

Friday noon

2011-12-18T10:40:00.001+01:00

בילוי שישי בצהריים שהתחיל בסיומו של בוחן בסטטיסטיקה. גיליתי את אחד הבילויים הכייפים של שישי בצהריים בבאר שבע - להתחרדן בשמש עם חומוס+בירה+צ’ייסר ערק בשלושים שקלים. כל זה קרה בעשן הזמן, כשבהמשך הצהריים הייתה הופעה של חנוך והאופירייטעס ואז UMLALA. זו הייתה ההופעה הלפני אחרונה שלהם בארץ (לפני שהם טסים לנסות את מזלם בברלין – המקום אליו הם בעצמם שייכים. העובדה שהם ישראלים היא מקרית לחלוטין…). לא התכוונתי לפספס את זה.

כשהחומוס והבירה נגמרו הלכנו אל הרחבה מאחורי עשן הזמן, בדרך עפר הגובלת עם מסילת הרכבת המוגבהת. שם התקיימה ההופעה הראשונה. האופירייטעס היו מורכבים מפרצופים מוכרים בסצינת המוזיקה הבארשבעית וכללו את נדב אזולאי וגיל נמט, שניהם בתוספת אחים ונגנים נוספים, יצרו רגאיי פאנקי ישראלי. אני לא חובבת גדולה של רגאיי אני מוכרחה לציין, אבל במצבים מאוד מסויימים הוא בא לי בטוב. אני לא יודעת אם זו היתה האוירה של שישי בצהריים, השמש החורפית או פשוט הלהקה, אבל הפעם הרגאיי היה פסקול נהדר לתחושת השבת המתקרבת בשכונה ד’ צפון.

ילד מהשכונה החליט שהוא האחראי על הסאונד

איך שהאופירייטעס ירדו מהבמה הגיעה המשטרה וסגרה את הבסטה (או לפחות את ההופעה בחוץ) וההופעה עברה אל תוך עשן הזמן. למרות מזג האויר המושלם בחוץ, לדעתי האפלוליות הצהריימית של עשן הזמן בהחלט הלמה יותר את UMLALA מאשר החוץ השמשי.

הסולן והגיטריסט של UMLALA מחכים לסאונדצ’ק החדש. כל הקהל וגם אנחנו חיכינו. איזה מזל שהיה יום שישי עצל ואף אחד לא מיהר לשום מקום.

how do you convert PDF to JPG? I DONT KNOW

קשה לתאר את האנרגיות שיש בהופעה שלהם. אני ממליצה לכל מי שפספס ללכת לבארבי ביום שבת (24.12) ולהרוויח את ההופעה האחרונה שלהם בארץ לפני שהם טסים לברלין. ובנימה זו אאחל להם הצלחה רבה, קשה להישאר אדישים למוזיקה שלהם ואני בטוחה שהיא תפתח להם המון דלתות באירופה ובכלל.

אפשר חשבון ? check please

שמלה – 3£/ צ’ריטי שופ בלונדון

Dress – 3£/ charity shop in London

גרביון – 20 ש”ח / סופר פארם

Leggings – 20 NIS / superpharm

נעליים – 13€/ New Look מלטה

Shoes – 13€/New Look - Malta

טבעת – 3£/ H&M לונדון

Heart shaped ring – 3£/ H&M London

Discoveries

2011-10-20T14:05:00.001+02:00

כבר אי אפשר להתכחש לעובדה שחזרתי לארץ. אחרי יותר מחודש פה אין לי אלא לצאת ממבצרי ולבדוק את מה שקורה מסביב. נטולת ציפיות לחלוטין כבר התחלתי לבחון מחדש את מקומות הבילוי בבאר שבע, בנתיים ללא גילויים מסעירים. חיי החברה הדרומיים עליהם מדברים כל הסטודנטים עוד בהולד עד לתחילת הלימודים, מה שמשאיר אותי בדיכאון על אש נמוכה. התחלתי להתרגל לידיעה המצערת שפה זה לא ברלין, ובאר שבע רחוקה מיליון שנות אור מכל המקומות שביקרתי ואהבתי כל כך בטיול. עם זאת גיליתי כמה אורות בקצה המנהרה, שעשו אותי אופטימית והשאירו אותי עם ניחוח קריר של אירופה.

1. הגילוי הראשון והנהדר של השבוע הזה הוא (סוף סוף) חנות בגדים מוצלחת בבאר שבע. את pipes גיליתי ממש במקרה כשהסתובבתי בעיר העתיקה. הופתעתי למצוא חנות בוטיק שנקינאית להפליא עם בגדים מיוחדים מהארץ ומחו”ל שנבחרו בקפידה ונעים על בין וינטאג’ רומנטי לשיק אורבני. בהמשך עוד יבואו תמונות מהרכישה. למי שאין סבלנות ורוצה לבדוק את הענין בעצמו הכתובת היא הרצל 92.

2. הגילוי השני והנהדר לא פחות הוא סיימון, גרמני בן 19 שהכרנו את אחותו בברלין. לא הספקנו להגיד זה–עולם-קטן-מאוד וסיימון הגיע לארץ להתנדב במשך שנה בבאר שבע עם ניצולי שואה ובדואים. עשינו לו סיור בבאר שבע והתענגנו על כל פיסת חו”ל שהוא נתן לנו בתמורה. החלטנו מיד לאמץ אותו אלינו ולהיות ה-BFF שלו השנה. יש לי הרגשה שזה יעזור לנו אפילו יותר מאשר לו…

3. מודעה בעיתון הובילה אותנו לפסטיבל מוזיקה חינמי בבת-ים עם ליין-אפ לא פחות מנהדר. מה שהוכיח את מה שאני אמרתי כבר מזמן- הדברים הטובים באמת לא בהכרח יקרים. הפסטיבל רק עשה יותר חשק לאינדינגב ההולך ומתקרב בצעדי ענק. דילגנו בין כיתת אמן עם מאור כהן להופעה של יהוא ירון, תמר אייזנמן, רוקפור, מרסדס בנד ושלום חנוך (שהספקנו לשמוע אותו רק בדרך חזרה לרכב מרוב ששאר ההופעות היו מוצלחות…). אבל להפתעה הגדולה של הפסטיבל מגיע מסעיף משלה ולכן היא מקבלת את הסעיף הבא.

4. יש מצב שפתאום גיליתי משהו שכולם כבר יודעים, ואז זה פדיחה כמעט כמו להבין בדיחה באיחור הרבה יותר מדי ארוך. אבל ממש ריגש אותי לגלות את להקת UMLALA. וואו, הם הביאו כזה משב רענן שקשה להאמין שיצא מירושלים ולא מברלין. ההופעה שלהם הייתה פשוט מעולה ולרגע תהיתי איך שמם לא הופיע בליין-אפ של פסטיבל פרימברה. אני מאמינה שלא רחוק היום וגם לשם הם יגיעו. אני ממשיכה לעקוב ושוב- מחכה לאינדינגב.

5. גיליתי מחדש את הכובע הזה, שקניתי לפני המון זמן בחנות יד שנייה (אני אפילו לא זוכרת היכן) ומעולם לא נלבש. לא מעט פעמים קניתי כובעים בחיי שנלבשו בקושי, מפני שכל כובע דורש תספורת המתאימה לו. כשחזרתי ומצאתי את הכובע הזה בארון פתאום גיליתי שזוהי שעתו, כי השיער בדיוק באורך המתאים ומאז בכל פעם שהשיער קצת לא מסתדר הכובע הופך לאורח נכבד באאוטפיט.

אז אחרי כל הדברים הנהדרים האלה (ועוד לא אמרתי מילה על שובו של גלעד שליט) לא נותר לי אלא להיות אופטימית לקראת השנה הזאת ולקוות שהיא לא תפסיק להפתיע לטובה.

check please ? אפשר חשבון

חצאית – 10 ש”ח / יד שנייה מארגז המציאות של מלכת הכיתה

Skirt – 10 NIS / 2nd hand from “malkat hakita” in Tel Aviv

חולצה – 4£ (22 ש”ח) / צ’ריטי שופ באדינברו

Top - 4£ (22NIS) / charity shop in Edinburgh

תיק - 6£ (33 ש”ח) / פריימרק לונדון

Bag - 6£ (33 NIS) / primark London

שרשראות – ישנות

Necklaces – old once

סנדלים - 14£ (77 ש”ח) / פריימרק לונדון

Sandals - 14£ (77 NIS) / primark London

כובע – 5 ש”ח / יד שניה

Hat – 5 NIS / 2nd hand

Once Upon A Time In Sheffield

2011-10-04T19:24:00.001+02:00

אז למרות שכבר חזרתי לארץ אני אתבל את הבלוג בחוויות מהטיול בין פוסטים חדשים. אמשיך מהיכן שהפסקתי- עזיבת ברצלונה וההגעה לשפילד. תהנו!

עזבנו את ברצלונה לפנות בוקר, ועלינו על טיסת ryanair הזולה ביותר שיכולנו למצוא לאנגליה. זו הייתה הטיסה לנמל התעופה איסט מידלנדס, מין חור באמצע שומקום, בין נוטינגהם, דרבי ושפילד. גם אנחנו מעולם לא שמענו על הערים הללו. אחרי שהזמנו את הטיסה (מספר שבועות קודם לכן) הסתכלנו על המפה וניסינו לבחור מה יהיה היעד הראשון שלנו באנגליה. כמובן שזה היה צריך להיות יעד קרוב יחסית לנמל התעופה, וכך מבין שלושתן בחרנו באופן שרירותי לחלוטין בשפילד. רק שבועות מאוחר יותר כשהכרנו באכסנייה בברצלונה את בקי, מל ונטשה - בנות מקסימות משפילד הבנו שבחרנו בחור הכי נידח ונהדר בכל האי הבריטי. אחרי ערב באכסניה מלא בהמלצות שלהן אודות מה לעשות בשפילד ורשימה שנמשכה מספר עמודים במחברת שלי התרגשנו כבר להגיע לעיר הזאת, שאף בריטי או תייר לא יטרח להגיע אליה אם הוא לא חייב.

בשעת בוקר אחרי שנתחנו התלבטנו איך להגיע מנמל התעופה לשפילד, מרחק שעה נסיעה. בקי שהייתה איתנו על אותה הטיסה הציעה לנו להצטרף אליה ברכבת, אך מכיוון שזה היה דיי יקר החלטנו לוותר על כך ולנסות את מזלנו בטרמפים. איזו טעות. שכחנו שטרמפים הם לא ענין של מה בכך, ושיש להתכונן מראש(להכין מפות לפחות) ובעיקר להתכונן מנטאלית. אחרי לילה ללא שינה לנסות לתפוס טרמפים לא היה רעיון מבריק במיוחד. לזכות האנגלים יאמר שדי מהר הצלחנו לתפוס טרמפ עם בחור מבוגר בעל הומור בריטי ציני שהקפיץ אותנו לכיכר מרכזית, מרחק שלושה מייל מנמל התעופה. שם הסיכויים לתפוס טרמפ לשפילד היו גדולים הרבה יותר. ושלא לזכותם יאמר שהחל מרגע שהגענו לכיכר לא הצלחנו לעצור מכונית בודדת אחת ומעבר לזה האנשים שעברו התנהגו בצורה דוחה. קיללו אותנו, צפרו לנו או ביקשו מאיתנו כסף על הנסיעה. הקש ששבר את גב הגמל היה ילד בגיל בי"ס יסודי שליקק גלידה והתגרה בנו בעוד אבא שלו מעודד אותו! כשסוף כל סוף עצרה לנו מכונית והנהג אמר שהוא נוסע לכיוון שפילד הודנו לו וכשהסתובבנו להביא את התיקים הגדולים הוא פשוט שם גז וברח! עייפים ועצבנים על הממזרים הבריטים החלטנו לחתוך ולחזור לנמל התעופה, ומשם לקחת אוטובוס לשפילד. רק מה – בדרך חזרה לא תפסנו טרמפ לנמל, הלכנו את כל הארבעה ומשהו ק"מ. כן עם התיקים על הגב. איך שהגענו לנמל התעופה גילינו שהאוטובוס לשפילד עזב בדיוק לפני חמש דקות, ושהאוטובוס הבא הוא רק בעוד שעתיים. מבואסים התייבשנו שעתיים בנמל התעופה השומם עד לאוטובוס המיוחל שעלה הרבה יותר מדיי כסף אך הביא אותנו לשפילד בסופו של דבר.

איזה מזל שהגענו לשפילד, כי כל המזל הרע ומצב הרוח הגרוע חלפו בשנייה שנכנסנו לעיר האפרורית הזו. מצאנו ספה אצל ליאם, בחור אנגלי עם שורשים ספרדיים שבדיוק חזר מטיול ארוך בארה"ב וגר עם אחותו כרמן בבית הוריו בשפילד. בשלושת החודשים בהם הוריו נמצאים בספרד, הם שומרים על הבית ואנחנו נחתנו בדיוק בזמן למסיבת יום ההולדת של כרמן והתקבלנו בקרב האורחים בהתלהבות גדולה (אחרי שליאם סיפר להם על תלאות היום שלנו בגללן הגענו באיחור אופנתי למסיבה). פגשנו בליל אנשים מכל העולם, וגם כמה מקומיים. חוץ מברביקיו ומלא בירות ופונץ' התארגן ג'אם סשן שהובילו חברי להקה מקומית שבאו לאירוע, בראשם דייב. הרבה זמן לא יצא לי להיות בערב כל כך כיפי סתם ככה בחצר האחורית. כלי הנגינה עברו מיד ליד, וכך מצאנו את עצמנו מנסים להשתלב- אלמוג בקזו ואני בתוף.

עם ליאם המארח שלנו

וזהו יושי – בחור גרמני שמלמד גרמנית בשפילד ואנגלית בגרמניה.

דייב והלהקה שלו Jungle Lion

אלמוג נותן בראש עם קזו. מרוב שהוא היה מוצלח דייב הציע לו להצטרף ללהקה, אבל אלמוג החליט לוותר על תהילת עולם כנגן קזו ולהמשיך בטיול איתי.

אני מנסה לתופף, לא בכישרון רב כמו הסבתא התימנייה של אלמוג, אבל ככה זה כשזה לא בגנים. לי אף אחד לא הציע להצטרף לשום להקה.

אחרי ערב ארוך של מוזיקה ומדורה, העייפות ניצחה אותנו והלכנו לישון בחדר הפנוי של הוריו של ליאם בעליית הגג. בבוקר (או יותר נכון להגיד צהריים) קמנו והתחלנו לסדר את שאריות המסיבה מאתמול. שקיות ענקיות של פחיות בירה נאספו מכל מטר רבוע בחצר ונזרקו לפח המיחזור בחוץ (העיריה דואגת שלכל בית פרטי יהיה פח מיוחד למיחזור!) וליאם בישל לנו ארוחת בוקר אנגלית עם טוויסט. במקום תפו"א מטוגנים הוא טיגן לנו פלנטיין!

אל תטעו, זוהי לא בננה (איכס) לפרי הקריבי הזה קוראים פלנטיין, ואוכלים אותו מטוגן. יש לו טעם של בטטה! אני קצת חששתי בהתחלה בגלל סלידתי העזה מבננות, אבל משאזרתי אומץ וטעמתי גיליתי שזה דווקא נחמד.

אז ארוחת הבוקר האנגלית כללה פלנטיין מטוגן, ביצת עין וטוסטים. ליאם גם הציע לנו המבורגרים מטוגנים, אנחנו ויתרנו על ההצעה בנימוס אז הוא טיגן לעצמו שני המבורגרים.

אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב בעיר. העיר שפילד של היום הייתה בעבר שבעה כפרים שונים, שאחרי המהפיכה התעשייתית חברו לעיר אחת כשמפעלים רבים נבנו על גדת הנהר החוצה אותה. כך נוצרה עיר הפזורה על גבעות מסביב לנהר, ובמרכזה מבני תעשייה ישנים וכעורים. למדנו מליאם ששפילד היא העיר חסרת התהילה ביותר בכל אנגליה, ושאפילו שהמציאו את הכדורגל בשפילד, את התהילה על כך גנבה עיר אחרת. המוניטין של שפילד באנגליה הוא נמוך, אין שום אטרקציות מיוחדות שמושכות תיירים והלהקות היחידות שיצאו משם הן פאלפ והארקטיק מאנקיז. לא פלא שכל אנגלי שסיפרנו לו שהיינו בשפילד הרים גבה ושאל אותנו למה. מה שהאנגלים (וגם התיירים) לא יודעים הוא שמאחורי החזות המשמימה והאפרורית של עיר מעמד הביניים, מסתתרת עיר מלאת סטודנטים מכל הממלכה שלא מספרים את סוד העיר לאף אחד כדי להשאיר אותה בתולית וחתרנית כמו שהיא עכשיו. למרות שהיא העיר השישית בגודלה באנגליה, האווירה בה אינטימית, ממש כמו בקיבוץ! זוהי העיר הירוקה ביותר בכל האי הבריטי (שבעה עצים על כל תושב ומעל שישים אחוזים משטח העיר הוא ירוק) מה שמגביר את אווירת הקיבוץ, עם המדשאות הענקיות והחורשות מסביב.

הדבר היחיד בו שפילד ידועה הוא קירות הטיפוס. מסתבר שבשפילד יש קירות טיפוס מלאכותיים רבים ומסביב לעיר ישנם מצוקים טבעיים המשמשים גם הם את המטפסים (בעיקר ב- peak district שהוא שמורת טבע ענקית המפרידה בין שפילד למנצ'סטר).

אם ברצונכם להשתלב כראוי בשפילד אתם חייבים לדעת את הסלנג המקומי. כל שעליכם לעשות הוא לשנן את המשפט הבא:

That thing-a-majig is bloody good, believe you me duck!

הפרוש הוא: הדבר הזה נהדר! סמוך עליי חבוב.

ליאם לקח אותנו לשתות בירת אייל אנגלית אמיתית, וכך הגענו לפאב The Brown Bear. הזמנו את האייל סמואל סמית' ושמענו מפי ליאם את הסיפור שמאחורי בירת הבוטיק הזו. הסיפור מתחיל בשני אחים, ג'ון וסאם סמית' שהחלו לייצר בירת בוטיק נהדרת שנמכרה בפאבים מקומיים בתפוצה מצומצמת. שיכור מההצלחה (או מהבירה) החליט ג'ון שלא די לו במבשלה קטנטנה והוא רוצה להרחיב את העסק ולהפיץ את הבירה בתפוצה ארצית ואף עולמית. סאם לעומת זאת החליט שהוא לא מוכן להתפשר על האיכות ושהמבשלה צריכה להשאר קטנה ומשפחתית. כך התפצלו האחים, ג'ון פתח מבשלה ענקית בה מיוצרת הבירה הפחות איכותית ג'ון סמית', ונמכרת בכל רחבי הממלכה במחיר זול ביותר, ואילו סאם המשיך עם המבשלה המשפחתית ומייצר את בירת הבוטיק סמואל סמית' שנמכרת גם היא במחיר זול ביותר בברים מקומיים אחדים בלבד.

אחרי הסיפור הזה כמובן שהזמנו סמואל סמית', שנמזג לנו כמו כל אייל אנגלי אמיתי- מברז שהוא משאבה. ישבנו בחצר הפאב ונהננו ממזג האויר (שהוא דרך אגב נושא השיחה העיקרי של האנגלים. הוא היה לאבלי, תודה ששאלתם).

סאם סמית' הזקן לא מחובבי הז'אנר בירה ונשירה:

אחרי הבירה עם ליאם הוא היה צריך ללכת לעבודה ואנחנו המשכנו להסתובב בעיר לבד.

וככה נראה אוטו גלידה בשפילד

כשהתעורר הרעב נכנסנו לפיש & צ'יפס הקרוב ואכלנו את מנת הדגל האנגלית. אלמוג כמובן אכל את הפיש ואני את הצ'יפס.

באותו הערב אחרי ארוחת ערב ביתית שבישלנו ישבנו עם ליאם, יושי וחברים נוספים בסלון מול האח. הסלון היה פשוט מקסים, מלא בכריות תלאים שנתפרו בעבודת יד על ידי סבתו של ליאם, שבכשרון רב גם סרגה את השמיכה שנחה על הכורסא.

מכורבלת בשמיכה שסרגה סבתו של ליאם נרדמתי מול האח. כמה אנגלי זה?!

למחרת היה היום האחרון שלנו עם ליאם, מפני שבצהרי היום הוא תפס רכבת והתחיל טיול טרמפים באירלנד. החלטנו לנצל את אותו הבוקר בבילוי האנגלי ביותר שקיים – הלא הוא בינגו. הגענו לסניף מכה בינגו המקומי, ונרשמנו כחברי מועדון (גם ליאם וחבריו שזו הייתה פעם ראשונה עבורם). קיבלנו כרטיס חבר והתחלנו לשחק בין הזקנות האנגליות שמילאו את המועדון.

יושי זכה בעשרה פאונד והזמין את כולנו לסיבוב משחק נוסף ואף לבירה אחריו!

אחרי שנפרדנו מליאם ואיחלנו לו טיול מהנה, הלכנו יחד עם יושי לפאב נוסף הקרוי על שם חיה - החתול השמן (The Fat Cat). ישבנו בגינה הקסומה של הפאב (לצערנו ספסל הנדנדה היה תפוס) ושמענו מיושי על יופיו של הפיק דיסטריקט, וכמה שאנחנו חייבים לטייל שם.

נפרדנו מיושי ותפסנו אוטובוס אל המארחות הבאות שלנו, הלא הן בקי ומל שפגשנו בהוסטל בברצלונה. הן גרות בדירת סטודנטיות (וכשאני אומרת דירה אני מתכוונת לבית קרקע אנגלי טיפוסי עם שני מטבחים ושישה חדרי שינה). שנת הלימודים בדיוק נגמרה וגם החוזה עתיד להסתיים כשבוע לאחר מכן והאווירה בבית שכונתית ביותר. ניכר שלשש הדיירות לא יותר מדיי אכפת ממצב הבית, וגם לנו לא היה ממש אכפת לשטוף כוס מערימת הכלים במטבח העליון כשרצינו להכין תה (המטבח התחתון יצא מכלל שימוש בגלל הצחנה השוררת בו…). בערב יצאנו להארלי'ס - בר סטודנטים מקומי להופעה של שלוש להקות- להקה אחת אמריקאית שהופיעה בפרימברה, ושתיים מקומיות. נתנו להן צ'אנס מתוך הנחה שהם עשויים להיות פאלפ הבאים.

אחרי ההופעה התעורר תאבוננו ושוב חזרנו למעוז הפיש אנד צ'יפס האנגלי, הפעם ללא פיש. מה שכן- בהמלצת חברותנו האנגליות ביקשנו על הצ'יפס "מאשי פיז" – מין פירה אפונה בצבע רדיואקטיבי ביותר. היה נחמד לטעום אבל להבא חזרנו לאכול את הצ'יפס שלנו עם קטשופ. עוד מילה על המטבח האנגלי – המרכיב העיקרי בו הוא תפוחי אדמה על כל צורותיו, והמארחות שלנו כל כך התלהבו "להכיר " לנו מאכלים חדשים, ולא היה לנו נעים לספר להם שצ'יפס ופירה יש גם בשאר העולם. על צ'יפ באטי ויתרנו, כי לאכול צ'יפס בתוך לחמניה זה כמו לאכול פיתה עם ספגטי בלי רוטב. לבסוף הציעו לנו האנגליות שיכינו לנו פוריג'. משהבנו שמדובר בדייסה, ועוד אחת מלוחה החלטנו לוותר על מטעמי המטבח האנגלי ולדבוק בצ'יפס אנד צ'יפס, שכמובן עשה שמות לעור הפנים שלנו אבל למי אכפת- זה טעים.

מל המקסימה ויתרה על חדרה למעננו וישנה אצל החבר שלה, וכך קיבלנו חדר ורוד ומקסים, מלא בתמונות נהדרות, יוקליילי וסוס עץ!

בבוקר הראשון אצל הבנות (או יותר נכון לקראת צהריים) החלטנו ללכת לפאב לאכול ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית, וקיבלנו המלצה על ה- west end, פאב צעיר ומגניב דיי קרוב לדירה. הגענו לשם וגילינו שהוא לא מגיש ארוחות בוקר, אבל עיסקיות צהריים שוות הוא בהחלט מגיש. מכיוון שהשעה כבר הייתה אחרי שתיים עשרה החלטנו לפתוח את היום בהמבורגר צמחוני וצ'יפס. אל תגלגלו עיניים, זה לא יותר כבד מארוחת הבוקר האנגלית דרך אגב.

אנגליה היא אולי ממלכת היד שנייה האולטימטיבית, ובשפילד מצאנו חנויות יד שנייה לרוב וממש התקשתי לעמוד בפיתוי. בחנות הזו שהייתה ענקית, היה אגף שלם למעלה של בגדים בשני פאונד! (11 ש"ח!). מלבד חנויות יד שנייה רגילות יקרות יותר ופחות יש בכל הממלכה צ'ריטי שופס – רשתות של חנויות צדקה שפועלות למען מטרות שונות בניהן חקר הסרטן, מחלות לב, בעלי חיים ועזרה לעניים. כל הבגדים שם מתקבלים מתרומות ונמכרים במצב טוב עד מצויין ובמחירים מצויינים אף יותר. כמובן שלא וויתרתי על ביקור גם באלה, אבל על כך בהמשך.

כמנהגנו בכל בית, בישלנו למארחות שלנו ארוחת ערב. הפעם עשינו פיקניק בחצר המטונפת. לא בחרנו בכך בגלל מזג האוויר הקריר או ערימות הזבל מסביב, פשוט לא הייתה אפשרות אחרת- לא היה ניתן לשבת במטבח התחתון (הגדול מן השניים) בגלל הסירחון, ודלת הסלון ננעלה כבר לפני חודש אז מאז הוא מושבת. האלטרנטיבה הייתה לשבת על המדרגות הצרות. בקי ומל ניסו לעשות את החצר קצת יותר נעימה אז הן פרסו סדין ותלו שרשרת דגלונים שהן הכינו מבגדים ישנים למסיבת דירה הקודמת.

אחרי ארוחת הערב יצאנו עם בקי ושרה (אחת השותפות) לפאב Washington הידוע כפאב השכונתי של סולן פאלפ, ג'ארוויס קוקר (והוא בבעלותו של גיטריטס בלייר דרך אגב. לא ג'ארוויס, הפאב.). כשהעיר שלך נטולת תהילה בעליל, יש ערך גם למקום הקבוע של סולן להקת בריט פופ מלפני יותר מעשור.

בבוקר המחרת שרה לקחה אותנו לצ'ריטי שופ האהובה עליה בעיר, שממוקמת על יד תחנת דלק נטושה. בדרך טעמנו מאפים של מאפיה מקומית בניהם gingerbread man ו-cookie monster.

שרה מדגמנת את איש הג'ינג'ר ואלמוג את עוגיפלצת.

אחרי שמדדתי בערך את כל הצ'ריטי שופ (היא הייתה גדולה) הוגבלתי לבחור שלושה פריטים וכך נשארתי עם שתי שמלות קלילות לקיץ וחולצה, משאירה מאחור ערימת בגדים עצובים שלא בחרתי בהם. אחר כך חזרנו הביתה והתכוננו לפסטיבל המפורסם של שפילד- peace in the park.

חצינו יער בלב העיר והגענו אל הפסטיבל. אם אתם מגיעים לשפילד, נסו להגיע בזמן הפסטיבל כי הוא אחד האירועים המגניבים. המוני אנשים מכל העיר מגיעים לפארק גדול עם מתחמי מוזיקה, הופעות, מסיבות, אוכל, הפעלות לילדים ואף אוהל תה כיאה לפסטיבל אנגלי. האווירה היא של חגיגת שבועות בקיבוץ, רק בלי ים השיבולים. חבורות גדולות של צעירים ומשפחות בכל הגילאים פורסים סדין על הדשא ויושבים, מגובים בבירות ונישנושים מהסופר ליד. כך ישבנו גם אנחנו עם החברים של מל ובקי על הדשא, לא לפני שקנינו גם אנחנו בירות.

כבר במסיבת יום ההולדת של כרמן שמענו שהג'ונגל ליון - להקתו של דייב הולכת להופיע בפסטיבל, והם אכן לא אכזבו. הם נתנו הופעת רגאיי-פאנק מעולה וכל הקהל רקד.

יום הפסטיבל נגמר ולקראת לילה אמורה הייתה להתקיים מסיבה מסורתית סודית בפיק דיסטריקט בשם peace in the dark. מכיוון שהמסיבה היא בטבע ואין אישורים מהמשטרה או כל גורם בירוקרטי אחר, המיקום נשמר בסוד ועובר מפה לאוזן. בשנה שעברה מל קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שלה על המסיבה והיא והחברות כל כך נהנו שהן כבר חיכו למסיבה הזו. לאכזבתן וגם קצת לאכזבתנו הפלאפון של מל שבק חיים והיא איבדה את המטען, וכל הניסיונות להשיג את המיקום המדוייק של המסיבה עלו בתוהו. אחרי כוס תה על המדרגות הלכנו לישון.

למחרת תכננו ללכת לטייל קצת בטבע בפיק דיסטריקט והזמנו את הבנות להצטרף. מל נענתה בשמחה, השאר היו קצת עסוקות. כך יצאנו להרפתקה בפיק דיסטריקט. קיבלנו המלצה מבקי ללכת למקום מסויים, אך לא רשמנו את שמו והסתמכנו על הזיכרון שלנו. הפיק דיסטריקט גדול סבבה? כמה גדול- הוא משתרע בין שפילד למנצ'סטר, ככה גדול. עלינו עם מל לאוטובוס שבקי אמרה לנו לקחת, ומל ביקשה מהנהג שיוריד אותנו בתחנה שנקראת הופ. אנחנו לא ממש יודעים למה היא ביקשה את זה, גם היא לא ממש יודעת. בגדול הגענו להופ, ולא ממש ראינו איך אנחנו מגיעים משם למצוק היפהפה העלום שבקי המליצה עליו.

הבנו שירדנו בתחנה הלא נכונה, וביקשנו עזרה מזוג טיילים שנראה מתמצא. הם ניסו לעזור לנו למצוא את המקום שכמובן לא זכרנו את שמו, והראו לנו על המפה שהוא אמור להיות אחרי הכפר הבא (שעברנו) מרחק כמה תחנות. ראינו שעומד להגיע אוטובוס חזרה, ומי היה הנהג אם לא אותו נהג שעלינו איתו בהלוך. הסברנו לו שטעינו בתחנה ואנחנו צריכים לחזור, אבל הוא היה אנגלי טיפוסי ולא הסכים לוותר לנו על התשלום לנסיעה.

ירדנו מהאוטובוס היכן שחשבנו שהמטיילים אמרו לנו, וכל מה שמצאנו הוא פאב. הפעם כבר ידענו את שם המקום (ממפת המטיילים) – stanage edge . וביקשנו הסבר מהמלצרית המקומית, שאמרה לנו שזה פשוט מאוד להגיע לשם וציירה לנו מפה.

אני לא יודעת אם היא התבלבלה או שאנחנו התבלבלנו, אבל פשוט זה לא היה. הלכנו שעות ארוכות במעלה גבעות ובמורדן, חצינו שדות ירוקים וכמה נחלים והוקפנו כבשים מכל עבר.

בדרך עברנו גם ליד ביתו של ג'ון הקטן (רובין הוד זוכרים?) וגילינו שלמעשה יער שרווד ממש קרוב לשפילד!

ועברנו דרך דלת באמצע היער. אולי ביום מן הימים היא הייה שייכת לחזירון שבנה את ביתו מחציר או משהו.

השמש נעלמה מאחורי העננים ואנחנו כבר היינו מותשים ורעבים אחרי הליכה של ארבע שעות ללא הצלחה למצוא את המקום. בסופו של דבר החלטנו לשבת ולאכול קצת מהצידה לדרך שלקחנו- ביסקוויטים עם שוקולד, משאירים את הארוחה האמיתית לראש המצוק, בתקווה שאי פעם נמצא אותו.

אחרי עוד הליכה ועוד עליות ועוד ירידות ועוד כבשים שאלנו אנשים שפגשנו בדרך היכן סטונג'אייג' אדג' ושמחנו לגלות שממעלה הגבעה הבאה ניתן כבר לראות את צוק הסלעים המזדקר מרחוק.

ניסינו לקצר את הדרך ולחתוך את העמק שניצב לפנינו שלא בדרך הרגילה, ואחרי הליכה לא מבוטלת הגענו לגדר ומעברה השני שוורים שלא נראו נחמדים במיוחד. החלטנו לוותר על הקיצור וחזרנו לדרך הרגילה, רק כדי לגלות שהיא עוברת ממש על יד השוורים, ללא שום גדר הגנה! אזרנו אומץ וקיווינו שהם אכלו איזה דשא היום וניסינו לעבור את הדרך כרוחות רפאים.

עוד הליכה ועוד עלייה הובילו אותנו כבר ממש קרוב לסלעים, ובמאמץ אחרון (זה היה באמת קשה כי העלייה ממש תלולה) טיפסנו למעלה.

הנוף מלמעלה היה נהדר והרוחות מטורפות ללא שום הרים מסביב. קבוצת מטפסים לידנו ירדו את המצוק עם חבלים בעוד אנחנו אכלנו סוף סוף את ארוחת הצהריים שלנו.

אחרי הארוחה ירדנו במהירות מההר אל החנייה הקרובה, תוך שגשם מעצבן מתחיל לטפטף. לא היה לנו מושג איך לעזאזל נגיע חזרה לאוטובוס ובכלל באיזה כיוון שפילד, ובצעד של יאוש ניסינו את מזלנו וקיווינו לעצור את המכונית הראשונה שנקרתה לדרכנו. היא עצרה, ולא רק שעצרה, הנהג שהיה בונה כלי נגינה הגיע ישירות לשפילד בדיוק לרחוב של הבית של מל ובקי. אני ומל הצטופפנו מאחורה עם כלי הנגינה, שומעות את הגשם המטפטף על הגג של הטנדר.

אותו הערב היה האחרון שלנו בשפילד. בתור חברים חדשים במועדון מכה בינגו כל אחד מאיתנו קיבל משחק חינם, ושמחנו לחלוק אותו עם המארחות המקסימות שלנו שמעולם לא שחקו בינגו. הפעם המשחק היה הרבה יותר קשה מהמשחק עם ליאם, מפני שלא היה לנו לוח אחד בלבד, כי אם עשרה לוחות לאדם! לעקוב אחרי עשרה לוחות שלמים דורש מיומנות ואנחנו לאט לאט השתפרנו, בעיקר כשגילינו שהלוח מחולק לפי סדרות מספרים וכשהבנו שכל מספר חייב להופיע על הלוח. כמו כן המצאנו שיטות להקל על המשחק (כמו למשל לצבוע את כל הריבועים הריקים מבעוד מועד וככה השלמת שורה או לוח בולטת לעין הרבה יותר). ניסינו להאפיל על הזקנות התחרותיות שהסתכלו עלינו במבטי נאצה, ואפילו הצלחתי פעם אחת כשהשלמתי שתי שורות וזכיתי בעשרה פאונד.

אחרי המשחק כשמספרים מתנגנים לנו בראש יצאנו לחגוג את הניצחון בבר Bungalows And Bears

וביזבזנו את כל הזכייה על קוקטיילים נהדרים של המקום.

כבר היינו בדרך הבייתה כשהלכנו ברחוב ושמענו מוזיקת בלוז חיה מאחד הפאבים. נכנסנו ולצערנו כבר לא היה ניתן לקנות בירה (אסור למכור בירה אחרי 11 בפאבים. זה לא מוזר, ואפילו הגיוני מכיוון שהבריטים מתחילים לשתות בחמש, ועד 11 הם כבר גמורים). אז לא הזמנו כלום אבל נשארנו להקשיב ואף רקדנו עם זוגות מבוגרים מסביבנו שהיו שיכורים כלוט. אז חזרנו לדירה ללילה האחרון במיטה של מל, כשלמחרת אנחנו עתידים לתת לבריטים עוד צ'אנס בטרמפים בניסיון להגיע למנצ'סטר.

לא הייתה יכולה להיות לנו התחלה טובה משפילד בכל האי הבריטי. זוהי עיר של צעירים מלאת קסם שאיש עוד לא גילה. זו לא רק העיר השקטה והירוקה שמרגישה כמו קיבוץ אלה גם האנשים, שלא מתיימרים ונטולי כל פוזה. המארחים והמארחות שלנו היו מדהימים ובילינו חמישה ימים של הנאה צרופה בה. שפילד ללא ספק הצטרפה להיכל התהילה של הערים האהובות ביותר עלינו בטיול. ולסיום משפט שלא הייתה יכולה לכתוב טוב יותר בעצמי:

שנה חדשה- התחלה חדשה

2011-09-28T13:41:00.001+02:00

ראש השנה הגיע ואיתו הסתיימה לה תקופה בחיי, ועתידה להתחיל תקופה חדשה. המסע שלי נגמר לפני כשבועיים כשחזרתי ארצה. בעוד חודש אתחיל ללמוד באוניברסיטה ובין החזרה לארץ ותחילת הלימודים אני חיה במין כאוס מהול בשמחה ובעצב. חוץ מהחום המעיק שעטף אותי ככבשן מרגע היציאה מנתב”ג ללא הרף אני נתקלת בהמון דברים מעצבנים שיכולים לקרות רק בארץ- החל מבירוקרטיה מטומטמת ועד אנשים חוצפנים. כל זה מזכיר לי כמה שונה היא אירופה ואיזו דרך ארוכה עוד יש לנו לעבור. געגועים עזים לחופש המוחלט של הטיול והראשוניות שבהגעה למקום חדש- הכל אפשרי והכל שונה. עם זאת ישנם גם רגעי האושר שמגיעים בכל פעם שאני אוכלת את האוכל של אמא, בפגישה המחודשת עם ריבקי הארנבת ובעיקר בריגוש שבכניסה לבית החדש שלנו ועיצובו. הימים עוברים בעצלתיים בין קריאת זורבה היווני, שכבר מזמן תכננתי לקרוא, לבין בחירת צבע לחדר או מציאת כלי מטבח חדשים. הבלגן שהקיף אותנו כשחזרנו מתחיל לתפוס צורה של בית. למרות שאת הקופסה עם כל הזכרונות מהטיול עוד לא פתחתי, אני מרגישה שהחוויות מהטיול הן רקע לחיים החדשים שאנחנו מתחילים. האנשים שפגשנו במהלך הטיול והבתים בהם ביקרנו השאירו בנו חותם עמוק, והם חלק גדול מההשראה והקו העיצובי של הבית ושל החיים שלנו כרגע.

לשנה הקרובה אני מאחלת לכולכם, ובעיקר לעצמי- שתהיה זו שנה משמעותית, שנה בה נהפוך לאנשים קצת יותר טובים, יותר אכפתיים ויותר סבלניים. שנה שבה נדע להפיק את המירב מכל דבר. ושתמיד נזכור את החופש הקיים גם כשנמצאים בתוך מסגרת.

שנה טובה.

J14

2011-09-01T14:55:00.001+02:00

עבר קצת זמן מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, והסיבה לכך היא שבחודש וקצת האחרונים דברים השתנו- בארץ ובי באופן אישי. אמנם אני רחוקה מהבית אך מאוד מחוברת למה שקורה בארץ עכשיו. פעם הייתי טיפוס מנותק- כבר בסביבות התיכון הבנתי שבחדשות קורים רק דברים רעים ושאני לא רוצה כל יום להיכנס לדיכאון הזה, וכך יצרתי לי עולם אופטימי עם בורות פוליטית ואקטואלית מוחלטת ומודעת לחלוטין. גם בזמן הטיול בשעה שאלמוג היה קורא חדשות באינטרנט אני העדפתי לקרוא את בלוגי האופנה והמוזיקה האהובים עליי. הידיעות על העולם החיצון וכל מה שלא מול עיני עברו אלי דרך אלמוג כמסננת שממלמלת פליאה או תסכול מול ynet והארץ. כרגע המציאות הזו נראית רחוקה שנות אור ממני.

בחודש האחרון משהו בי השתנה. בהתחלה זה היה אלמוג שסיפר לי על מה שקורה, ואני חטפתי לו את המחשב כדי לראות במו עיני. משם כבר לא שחררתי את המחשב. דווקא כשאני בחו"ל, המחאה בארץ פתחה לי דלת החוצה מארץ הפלאות בה חייתי. הרגשתי פספוס שאני לא נמצאת בקיץ החם הזה בארץ, מזיעה באוהל וצועקת בהפגנות כמו כולם. אולי בגלל ההרגשה הזאת לא רציתי לתת לשום דבר שקורה לעבור לידי. כתבה הובילה לכתבה, טור דעה לטור דעה וכך יצא שקראתי כמעט כל מילה או ציטוט שנכתבו, מכל כיוון אפשרי. התלהבתי, כעסתי, התרגשתי והתחושה הכי חזקה שהרגשתי היא הפספוס- איך ברגע כל כך מכונן וחשוב אני לא נמצאת שם.

אני מתנצלת שנעלמתי. כמו שהטיול תופס כיוונים לא צפויים כך גם הנפש והמחשבות. ברגעים האלה לא ראיתי לנכון להעלות חוויות מהטיול שלי, שנראה כל כך פעוט וזניח לעומת דברים חשובים כמו המחאה לצדק חברתי שהרימה מדינה שלמה על הרגליים. גם את שעות הפנאי הספורות לא ביליתי בכתיבה, אלא לרוב בקריאה והתעדכנות מהנעשה בארץ.

בקרוב אחזור לארץ עם שק גדול של חוויות, שאולי אמשיך לכתוב לאט לאט מהנקודה בה הפסקתי אי שם בזמן המהפיכה הספרדית. אראה את הארץ שהתעוררה במו עיני ולא דרך תמונות. את שדרת רוטשילד עליה נהגתי לרכב יום יום לעבודה מלאה באוהלים ובאנשים שאכפת להם. אצטרף להמון הצועק וזועק למען צדק חברתי.

אני לא צריכה להרחיב על המחאה, נכתבו על כך כל כך הרבה מילים טובות משלי ונכונות משלי. כולנו חווים על בשרנו כמה זה יקר וקשה לחיות בארץ, המחאה הזו היא של כולנו ולכן כל אחד משפיע. ביום שבת יש לנו הזדמנות לשנות את פני ההיסטוריה ולהרים מחאה שלא הייתה כמוה בכל תולדות המדינה- אם כל אחד שאכפת לו מהעתיד, גם מי שלא פעיל ולא טיפוס של הפגנות יבוא. זה מאמץ קטן למטרה חשובה מאין כמוהה- תביאו חברים ומשפחה ובואו לכיכר העיר הקרובה אליכם, ותזכו להיות חלק בהיסטוריה. אז איפה אתם תהיו ב-3.9?

א' אוהל ב' זה בוסניה

2011-07-26T17:41:00.001+02:00

אני יושבת בבית קפה אי שם בבוסניה בעיר מוסטר ומנסה לכתוב את הפוסט הבא על שפילד אבל לא מצליחה. משהו מדגדג לי באצבעות ולא נותן לי לחשוב על החוויות משפילד וגם לא על מה אני הולכת לראות ולחוות בסרייבו, אליה אני נוסעת ברכבת בעוד שעתיים. אמנם אני בלב הבלקן, כמעט אלפיים קילומטרים מהארץ, אבל הלב שלי שם.

חמישה חודשים אני מנותקת, מטיילת באירופה כאזרחית העולם הגדול, נתקלת באנשים יותר או פחות אוהדים את מדינתי, אך כמעט כולם מתעניינים בה. מה שמעניין את הרוב המוחלט הוא המצב הביטחוני והיחסים הישראלים-פלסטינים. למה כולם מתעניינים דווקא בסכסוך? יש סופרטאים ישראלים שמתחרים בכל העולם, המצאות ישראליות שתורמות בתחומי המדע, החקלאות וההיי-טק, וגם מוזיקה לא רעה שנוצרת במדינה הקטנה שלנו. למה להתעניין דווקא בנושא כל כך מסובך וכאוב כמו הסכסוך? התקשורת העולמית מסקרת רבות את הסכסוך שכבר יצא מכל החורים, ולכן זה מה שמעניין את האנשים בחו"ל. במחשבה עגומה אחורה, הסכסוך הזה הוא גם מה שעניין בשנים האחרונות בארץ את כל המושכים בחוטים, אמצעי התקשורת בארץ ובעולם ואת האקטיביסטים. הפוליטיקה, כמו גם תקציב המדינה מוקדש כמעט כולו לביטחון ולסכסוך הישראלי פלסטיני. לראיה מילים כמו "ימני" או "שמאלני" שפעם העידו על אידויאולוגיה חברתית כלכלית התרוקנו מכל תוכן ומסמלות כיום את הדעה אודות הסכסוך בלבד. דור שלם ובכללו אני גדלנו לתוך עולם בו נושאים חברתיים וכלכליים נדחקים לפינה, האזרח הקטן נושא את העול בשקט ומשלים עם המצב מפני שיש דברים חשובים יותר על סדר היום ובראשם המצב הביטחוני.

בחמישה חודשי טיול עברתי במדינות יותר ופחות עשירות, שהראו לי שבמדינה נורמלית רמת החינוך יותר מסבירה, ששכר המינימום מאפשר להתקיים בכבוד ומעודד אנשים לצאת לעבודה, שמחירי הדירות בה הם יחסיים למשכורות, ושאוכלוסיות חלשות נתמכות על ידי המדינה. אזרחי המדינה מקבלים לימודים אקדמאים מסובסדים או רחמנא-לצלן בחינם. מתוך ידיעה שאזרח משכיל יתרום למדינה ולמשק יותר מאזרח ללא מקצוע. במדינות מתוקנות מעמד ביניים הוא הרוב המוחץ של האנשים, העובדים, השכירים, הרגילים שמרווחים את לחמם בכבוד ותורמים למדינה בכך. הם גם יוצאים לחו"ל פעם בשנה ומסיימים עם המשכנתא לפני שהילד עוזב את הבית.

ופה אני חוזרת לארץ –אני מרגישה שכאזרחית המדינה רומיתי. אני מבינה שביטחון הוא דבר חשוב במדינה שלנו, אבל לא יכול להיות שבשם הביטחון ממשלות שלמות התעלמו מאיתנו האזרחים וקיצצו או ביטלו קצבאות, העלו מיסים, מכרו את משאבי המדינה ששיכים לכלל האזרחים לשמונה משפחות. חינוך הוא לא משהו שאפשר להתפשר עליו! הדור הצעיר הוא שיקח את ההנהגה מחר. איך במדינה כל כך מערבית הרופאים מקבלים שכר כל כך משפיל? מיהו הפראייר שישלם על שבע שנות לימודים כדי להיות מתמחה עם משמרות בלתי נגמרות ושכר זעום? ואני אפילו לא מדברת על האוכלוסיות החלשות הקלאסיות – החד הוריים, הנכים והזקנים, כי המצב היום הוא שמעמד הביניים מתקרב אליהם בצעדי ענק. אם זוג צעיר ועובד היום לא יכול אפילו לחלום על קניית בית אז לאן נגיע?

המחאה שקמה בקול גדול ובהתחלה כינוה בזלזול "מחאה של תל אביבים מפונקים שרוצים לגור ברוטשילד" חשפה את הריקבון של המערכת כולה. מצוקת הדיור פוגעת כמעט בכל רבדי האוכלוסיה, והיא כבר לא מדברת רק על דיור, כי הדיור הוא רק סימפטום של המחלה. יש לחולל שינוי מהותי מהשורש כדי להבטיח חיים בכבוד במדינה שלנו. לא רק בתל אביב כי אם בכל הארץ. אדם עובד צריך להשתכר ולהרוויח את לחמו, ולא רק לחלום על איך לסגור את החודש. כשכל המחירים במדינה עולים ורק המשכורת נשארת אותה המשכורת, הדבר הנכון לעשות הוא לצעוק. זהו הזמן לצאת לכיכרות ולהראות כמה שאנחנו כועסים. אמנם שתקנו זמן רב, אבל לא עוד. כי אם נשתוק היום המציאות תשאר כמו שהיא וגם הילדים שלנו יסבלו מאותם הקשיים מהם אנחנו סובלים.

הייתי עכשיו יוצאת ופותחת בצעדה על הגשר הישן של מוסטר, אם רק היה מי שישמע. אני קול אחד, רחוק אלפי קילומטרים מלב המאבק. אבל אני תומכת בכם, אלפי הקולות שלוקחים אחריות ויוצאים לכיכרות. למרות החום ומיליון הדברים האחרים שאפשר לעשות במקום אתם מקדישים זמן וכוח כדי לשנות את העתיד של כולנו, כן גם של הציניקנים שמסתכלים מהצד. בכל סיסמה שאתם צועקים ובכל צעד שאתם צועדים אני אתכם. הלוואי שהייתי יכולה להיות שם באופן פיזי לצעוק במלוא גרון ולתמוך יותר במה שאני מקווה שלימים יקרא מהפכה. הפוסט הזה הוא הצעקה שלי, ואם הוא יצליח לגרום למישהו להוציא עוד אוהל לכיכר, עשיתי את שלי.

Primavera Sound Festival–פוסט אורח!

2011-07-21T21:00:00.001+02:00

שלום,

זו פעם ראשונה שאני כותב כאן. בדרך כלל אני נמצא בתמונות או מאחורי הקלעים: עוזר בניסוחים, בהגהה או סתם מחזיק את המעיל כשנגה מצלמת. אז מי אני? קוראים לי אלמוג ואני החבר של נגה בשנתיים וחצי האחרונות. לפני כמה חודשים נגה שאלה אותי אם ארצה לכתוב פוסט אורח, ואני עניתי שאשמח לעשות זאת ברגע שיהיה לי נושא מתאים. ובכן, כמו שנגה כבר כתבה כאן, הדבר היחיד שידענו מראש כשיצאנו לטיול הזה הוא שאנחנו נהיה בבצרלונה בין התאריכים 26-28 במאי לפסטיבל Primavera Sound השנתי. כשהגענו לברצלונה, ידעתי שאני אנצל את ההזדמנות ואכתוב על הפסטיבל.

אז נכון, זה לא בלוג מוזיקה ולכן לא אכנס ליותר מדי פרטים מעיקים שבדרך כלל הייתי מגגל אותם לפני הפרסום, אז נסתפק פשוט בחוויה האישית מהפסטיבל, סבבה?

פרימברה סאונד נחשב לאחד מפסטיבלי המוזיקה העדכניים והמושקעים ביותר, ולפחות מבחינת הניו-יורק כרוניקל הוא הפסטיבל שקובע איך המוזיקה שלנו תשמע בשנים הקרובות. פייר, הספיקו לנו שמות כמו פאלפ, פי ג'יי הארווי וסופיאן סטיבנס כדי להזמין כרטיס, אחר כך כבר התעמקנו במה זה הפסטיבל הזה ומי עוד מופיע שם.

לפני הטיסה הורדתי לא מעט מוזיקה שרציתי לשמוע ולהכיר טוב יותר. בגדול, חשבתי שיהיה לנו קצת יותר זמן איכות עם האייפוד בטיול הזה, אבל מסתבר שטרמפים זה לא זמן נכון לדחוף אוזניות ולשחק אותה אנטיפת. בסופו של דבר הגעתי לפסטיבל פחות או יותר מעודכן לשנת 2010 במקרה הטוב. זה לא הוריד אפילו גרם אחד מההנאה שלי.

לברצלונה הגענו כמה ימים לפני תחילת הפסטיבל, והספקנו ללכת לכמה הופעות אוף-פרימברה. כלומר, כאלה שאם היה לך כרטיס לפסטיבל יכולת להיכנס אליהן בחינם, אבל הן לא מופיעות בתוכנייה הרשמית. כך מצאנו את עצמנו בערב יום שלישי בהופעה של Capsula הארגנטינים. גיטרה-בס-תופים ובשביל רוקנרול באמת שלא צריך יותר מזה. הגיטריסט והבסיסיטית נראו כאילו הם רבים על תשומת הלב של הקהל (כשידו של הגיטרסיט על העליונה) בזמן שהם דופקים דיסטורשיינים מהניינטיז. הרבה חידושים לא היו שם – אבל היה כיף.

למחרת, היינו בעוד אירוע קדם-פסטיבל, אבל כזה שבארץ היה מקבל את הטייטל "פסטיבל" משל עצמו. מדובר ביומיים של הופעות, סמוך לתחילת וסיום הפרימברה עם ליינאפ של להקות קצת יותר אנונימיות ומופע מרכזי (יחסית) גדול. הגענו לשם ביום הראשון ישר עם אקורד הסיום של ההופעה הראשונה: שלוש יפניות משוגעות ששמענו במייספייס יום לפני כן. את הופעות ההמשך אני כבר לא זוכר, כנראה משום שלא היה מה לזכור.

החלטנו לחזור לעיר, לקחת בגדים חמים יותר ולאכול משהו – וכשחזרנו השתרך תור כ"כ מטורף בכניסה, שהדבר היחיד שהשתווה אליו היה כמות פחיות הבירה שנערמו סמוך לסלי האשפה. בצעד אמיץ, החלטנו לעמוד יחד עם כולם ולנסות להיכנס חזרה בזמן להופעה של Caribu. זה אמנם לקח מאיתנו דקות ארוכות ואנרגיות, אך הצלחנו לראות לפחות חצי הופעה – ותאמינו לי, זה היה שווה את זה. קאריבו עושים אלקטרו-רוק פסיכדלי שמסוגל להקפיץ גם את העייפים מאחורה. שילוב מושלם בין הופעה למסיבה שהשאירה אצלי טעם חריף של עוד. בטיפשותי בחרתי שלא לראות אותם שוב בפסטיבל עצמו, אבל עוד מעט נגיע לזה.

אחרי יומיים של משחק מקדים, הגיע הדבר האמיתי. בשעה שלוש וחצי שמנו פעמינו לעבר פארק דל פורום והיינו לטפטוף הראשוני של זרימת האנשים. תוך שעה כבר הגיע הזרנוק ועשרות אלפי אנשים עשו דרכם לפסטיבל. הסתובבנו בין הבמות הקטנות (כל במה "קטנה" יכולה להכיל אלפי אנשים, כן?) ונהננו מאווירת הפרימברה.

אחרי שיטוטים בין במות שמתחילות להתמלא, החלטנו לעמוד בתור להופעה של סופיאן סטיבנס, שהופיע באודיטוריום. המקומות באודיטוריום היו מוגבלים, ומארגני הפסטיבל הודיעו באתר שרק 1000 כסאות ישארו פנויים, וכל שאר האולם יוקדש לנרשמים מראש. אנחנו כמובן פספסנו את ההודעה הזאת, אך נשארנו אופטימיים והלכנו לעמוד בתור כמו אחד האדם. בדרך שאלנו בדוכן האינפורמיישן על ההופעה, וקיבלנו את כל האינפורמציה הכתובה דלעיל, וגם מידע מעודד – מסתבר שמלא אנשים לא ידעו על כל עניין ההרשמה מראש, ולכן אנשים עומדים בתור כבר מ12:00. סקפטים ומפוחדים מהתור המאיים צעדנו לעבר האודיטוריום, מחפשים את המוני האנשים שמחכים לפתיחת הדלתות. המשכנו להתקדם, ועדיין תורים ארוכים לא נראו באופק. הגענו שעה לפני תחילת המופע וראינו 100 אנשים מחכים לפנינו מקסימום. בידיעה שיש מקומות ל1000, תפסנו את מקומנו וחיכינו. כמו בכל פסטיבל, כשאתה בוחר לראות משהו מסוים, אתה מפספס דבר אחר. כך שבזמן שחיכינו לסופיאן, פספסנו את אוף מונטריאול שרציתי לראות, אבל את מה שראינו בתוך האודיטוריום הזה לא הייתי מחליף בעד שום הופעה שבעולם.

לא באמת ידעתי למה לצפות לקראת סופיאן סטיבנס. אני מכיר את אילינוי, אלבום נפלא מלא כלי נשיפה ותזמורים שונים שמייחדים אותו מאלבומי סינגר-סונגרייטרס אחרים. ובאיזשהו מקום, חשבתי שיעמוד מולי בחור ביישן עם ג'ינס, טי שירט, גיטרה ומאחוריו להקה מחוזקת בכלי מיתר ונשפנים במקרה הטוב. שום דבר לא הכין אותי למה שקיבלתי.

כשנכנסנו לאודיטוריום, הכל היה חשוך והבמה נראתה כאילו עיצבו אותה בסטיקלייטים. צלילים משונים של פעמונים וחלל ליוו אותנו, ופתאום נזכרתי באלבום האחרון של סופיאן, שהספקתי לשמוע רק פעם אחת – The age of Adz. משהו שנשמע קצת לא מהעולם הזה. מצחיק, אבל התיאור הזה משקף בצורה הטובה ביותר את מה שקורה בהופעה.

סופיאן עלה לבוש בחליפה זרחנית וכנפיים של מלאך, כשכל שאר הנגנים לבושים בבגדים כהים משובצים בסטיקלייטים, או זוהרים אחרים למיניהם. לפני הבמה ניצב וילון רשת שחור שאפשר לשלב בהופעה לייזרים שיוצרים תחושת וידאו-ארט תלת מימד. מכירים את סדרת הניינטיז האלמותית "אריזה משפחתית"? זו שהכוכב שלה הוא החנון הבלתי מעורער סטיב ארקל? אז באחד מפרקי הסדרה, סטיב ממציא מכונה שמשנה אותו מסטיב המגה-גיק עם השלייקס והמשקפיים לסטפן – חתיך חלקלק בחליפה. הטרנספורמציה של סופיאן סטיבנס היא כזו באיזשהו מקום. נכנס למכונה נסיך אינדי חמוש בגיטרה אקוסטית ויצא כוכב שנתקע איפשהו על הסקאלה בין ליידי גאגא לבלו מן גרופ. וזה הדבר הכי נהדר שראיתי. היה כל כך מרענן לראות הופעה שהיא כולה מופע. שואו. ועוד כזאת שלא מגיעה מהז'אנר של מדונה וריהאנה.

אפשר למלא עוד דפים רבים של טקסט רק על ההופעה הזאת, אבל אין בזה צורך. היה פשוט כיף טהור. סופיאן רקד, שר וריגש אותי, ולמרות שישבתי בכיסא שלי ורעדתי מחום גבוה (כמעט 39! לא צחוק), זו אחת ההופעות שאני אקח איתי הלאה.

(אמנם לא מהפרימברה, שם אסור היה לצלם – אבל זה הדבר הכי קרוב שיכולתי למצוא)

אחרי שנרגענו מסופיאן, ואני התפוצצתי מאדווילים – הלכנו לראות את מה שנשאר מההופעה של הווקמן. ממש ציפיתי להופעה של החבר'ה האלה. דווקא ליסבון, האלבום האחרון שלהם הוא מהאלבומים שכן הספקתי להוריד לאייפוד ולשמוע בטיול הזה. בצרפת בעיקר, נדמה לי. זה לא משנה, כי הגענו ממש לשני השירים האחרונים של ההופעה שהיו מעולים וגרמו לי להצטער על זה שבילינו את השעה האחרונה על דברים איזוטרים כמו למנוע ממני להתעלף. מה גם שהיינו צריכים לעבור דרך ההופעה של ניק קייב (גרינדרמן) וזה היה לא פשוט. כבר נהיה מאוחר ואני ידעתי מה התחנה הבאה. כמו שכתבתי כבר לפני, בחרתי שלא לראות שוב את קאריבו, הסיבה לכך הייתה ההופעה שהתקיימה במקביל, שהיא אחת הסיבות העיקריות שהזמנו כרטיסים לפסטיבל הזה – אינטרפול. אחרי הבילד-אפ הזה, מן הראוי שאני אגיד שההופעה הייתה על הפנים. עמדו שם על הבמה הענקית חבורת מוזיקאים מוכשרים שלא הצליחו לתרגם את האנרגיות של המוזיקה שלהם להופעה עם איזשהו עניין. כלום. לא משנה כמה להיטים מ-Antics הם ינגנו. אז אינטרפול היו ההופעה האחרונה שלנו ליום הראשון של הפרימברה, ומחר יהיה היום המדהים ביותר בהיסטוריה.

היום השני של הפרימברה הגיע, ופתחנו אותו באווירת אחר-הצהריים עם אבי באפלו, הרכב אמריקאי צעיר ודינמי, שאמנם לא הלהיבו יותר מדי, אבל היו לא רעים בכלל. שתינו עוד בירה, והחלטנו להספיק לראות משהו עד שמ. וורד יעלה.

נגה, שקוראת כל מילה בטקסט רנדומלי שמופיע לפניה, נתקלה בתכנייה בלהקה אמריקאית שנקראת "טניס", שעושה פופ סיקסטיזי מתוק. <בכלל בחרתי בהם כי הם היו יפים. נגה> תוסיפו לזה את העובדה שכדי לקבל השראה לאלבום האחרון שלהם, יצאו בני הזוג (שהם למעשה הלהקה) למסע בסירה או בקנו או משהו אחר ששט, וכתבנו על המים אלבום שלם. טניס היו ההימור הכי מוצלח שלנו בפסטיבל. פופ מתוק-מתוק סטייל קאמרה אובסקורה; סולנית משגעת שרוקדת על הקלידים שלה, וגיטריסט שכאילו משכו מהופעה בדיינר אמריקאי בשנות החמישים. בהחלט הבחירה המוצלחת ביותר לקראת ערב באוקלוהומה. אה, קטלוניה.

משם הלכנו לראות את מ.וורד, ששמו המלא הוא מת'יו וורד. לחקלכם הוא יהיה מוכר יותר כצלע הגברית בצמד She & Him, שכולל אותו ואת זואי דשנל. מאט שחרר לפני כמה שנים את אחד מהאלבומים האהובים עליי ביותר שנקרא "Post War". ההופעה שלו הייתה טובה, ובאמת שהייתי נשאר עד הסוף אם לא רצינו להספיק ללהיט התורן של הפסטיבל – ג'יימס בלייק. למזלי, מאט החביב ביצע במיוחד בשבילי את השירים האהובים עליי בתחילת ההופעה, כך שיכולנו ללכת ולראות את הילד בזמן.

הוא ממש חמוד, ג'יימס. ישב שם עם הסינטיסייזר שלו, מתופף וקלידן / גיטריסט נוסף והודה בבושת פנים שזו ההופעה הראשונה שלו בפסטיבל כלשהו. עד עכשיו הוא בטח צבר עוד כמה לרזומה. הרחבה הייתה מפוצצת בקטע לא פרופורציונאלי. נראה כאילו מתוך שש ההופעות שהתקיימו באותו הזמן, רוב האנשים בחרו לבוא ולראות את ג'יימס בלייק. היה נחמד. מי שמכיר את האלבום, ידע שמדובר במוזיקה שצריכה בידוד, כזו שעובדת על החלל השקט שבין הביטים ועיוותי הקול – בקיצור, הופעה שצריכה מועדון. בכל ברייק היה אפשר לשמוע את הגיטרות של מאט וורד ברקע, שהיה מן הסתם הרבה יותר רועש מהצלילים העדינים של בלייק. אז נכון, היה קצת תכנון לקוי עם ההופעה הזאת, אבל אני לא כועס, הם בטח למדו מזה.

הבאים בתור היו בל אנד סבסטיאן הסקוטים. איזה כיף, באמת. קראתי קצת ביקורות שאמרו שהם היו משעממים. לא היה רגע משעמם לדעתי. ההופעה הייתה מהודקת, מקצועית, מרקידה, מקפיצה, מרגשת, מצחיקה – כל מה שאפשר לבקש מהופעה טובה. היא לא הבריקה, היא לא ההופעה המעולה ביותר שראיתי בחיים שלי, אבל בגלל זה הם הופיעו ממש לפני פאלפ, להכין אותנו לקראת מה שעתיד לקרות.

תשמעו, לא הייתי מהמשוגעים על פאלפ לפני ההופעה. כן חיבבתי את המוזיקה ואפילו שמעתי חלק מאלבומי הסולו של ג'ארוויס קוקר, ועדיין החשבתי את עצמי כטיפוס של סווייד יותר מאשר פאלפ. אני משוכנע שאם הייתי בארץ והייתי הולך להופעה של ברט אנדרסון וחבריו, לא הייתי מגיע לאותה רמת התרגשות שהגעתי אליה בהופעה המרכזית של הפרימברה. עזבו את זה שמדובר בהופעה איחוד היסטורית, אחרי יותר מאחת עשרה שנה או משהו כזה; עזבו את הבריטיות הצווחניות; עזבו את המשפטים המביכים שהוקרנו בלייזר ניינטיזי על הבמה כאילו זו הופעה של דפש מוד; הכל בטל בשישים ברגע שג'ארוויס עלה לבמה. לפני ההופעה הזאת חשבתי שאיבדתי את זה. חשבתי שאבד עליי הכלח ולעד אני עתיד לחוות הופעות "כמבוגר", כמי שיודע להתרגש ממוזיקה אבל משאיר את זה בפנים, נותן לרגשות לעבוד. אמוציות ואנרגיות כמו שחוויתי בברצלונה, לא היו לי מאז שהייתי בן שבע-עשרה. זה מצחיק, פאלפ בכלל לא היו חלק מפסקול ההתבגרות שלי, והנה אני צווח וקופץ בהופעה כאחרון הבריטים שרצה את דברה השכנה. שיאי ההופעה היו כמובן הלהיטים הבלתי מעורערים Disco 2000, ו – Common People שהוקדש, איך לא, למה שקראו שם "המהפכה הספרדתית".

ספוגי זיעה, כאובי רגליים ומפוצצים באדרנלין יצאנו מההופעה של פאלפ (שכללה בין היתר הצעת נישואין אמיתית!) וצעדנו עם ההמון לעבר התקלוט החם ביותר בכל האי הבריטי – ג'יימי XX.

הדבר הכי קל לכותבים הוא ליפול למלכודת "אין לי מילים לתאר". זו עצלות, כי הרי התפקיד שלנו הוא לתאר (תפקיד? אני לא מקבל על זה שקל). אני לא אתאר איך ההרגשה לעבור מההופעה הטובה ביותר של השנים האחרונות לאחת המסיבות הטובות ביותר שהייתי בהן. אני לא מוכן לתת למילים שלי לכלוא את ההרגשה הזאת. אתם תצטרכו לדמיין בעצמכם מה זה, ואיך שהכל מסתיים עם הרמיקס המדהים הזה.

ניסינו עוד למשוך את הלילה, אבל לא הייתה באמת סיבה. היה כבר מאוחר ואחרי שמרגישים בטופ, לא שווה למסמס את זה לפושר, אז לפנות בוקר חזרנו לחדר, לקראת היום האחרון של הפרימברה.

היום האחרון של הפסטיבל היה די פושר למען האמת. או שלפחות כך זה נראה לנו אחרי הטירוף של אמש. פתחנו את היום עם הופעה באודיטוריום של ג'ון קייל (וולוט אנדרגאונד), שביצע את אלבומו המוכר ביותר Paris 1919. היה יפה, אבל קצת משעמם והחלטנו לחתוך באמצע ולחזור לבמות החיצוניות. ההופעה של פליט פוקסס הייתה בשבילי ההופעה הגדולה של היום, וצפינו בה על בירה מהיציע שפעם היה בו דשא. את האווירה של סיום הפסטיבל כבר היה אפשר להרגיש באוויר, ואנחנו התענגנו על השועלים המוכשרים האלה.

כשהם עזבו את הבמה, עזבנו גם אנחנו ועבדכם הנאמן הלך לבמה הענקית לצפות בגמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד. נגה חתכה לקראת הסוף כדי לראות את תחילת ההופעה של פי ג'יי הארווי, ואני? אני נשארתי עם הקהל לחגוג והצטרפתי קצת אחרי השיר השלישי.

לא היה לנו כח לעמוד והתיישבנו על מדרגה, מרחק של 100 מטר מהבמה וראינו הופעה די פושרת. כשזו סיימה להופיע, שמנו פעמנו לעבר התקלוט של ג'יימס בלייק, שהיה ממש מגניב. האלכוהול לא עזר, ונגה כמעט שנדרמה באמצע, אז נאלצנו לעזוב את הרחבה ולשבת לנוח.

העברנו קצת זמן עד תחילת ההופעה של אנימל קולקטיב, אליה הגיעו כל באי הפסטיבל. אלפי אנשים נדחקו כדי לראות החבורה שלטעמי היא הכי אובר-רייטד בעולם. תהרגו אותי, אבל הם פשוט עושים לי כאב לי ראש. כנראה שעדיין לא מצאתי את המוד הנכון להאזין להם, אבל בינתיים אני בורח מהמוזיקה שלהם כמו מקסאמים. החלטנו להשאיר את הקולקטיב בבמה המרכזית, ויצאנו למסע לבמה המרוחקת ביותר – לתקלוט של דיג'יי שאדו. היה מופע משונה שכלל ספק עמדת דיג'יי, ספק חללית והרבה אנרגיות. זה היה השלב שנגה התעוררה, ואני ניסיתי להחזיק מעמד. בהצלחה, יש לומר. היה קצר וכיפי, ועם הרגשת האוברלואד הזאת סיימנו את פסטיבל פרימברה לשנת 2011.

למחרת עוד הלכנו למתחם הפובלה אספניול, שם היו עוד קצת הופעות נחמדות ששמענו בשעת אחר הצהריים נעימה. ישבנו על בירה נוספת, שכבנו על הרצפות החמימות, שמענו מוזיקה נעימה ונפרדנו לשלום מפסטיבל המוזיקה האמיתי הראשון שלנו.

Barcelona

2011-07-17T22:01:00.001+02:00

הגענו לברצלונה בשעת בוקר מוקדמת באוטובוס הלילה שיצא מולנסיה. גולת הכותרת של הביקור בברצלונה היה פסטיבל פרימברה סאונד, אך על כך בפוסט אורח מיוחד. הפוסט הזה יתמקד בעיר ברצלונה, כפי שחווינו אותה לפני ואחרי הפסטיבל. כבר כשהזמנו את הכרטיסים לפסטיבל דאגנו להזמין חדר בגסט-האוס מקומי זול כדי לא להיתקע בלי מקום לינה לפסטיבל (וגם כדי לא להיות אורחים חצופים שחוגגים בפסטיבל כל הלילה וישנים כל היום). את שלושת הימים לפני ושלושת הימים אחרי הפסטיבל קיווינו לבלות אצל מארח מקומי. משהגענו לברצלונה בבוקר ועדיין לא קיבלנו תשובה חיובית החלטנו להזמין מקום באכסניה הזולה ביותר שנמצא לאותו הלילה ולראות מה יהיה בהמשך.

הגענו לאכסניית סיינט ג'ורדי שהיא הייתה ההפתעה הגדולה של שהותנו בברצלונה. האכסניה הייתה זולה כל כך (12 יורו ללילה!) מכיוון שהיא נפתחה רק שבוע לפני שהגענו. המיקום שלה היה מצויין (ממש קרוב לסגרדה פמילייה), היא הייתה מאובזרת ומצוחצחת וחוץ מזה שהיא כללה כל מה שמטייל יכול לבקש (סלון גדול מלא בפופים, פלזמה ואוסף סרטים וסדרות מכובד, מטבח מרווח עם שלוש (!) עמדות בישול שונות, לוקרים בחדרים, אינטרנט אלחוטי מחשבים חינמיים לשימוש אורחי האכסנייה והכי חשוב- מזגן) היא גם נראתה כמו בית האח הגדול. היה לנו כל כך כיף שם שפשוט החלטנו לוותר על חווית הקאווצ'סרפינג בברצלונה ונשארנו באותה האכסנייה עד לפסטיבל. כמובן שמה שהתיימר להיות גסט האוס בו התארחנו לימי הפסטיבל לא הגיע לקרסוליים של אכסניית סיינט ג'ורדי (לקרוא לחדר בבניין דירות עלוב עם שרותים משותפים ללא נייר טואלט "גסט האוס" זה קצת אוברסטייטמנט). בכל מקרה כל כך נהננו שם שמיד כשנגמר הפסטיבל חזרנו אל האכסניה האהובה לשלושה לילות נוספים, למרות שהמחיר כבר היה קצת יקר יותר.

בית האחר הגדול גרסת סיינט ג'ורדי

מינגלינג בחדר האוכל

וכשהפסקנו להתלהב מהאכסנייה הנהדרת גם הסתובבנו קצת בעיר. כמובן שכשנהיה חם מדיי חזרנו למזגן של סיינט ג'ורדי.

חלון ראווה של חנות מגבות- כמה גאוני!

מכירים את העלמות מאביניון של פיקאסו? אז מסתבר שהציור לא מתאר בורדל בעיירה הצפתית באותו שם, אלא דווקא את רחוב החלונות האדומים העתיק של ברצלונה! והרי ההוכחה:

פפראצי של בנות הפאוורפאף. זה רק אני או שבטלוויזיה הן נראות צעירות יותר?

הגענו גם למקדש אוגוסטוס שנבנה בעיר במאה הראשונה לספירה. מה שמדהים הוא שהעיר המתפתחת נבנתה סביב עמודי המקדש העתיקים, והם עומדים על תילם עד היום בתוך בניין דירות!

מקום מקסים שהגענו אליו כדי להצטנן קצת מהחום הוא Rosa Negra ( רח' Via Laietana 46). לא יכולנו למצוא מקום מרענן יותר מזה גם אם היינו מחפשים- אם המרגריטה קפואה בטעם פסיפלורה (עם כתר צ'ילי!) לא הספיקה הכפכפים הצבעוניים שהיו תלויים על הקיר כבר עשו את העבודה. שווה לקפוץ לביקור, העיצוב נהדר, המחירים לא יקרים והקהל מקומי ומגניב.

וזו תמונה בשביל שאמא תראה שאני אוכלת אבוקדו (אמא אל תתרגלי, אני אוכלת רק במצבים מאוד מסויימים)

הספרדים יודעים להעריך מוזיקה: יום אחרי הניצחון של ברצלונה בגביע האלופות. פסטיבל פרימברה בכתבה הראשית והזכייה של בארסה בכתבה קטנה!

ואי אפשר שלא לחזור לספר על האכסנייה, כי למעשה בה קרה כל האקשן (צעירים מכל העולם מבשלים בו זמנית ארוחת ערב זה מתכון לסיפורים מעניינים). אנחנו החלטנו לבשל ארוחה שהתחילה בטורטייה ונהייתה סעודת מלכים.

אבל מלבד הכיף של ארוחות הערב עם האנשים באכסנייה, האכסנייה גם ארגנה יציאה משותפת לאורחים- סוג של פאב קרול רק בלי לשלם מלא כסף. בגדול אני לא מהטיפוסים של "פאב-קרולים" תיירותיים, פשוט כי אני בד"כ לא מתחברת למקומות שמגיעים אליהם (ע"ע ברים באלנבי). למרות זאת החלטנו להצטרף בשביל הצחוק, וצחוק בהחלט היה. עובדים צעירים של האכסנייה הובילו אותנו ברחבי העיר וניסו לשמור עלינו שלא נדרס. עברנו בברים תיירותיים עם מלא צעירים מכל העולם (וכשאני אומרת צעירים אני מתכוונת שהם לא רק ילדותיים- הם באמת צעירים גם אם יש להם כבר תואר או שניים בכיס והם קטנים ממני בשנה). הקטע של הבר הראשון היה מאה צ'ייסרים שונים בשני יורו, ויותר משהברמנים אהבו למזוג צ'ייסרים הם אהבו להדליק אותם. כל אחד ומה שעושה לו את זה. נראה לי שזה עבד על שתי האוסטרליות ששתינו איתן.

ואלה חבורת שייגעצים עם מבטא אמריקאי מושלם. כשכל הקבוצה יצאה מההוסטל ונכנסה למטרו לכיוון הבר הראשון הבחור עם בוב ספוג על החולצה כמעט הפיל את אלמוג כשהוא התגנב איתו בשער למטרו (מבלי להודיע לאלמוג המסכן!) אני שראיתי את זה קורה כבר ידעתי למה לצפות וכשעברתי בשער שלושת האחרים שנדחפו אחריי כבר לא הפתיעו אותי. אחרי התקרית הם התחילו את שיחת החולין שלהם איתנו בשאלה " what is your animal name?" הם היו רציניים לגמרי. הם הציגו את עצמם כ"סנאי" "תמנון" ו"עצלן". ובכן, מה עונים על כזו שאלה? אני בחרתי בארנב, ואלמוג בארמדילו. אח"כ הם ניסו לעבוד עלינו שהם איריים. עם המבטא שלהם והשטויות זה היה ברור שהם אמריקאים צעירים שרק סיימו היי-סקול. הם המשיכו להתעקש שהם איריים ואני ביקשתי הוכחה, שהגיעה בדמות רישיונות נהיגה איריים. ככה הם יבשו אותנו וגילינו שהמבטא הדבלינאי דומה למבטא אמריקאי. כנראה שאינפנטיליים קיימים לא רק באמריקה. הזויים.

בהמשך הערב הבייביסיטרים שלנו מהאכסנייה הובילו את כולם למסיבה, נזהרים שלא נרד לכביש ונידרס. המקום היה מסיבתי ביותר. כזה שבאותה מידה היה יכול להיות באילת, בראשל"צ או בבולגריה. המוזיקה הייתה בדיוק מה שהיו שמים בהיט-מן 2011 אם היה אחד כזה. אבל לא בקטע רע- אנחנו נהננו מכל רגע, בערך כמו אחרי שנפרדים מהעכבות ורוקדים לצלילי מושיק עפיה בחתונה משפחתית. יש רגעים שמסתכלים על החיים מלמעלה וצוחקים. מוקפים בכל התיירים שרוקדים כל כך ברצינות במקום האנונימי הזה לגמרי היה רגע כזה.

אחרי שמיצינו את המוזיקה ואווירת קלאב הוטל לוטרקי יוון השארנו את הצעירים להמשיך לחגוג ואנחנו יצאנו לשדרת הרמבלה כשהשיר המעצבן של שאקירה נתקע לנו בראש. משהגענו לכיכר קטלוניה כדי לתפוס אוטובוס לילה שיקח אותנו לאכסנייה שוב ראינו את הפגנות הענק הפעם בברצלונה, והבנו את סדר הגודל של המחאה הספרדית. המפגינים העייפים מהיום בכיכר ישבו והקשיבו לנאומים או ניגנו ושרו, יושבים בכיכר עדיין כל כך מאוחדים וחדורי מטרה גם אחרי שבועיים בכיכר. כל זה מתקשר לי למה שקורה כיום בישראל ולצערי אני לא יכולה לקחת חלק פעיל בו. בהזדמנות זו אני רוצה לתמוך בהפגנה שהחלה בת"א וירושלים וכבר התפשטה לשאר קצוות הארץ על מצוקת הדיור. אני מחזקת את ידכם מפה, אני מקווה שתקחו דוגמה מהספרדים ומההפגנות היפייפיות שלהם, ותגייסו המון אכפתי שיבוא להפגין על הנושא החשוב הזה. כולי תקווה שזה יזיז משהו בארץ (קצת יותר מבספרד).

ולסיום הפוסט (ולמעשה סיום השהות בספרד) הגענו לפיפה קלאב- מקום סודי בלב ההומה של ברצלונה – בכיכר ריאל. הכיכר מלאה בתי קפה ומסעדות מפוצצות בתיירים, שכלל לא יודעים שבדירה המשקיפה לכיכר בקומה השלישית של מבנה מגורים מתקיים כבר מעל שלושים שנה בר סודי. הראייה היחידה לבר הוא שלט קטן בכניסה ופעמון כתוב בכתב יד.

הבר עצמו הוא בעצם דירה בעלת שישה חדרים מהמאה התשע – עשרה המעוצבת כאילו שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו יושב שם בדרך קבע. באחד החדרים יש אוסף מקטרות מרשים ביותר ושולחן פול, בחדר אחר יש בר קטן וספות עתיקות וחדר נוסף הוא כמו אולם נשפים בו מתקיימים שיעורי טנגו כמעט כל יום עד חצות, ואח"כ הופך לחדר נוסף עם שולחנות ליודעי דבר. המוזיקה היא 50's ואחורה, ובכל פעם שמישהו מצלצל באינטרקום אור חזק נדלק. את הערב האחרון בילינו שם בחברת בקי ומל, אנגליות משפילד שהכרנו בהוסטל. למעשה את ההחלטה להתחיל את הטיול באנגליה בעיר שפילד קיבלנו יומיים לפני שהכרנו אותן, ואחרי שהכרנו זה אפילו חיזק עוד יותר את הבחירה בעיר הנידחת.

ובפוסט הבא – חוויות מפסטיבל פרימברה אחד אדיר…

Valencia

2011-07-08T23:10:00.001+02:00

מחגיגת יום ההולדת לבלוג שהתקיימה בניוקאסל, אנגליה (וכל הכבוד לרייצ'ל על הניחוש המוצלח, שתי נשיקות בדרך אליך) נחזור לחוויות ספרד. מפאת דוחק הזמן בספרד, בנוסף למדריד (העיר בה נחתנו) וברצלונה (העיר בה התקיים הפסטיבל) החלטנו להוסיף לרשימה רק עיר נוספת אחת – ולנסיה, כי התחשק לנו לראות קצת ים, וחוץ מזה שהשם שלה נשמע נורא מצחיק בלשון המקומית (הספרדים הוגים את הס' כ-th וזה נשמע כאילו כולם צריכים טיפול אצל קלינאית תקשורת D: ). מצאנו ספה אצל אקסל, ארגנטינאי ממוצא גרמני שגר ועובד בולנסיה. אקסל היה בחור נחמד בן 44 שהיה מאוד עסוק בעבודה ובעיסוקיו האישיים. בסופ"ש הוא אף נסע לטפס על הרים, אך כל זה לא הפריע לנו- קיבלנו חדר שלם בדירתו לעצמנו וביתו עמד לרשותנו עם כל ההטבות הכלולות (כשמטיילים הרבה זמן מכונת כביסה זו הטבה לא מבוטלת…) בשהותנו בולנסיה גילינו עיר מקסימה. שילוב של מבנים היסטוריים עם אמנות רחוב עכשווית והכל תחת השמש הבהירה והבריזה מהים.

פעם עבר נהר בולנסיה, אך אחרי שהציף את העיר באחד החורפים הקשים החליטו לשנות את מסלולו אל מחוץ לעיר. כך נשאר בעיר תוואי נהר מיובש, עם גשרים מעליו. ומה עושים בכל כך הרבה שטח בלב העיר המשתרע ממזרח למערב? אז לא, הם לא מכרו אותו לכרישי הנדל"ן במטרה לבנות מגורי יוקרה כמו שעושים בארץ. בעיריית ולנסיה החליטו לנצל את השטח הגדול לטובת התושבים והפכו אותו לפארק ענק, עם מגרשי ספורט, מסלולי ג'וגינג ומדשאות. הגשרים עוד נשארו והם מתפקדים כנתיבי תחבורה בין שתי גדות הפארק.

אני לובשת – חולצה מחנות יד שנייה בספליט, חצאית מחנות יד שניה בזגרב.

חיפשנו ארוכות אחר מקום לשבת בו בצהריים חמים לשתות משהו צונן והגענו למקום המופלא הזה שנקרא Maria Mandiles (רח' Padre Huerfanos מספר 2). ממוקם בכיכר שקטה באחד האיזורים המגניבים בעיר עם שולנות בחוץ ובפנים. הוא ללא ספק אחת הפנינים של ולנסיה, לפחות בעיני. המקום מעוצב בכפריות וחמימות שלא כל כך אופייניים לספרד אך צעיר ותוסס עם מלצרים סטלנים וחמודים. הזמנו קנקן סנגריה קרה ולא יכולנו לעמוד בפני תפריט הטאפאס אז למרות התקציב הלוחץ החלטנו לפנק את עצמנו. כשביקשתי מהמלצר כרטיס ביקור של המסעדה הוא התנדב להכין לי אחד- לקח פתקית וחותמת של המקום, השתדל מאוד למקם אותה במרכז הפתקית והגיש לי אותה בגאווה.

אחד הדברים היפים שראינו באוטובוסים בולנסיה הוא מקומות מועדפים- כל הכיסאות הירוקים נועדו לאנשים בעלי עדיפות (זקנים, אמהות, נכים וכו') ולכן אם ישבת במקום הירוק מחובתך לקום כאשר מגיע אדם בעל עדיפות. איך לא חשבו על זה בארץ?

במהלך סיבוב בעיר הגענו אל הכיכר המרכזית - Plaza del Ayuntamiento, ונוכחנו עד כמה ההפגנות שהחלו במדריד התפשטו לשאר המדינה. אלפי אנשים אכלסו את הכיכר בכל שעות היממה, מחתימים עצומות, מקשיבים לנואמים או צופים במופעים. הכיכר הפכה לביתם ומערך מתנדבים שלם פעל לתפעול כל ההפגנה, מחלק מים צוננים במהלך היום או אוכל למבקרים והמפגינים. עמדת ריסוס חולצות גם הוקמה באיזור, וכן איזור לילדים וספרייה ציבורית לרווחת המבקרים. מדהים לראות את האירגון והמסה העצומה של האנשים המשתתפים בהפגנה, במקביל להפגנות דומות בכל רחבי המדינה. בארץ גאים על הצלחת מחאת הקוטג', אבל אולי כדאי לקחת קצת דוגמה מהספרדים מה זו מחאה אמיתית…

באחד הערבים כשהיינו בדרך לצאת לבר בעיר עברנו דרך אותה הכיכר ונשארנו בה כי הבנו שההופעות הכי שוות בעצם קורות שם. הייתה מוזיקה מצויינת ואווירה שאי אפשר לתאר במילים.

המקומיים המשיכו בהפגנות, ואנחנו לעומת זאת החלטנו לבלות יום בים. סוף סוף היה מספיק חם כדי לנצל את האוברול שנקנה בחנות היד שנייה בנאפולי (הרבה לפני שכל העולם ואחותו התחילו ללבוש אוברולי בד), והוא למעשה הפריט האחרון מאותה קנייה מוצלחת (יחד עם מכנס החצאית מפה והשמלה הזו שלבשתי בליל הסדר). האוברול תפור מבד מגבת נעים והוא בדיוק הבגד המושלם ליום בים או סתם חמסין ספרדי.

נהננו סוף סוף מחוף חולי וים מושלם וגם נהנתי לחנוך את בגד הים החדש שקניתי בקרואטיה בשלושים יורו (התמונות יצאו גרועות כי הן צולמו בפלאפון לפני נפלאות האייפון והצבעים קצת נעלמו- הפסים עליו הם אדומים על רקע לבן והשרוכים הסרוגים כחולים כהים)

ולסיום תמונה מהערב האחרון בעיר בבר מקומי. באותו הלילה כבר עלינו על אוטובוס לילה לברצלונה שם בילינו יותר משבוע כולל פסטיבל פרימברה אחד מדהים במהלכו. על חוויותינו משם ועוד הפתעות מהפסטיבל יגיעו בהמשך…

אולי אנחנו מבלים יותר מדיי זמן ביחד, כי נראה לי שנהיינו דומים!

Happy Birthday

2011-07-04T01:29:00.001+02:00

יום ההולדת השני של הבלוג כמעט חלף בלי לשים לב. בשנה האחרונה הבלוג עבר שינויים רבים, והפך מדף חלק בו קשקשתי מעט על אופנה ליומן מסע. אני מניחה שאחדים לא שרדו את המעבר ואחרים הפכו לעוקבים קבועים (כמו סבתא שלי, העוקבת מספר אחת).

זה לא קל לטייל ולכתוב במקביל, וצברתי כבר איחור אופנתי בפוסטים שעולים (את ספרד עזבתי לפני חודש) אבל אלו האילוצים. אני עושה כמיטב יכולתי לעדכן ולספר על מה שאני חווה ורואה ומקווה שאני לא מאכזבת…

את יום ההולדת אני חוגגת בעיר מקסימה אי שם ברחבי אירופה, שתי נשיקות במצח מובטחות למי שיזהה את העיר!

Madrid

2011-06-24T15:54:00.001+02:00

מציאת ספה בערים הגדולות והמתויירות זה עניין של מזל, מפני שהספות בעיר כל כך חמות שהן נחטפות כמו לחמניות טריות. הקאווצ'סרפרים שגרים בערים המתויירות מקבלים כל כך הרבה בקשות בשבוע וכמובן שאינם יכולים להשיב על כולן בחיוב. לכן היה לנו מזל גדול שמצאנו ספה בעיר, ועוד אצל אחד הבחורים המגניבים! המארח שלנו חיימה (Jaime), בחור שוויצרי ממוצא ספרדי שדובר ארבע שפות (עם אמו- צרפתית, עם אביו החורג –גרמנית שוויצרית, עם סבתו – ספרדית ועם הקווצ'סרפרים – אנגלית). הוא רק בן 25 אבל סופר-מוכשר וכבר מנהל אגף בחברה שמתעסקת בסחר בזהב, והגיע לעבוד בספרד לפני חודש כדי לפתח את התחום בסניף החברה השוויצרית שם. חיימה רק הצטרף לקאווצ'סרפינג מספר ימים לפני ששלחנו לו את בקשת הספה, והוא- שעוד לא עייף מאינספור בקשות נעתר בשמחה.

יצאנו לסיבוב בעיר, שהחל בכיכר סול. מה רבה הייתה ההפתעה לגלות שהיציאה מהמטרו קשה ביותר כי הכיכר עמוסה באלפי אנשים מפגינים. עוד לא ממש הבנו על מה ההפגנה וחיימה שיער שהיא קשורה למצב הכלכלי. זה היה יומה הראשון של "מהפכת החמישה עשר במאי" כמו שהמקומיים נוהגים לקרוא לה, ובדיעבד היינו עדים למאורע היסטורי. ההפגנות נמשכו לאורך כל שהותנו במדריד וגם אחריהן, מתפשטות כאש בשדה קוצים לכל ערי המדינה.

אחרי שהצלחנו להחלץ מההמון חיימה הוביל אותנו בעיר ונגלתה לנו עיר מדהימה ומזמינה. השמש המחממת ליטפה ואחרי סיור קצר בעיר נהיינו קצת רעבים אז חיימה לקח אותנו ל"100 מונטדיטוס" – מסעדה גאונית שמציעה מבחר של מאה סנדביצ'ים קטנים שונים, שסכומם נע בין יורו לשניים! גם פיינט בירה עולה יורו וכך הזמנו לנו מבחר מונטדיטוס ובירה על ידי מילוי טופס ההזמנה המונח על השולחן ומסירתו לבר, ממש כמו קריוקי!

כשיצאנו חזרה לדירתו של חיימה מאוחר יותר עברנו באחד הרחובות בהם צעדה ההפגנה, וקשה היה להתעלם מההרס הזרוע בכל מקום. חלונות ראווה מנופצים לאורך הרחוב, זכוכיות בקבוקים פזורים על כל הרצפה ואסוציאציות של ימים חשוכים שרק הראש היהודי יכול לחשוב עליהן. כל זה הוביל אותי לתהות על מהותן של הפגנות. כדי שהפגנה תהיה יעילה היא צריכה להמם ולהוכיח כמה כוח יש לאנשים המובילים אותה, כי הפגנה של איש אחד שיושב על כיסא בכיכר לא ממש תחולל שינוי. עם זאת יש גבול דק בין הפגנה חזקה ונחושה שמזיזה דברים להפגנה שהיא אלימה ולמעשה מחוללת בדיוק את ההפך. האם אנשים מחכים להפגנות כדי להוציא את זעמם? מה פשעו בעלי החנויות ברחוב שהם צריכים עכשיו להחליף זגוגיות בחלונות הראווה?

למחרת קמנו לבוקר חדש וטיילנו בעיר. לקחנו את הסיור חינם של sandman's new europ אותו כבר עשינו בפריז ואמסטרדם ואף פעם לא אכזב. המדריכים הם צעירים מכל העולם שמעבירים סיורים פעמיים ביום ועובדים על טיפים בלבד, לכן הם באמת מתאמצים להיות מעניינים. זה לא שהם לא נוגעים בהיסטוריה, אבל הם עושים את זה בצורה מצחיקה וקולעת והם מתבלים את הסיור בקוריוזים מעניינים ומקומות הנסתרים לרוב לעיני התיירים.

כמו למשל הסיפור על ארבעת הסוסים שנמצאים על גג אחד הבנקים הגדולים בעיר, שאחד מהם נגנב לא מזמן והיה צורך להכין לו תחליף!

או ההמלצה על הצ'ורוס- מין מקל ספינג' מטוגן שטובלים בשוקולד חם מרוכז והוא לא פחות מהתקף לב נהדר!

או ההמלצה על איפה לאכול סנדביץ' בפאונד אחד! גם פחית בירה ד"א.

רגע של אופנה: אני לובשת- חולצה עם פרצופים שנקנתה בחנות יד שנייה בזגרב בעשר קונות (8 ש"ח), חצאית שנקנתה בשוק בלצ'ה בשלושה יורו (15 ש"ח), שרשרת שנקנתה בפירנצה בחנות "הכל ביורו" (5 ש"ח) וכפכפים שנקנו בפולה אחרי שאיבדתי את הכפכפים שלי ב-70 קונות (56 ש"ח).

בגלל שאני מטיילת עם אלמוג אמנם לקח לי זמן אבל בסוף הבנתי שאני צריכה להתחשב גם ברצונות שלו ולא רק לרדוף אחר הגחמות שלי בעיר. אחרי הכל הוא לא רק נושא המצלמה שלי הוא גם אדם עם רגשות. לכן בבוקר לפי רצונו של אלמוג החלטנו ללכת למקום שכל בחור (חוץ מאבא שלי) היה בוחר ללכת אליו במדריד – לאיצטדיון של ריאל מדריד. הגענו לשם והם רצו איזה סכום אסטרונומי רק כדי להיכנס ולתת כיף לדשא. אפילו לא היה משחק כי נגמרה העונה. אז בצער רב (של אלמוג) וביגון לא קודר (שלי) נאלצנו להמשיך הלאה, לא לפני שאלמוג הנציח את העובדה שהיינו שם.

ואני הנצחתי את אכזבתו הרבה.

כדי לשפר את מצב הרוח המשכנו לגן מקסים בלב העיר, ממש אי של שקט בין כל ההמולה. וכדי להחזיר גם את החיוך אכלנו בן & ג'ריס בטעם קוקי דואו!

את החולצות של פיפי לאפין (ארנבת צעירה וחובבת אופנה שלובשת את כל הדברים השווים מהמסלולים ואף כותבת בלוג בנושא) ראיתי לראשונה באמסטרדם (!). אז זו הייתה תחילת העונה והחולצות המקסימות שנמכרו בחנות Pimki לא השאירו אותי אדישה אליהן. אך זה היה מזמן בתחילת הטיול, ההתנהלות הכספית שלנו עוד לא הייתה ברורה ומותרות כמו חולצה יקרה לא נראו ראליות. לא שכחתי את פיפי, והיא ניבטה אליי מחלון הראווה כמעט בכל מקום שהגעתי אליו. לבסוף התחלפה העונה ופיפי נעלמה מן החלונות, ואני חשבתי שאיבדתי את הסיכוי ללבוש אותה לנצח. להפתעתי הרבה במדריד היא הופיעה שוב- הפעם קרצה אליי מן הקולב של סוף העונה. מדידה קצרה הספיקה כדי לגשת מיד לקופה ולשלם על החולצה, שהייתה בחמישים אחוז הנחה- 12 יורו בלבד! כך זכיתי בחולצה עם פיפי מדגמנת חמישה אווטפיטים שונים להפלגה. החולצה נלבשה עם הג'ינס האהוב מקסטרו, שקופל מעט.

כמו שאנחנו נוהגים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, בישלנו ארוחת ערב לחיימה כאות תודה על האירוח. ישבנו במרפסת הנהדרת שנועדה לערבים חמימים כאלה, ונזכרנו בכיף של המרפסות בארץ.

הסמל של העיר מדריד הוא דוב עומד על שתי רגליו האחוריות ונשען על עץ, מנסה להגיע לפירות שהם מין אוכמניות. מהפירות של העץ הזה עושים ליקר שנקרא Licor De Madrono ומוגש בבר מקומי בתוך כוסות וופל מצופות שוקולד (התענוג עולה 1.5 יורו). לא רק שהתנסנו בליקר, בעל כורחנו גם היינו עדים לספורט המקומי ששודר בבר- הלא הוא מלחמת שוורים.

היה פשוט מזעזע לראות כמה אלים וברוטלי הספורט הזה, שסופו ידוע מראש. למרות שהיה מאוד קשה לצפות, גם לא הצלחנו לקום וללכת. נשארנו עד הסוף המזעזע כשהשור המסכן משוסף למוות. המטאדור שוטף את ידיו המגואלות בדם, מוריד את הגלימה ומתחת לתלבושת חושף עניבה מכובדת, כמו ג'נטלמן אמיתי.

כדי לעכל את החוויה המשכנו לבר מקומי ליד תחנת ambasadores שהזכיר את הפרוזדור והיה חלל ענק עם המון חדרים, חנות יד שנייה ומקום להופעות. המקום מגיש בירה ביורו בכוסות קטנות, קישים ביתיים ועוגיות. התיישבנו באחד מחללי הישיבה, כשליידנו סלון שלם עשוי ארגזי קרטון. גם מאוחר יותר המקום לא ממש התמלא, וכששאלנו את הברמן אם תהיה הופעה הוא ענה שרוב האנשים מפגינים בכיכר סול אז כנראה שלא.

החלטנו להמשיך לאיזור הבילוי עליו חיימה המליץ לנו- באיזור Gran Via ו- Calle de Fuencarral והסתובבנו בחיפוש אחר מקום נחמד.

קצת סליזי מדיי, נראה לי שנחפש עוד קצת…

לבסוף מצאנו את Mercado de la Reina, טאפס בר מקומי על רחוב Gran Via עם בר שוקק ומנות מופלאות, הזכיר לנו את תל אביב האהובה, רק הגרסה האמיתית. שתינו קאווה וריוחה (שהיתה לא פחות ממופלאה!) ואכלנו טפאס נהדרים- פטאטאס בראבס, טורטייה, ברוסקטה עם פטריות ובצל מקורמל וברוסקטה נוספת עם גבינת עיזים מטוגנת על ריבת עגבניות שרי. אני כותבת את זה וכבר הפה שלי מתמלא בריר.

זו הייתה ההתחלה של ספרד שרק עשתה לנו חשק לעוד ועוד. מזג האוויר הקייצי, המחירים הזולים, האוכל המדהים והיין, כל אלו גרמו לנו להתאהב בארץ הזאת, ולרצות לבלוע את כולה. לצערנו היו בידנו רק שבועיים לטייל בה, מפני שתוקפה של הוויזה שלנו עמד לפוג, ומיד אחרי הפסטיבל התעתדנו לטוס לאנגליה. אין לי ספק שעוד אגיע למחוזות הרחוקים יותר של ספרד ואטייל בה יותר ברגע שתהיה לי האפשרות… נפרדנו מחיימה המקסים ולמחרת בבוקר כבר לקחנו אוטובוס ליעד הספרדי הבא שלנו- וולנסיה!

Pula

2011-06-21T17:34:00.001+02:00

פולה הייתה היעד האחרון שלנו בקרואטיה, לפני שאנחנו עוברים את הגבול לאיטליה ומשם תופסים טיסה לספרד. יצאנו מהבית של דינו בזאדר בשעת בוקר מאוחרת, הולכים לכיוון העליה לכביש המוביל לפולה. בדרך קצת הלכנו לאיבוד וזקן נחמד הראה לנו את הדרך ואף סיפר לנו סיפורים ממלחמת העולם השנייה כילד במונטנגרו ועל הרופא היהודי שלו שנרצח על ידי הנאצים. הגענו למקום בו חשבנו שיהיה טוב לתפוס טרמפים, החסרון היחיד היה שזה היה עדיין בתוך העיר. עמדנו שם בערך שעתיים, ואף אדם לא עצר לנו (שוב- רואים מכוניות עם האותיות של פולה ומתאכזבים כל פעם מחדש). מלאי תושייה הסתכלנו במפה וראינו שהיציאה מהעיר לא מאוד רחוקה (רק שני קילומטרים בערך), אז החלטנו להתקדם עם התיקים ליציאה מן העיר, מבלי לדעת שקיים אוטובוס לשם. השמש לא ריחמה עלינו לרגע והגענו לכביש מחוץ לעיר ליד מרכז קניות ענקי מזיעים ותשושים. התחלנו לנסות לתפוס טרמפים, ניסיון שנמשך שעתיים נוספות בשמש, תוך שמצטרפים אלינו ברנשים מוזרים ומנסים גם הם לתפוס טרמפים. לא התייאשנו כי אמרנו שבטח לא יעצרו לשיכור המתנדנד או לזקן המוזר שמנסה לתפוס טרמפ עם חתיכת נייר בצורת דיסק, ולנו יש ייתרון נשי. היום הזה רק הלך והשתפר כשכל טיפוס מהפריק שואו הקרואטי שסבב אותנו עלה על טרמפ ואנחנו נשארנו לבדנו בתחנה! השעה כבר הייתה אחרי שלוש בצהריים, וחישוב קצר של כמות הקילומטרים שיש לנו לעבור עד פולה הוביל למסקנה שיהיה דיי קשה עד בלתי אפשרי להגיע בטרמפים היום בהתחשב בקצב ההתקדמות הנוכחי שלנו. מובסים החלטנו לחזור לתחנה המרכזית ולתפוס אוטובוס, והפעם ניצלנו את האוטובוס חזרה – איך לא חשבנו על זה קודם? בתחנה המרכזית נחרדנו לגלות שמחיר נסיעה של 6 שעות מזאדר לפולה עולה יותר ממחיר הטיסה שלנו מאיטליה לספרד! התלבטנו מה לעשות, כי מצד אחד הזמן של היום אוזל לנו והסיכוי להגיע בטרמפים קלוש. מצד שני- לשלם על נסיעה אחת באוטובוס תקציב של יום טיול שלם היה קצת מבאס בלשון המעטה. אלמוג (החכם והמחושב שביננו, שגם קורא אותי מבלי שאני אגיד לו וידע שלא בא לי להמשיך לתפוס טרמפים) אמר שאם נסתכל על התקציב של כל התקופה שלנו בקרואטיה חסכנו דיי הרבה כסף מהתקציב, כך שאם נקח את האוטובוס אנחנו אפילו לא נהיה בחריגה. שמחים מהנתונים המעודדים קנינו כרטיסים ועלינו על האוטובוס שנסע לאורך החוף צפונה, כשנופים מרהיבים ושקיעה מדהימה ניבטים מהחלון.

סוף כל סוף בחצות הגענו לפולה, והגיעה לפגוש אותנו בתחנה המרכזית חנה, אחותו של דינו. בדרך לדירתה תמהנו על מחירי האוטובוסים האוסטרונומים בעוד שאר הדברים בקרואטיה זולים והמדינה כולה במיתון, והיא ענתה שככה זה היה תמיד. המצב הכלכלי גורם לכך שאנשים לא מבקרים את המשפחה שלהם אלא בחגים, פשוט כי אין להם כסף לנסיעות! במיוחד סטודנטים תפרנים שלומדים בעיר רחוקה…

גם בפולה כמו בזאדר ישנם שרידים עתיקים מתקופת הרומאים. בזאדר השרידים דיי הרוסים ופזורים בעיר ולעומת זאת בפולה הם נשתמרו במצב כל כך טוב שכשהולכים בעיר נדמה שאיזה גלדיאטור יצוץ מעבר לפינה.

אני מתה על הקירות המתקלפים ועל הטינופת האורבנית הזו!

חנה הזמינה אותנו לצאת בערב עם החברה שלה ילנה ובחור נוסף ששכחתי את שמו ואנחנו נענינו בשמחה. לפני היציאה ילנה הגיעה ואנחנו אכלנו לחם טבול בשמן זית- המתכון של חנה נגד האנג אובר. כמו שציינתי באחד הפוסטים הקודמים, בגלל המצב הכלכלי הקשה הצעירים מוותרים על ישיבה בפאב ומעדיפים לשבת בגנים ציבוריים עם בקבוק בירה או יין וקולה לפני מסיבה או סתם כבילוי של שבת בערב. כך סוף סוף חוויתי את מה שלא היה מנת חלקי בחטיבת הביניים- את הישיבה במעגל על הרצפה בגן ציבורי ושתיה. זו הייתה חוויה סוריאליסטית במיוחד לאור העובדה שהגן הציבורי היה מלא חבורות חבורות של צעירים כמונו. מי שיושב בגן הם לא בני שש עשרה ששותים עם חברים שלהם רחוק מעיניהם המשגיחה של ההורים, אלא סטודנטים תפרנים.

ומהפארק המשכנו למסיבת סטודנטים עם מוזיקה בלקנית חייה, והיה ממש כיף עד שהבירה עשתה את שלה ופשוט נרדמתי תוך כדי ריקוד.

לקרואטים יש כבד מברזל. לא ברור איך הם מצליחים לשתות כל כך הרבה!

חזרנו לדירה ותוך שניות חיסלנו את שאריות הפסטה מארוחת הערב והלכנו לישון.

למחרת היה יום עצלני ביותר, ישנו עד מאוחר וכשקמנו הלכנו לשתות קפה עם חנה ויילנה בעיר העתיקה.

ילנה כל כך התלהבה מהתמונות שצילמתי שהיא הפכה אחת מהן לרקע של המסך שלה!

בסך הכל פולה הייתה חוויה נחמדה, אך אני מרגישה שדיי מיצינו את קרואטיה. כל ערי החוף מיוחדות ויפות, אבל הן קצת חוזרות על עצמן. בפולה כבר הרגשנו עייפות ולכן ניצלנו את השהות שם למנוחה וכיף. מפולה תפסנו טרמפים לאיטליה, משם הייתה לנו טיסה לספרד. למה לא טסנו ישירות מקרואטיה? פשוט כי זה היה הרבה יותר יקר והעדפנו לחצות את הגבול ולחסוך את הכסף. כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שיוביל אותנו לקצה העיר הספקתי ליפול ולהשתטח עם כל התיק עלי ובכך לגרום התקף לב לזקנה חביבה שישבה בתחנה. חסרת אונים שכבתי על הגב כמו ג'וק שלא יכול להתהפך עד שאלמוג הפסיק לצחוק ועזר לי לקום. משם עלינו על טרמפ עם קרואטי שרצה להוריד אותנו על הכביש המהיר לפני הירידה שלו, כמובן שלא הסכמנו וירדנו ביחד איתו מהכביש המהיר. שם בעוד אנו מנסים לתפוס טרמפים לאיטליה –אבוי- הופיעו באופק שתי תרמילאיות צרפתיות, גם הן מנסות להגיע לאיטליה. הן נתנו לנו את הזכות לעמוד ראשונים ועמדו כמה מטרים מאחורנו. עלינו על טרמפ עם בחור שלקח אותנו לתחנת הדלק הקרובה על הכביש המהיר, ושם ראינו מכוניות איטלקיות רבות, ומהר מאוד עלינו על טרמפ שלא סתם הגיע לאיטליה-אלא הגיע לורונה, העיר ממנה הייתה הטיסה שלנו. במכונית היו אב איטלקי ובנו בן הארבע, שסיפר לנו שהם חוזרים מטיפול שיניים בקרואטיה. כשמחיר טיפולי השיניים באיטליה עולה פי חמישה מהמחיר בקרואטיה אפשר להבין למה זה משתלם לשלם על חמש שעות נסיעה + כבישי אגרה.

הגענו לורונה בשעת אחה"צ מוקדמת, וזכינו לערב בעיר (לא תכננו בכלל לראות את העיר כי חשבנו שנגיע מאוחר והטיסה יצאה בבוקר). כמה כיף היה לחזור לאיטליה ולאוכל הנהדר!

היה ערב חמים של יום חמסיני וישבנו במסעדה בחוץ. בעוד אנו מעלעלים בתפריטים נחתה עלינו טיפה עדינה של גשם. לא נבהלנו, אך מכיוון שהגיעו עוד טיפות אחריה העדפנו להיכנס פנימה. איך שהגיעו המנות שלנו כאילו נפתחו השמיים ומבול כבד החל לרדת. הסועדים מבחוץ רצו בבהלה פנימה והמלצרים המסכנים היו צריכים להכניס את כל השולחנות והכיסאות מבחוץ. באותו הזמן אנחנו התענגנו על פיצה ומין ניוקי קטנים ברוטב שמנת מעולה, וכוס יין לבן צונן.

למחרת עלינו על טיסה זריזה מורונה למדריד ועל חוויותנו בבירה בפוסט הבא…

Zadar

2011-06-18T13:22:00.001+02:00

יצאנו מספליט בניסיון לתפוס טרמפים לזאדר, גם היא עיר חוף הממוקמת 150 ק"מ מצפון לספליט. הניסיון לא צלח יפה, ומצאנו את עצמנו עומדים בתוך העיר לפני העלייה לכביש המוביל לזאדר כשעתיים. גם בקרואטיה כמו בשוויץ, על לוחיות הרישוי של המכוניות מופיע בראשי תיבות העיר או האיזור ממנה המכונית מגיעה. זה מקל על זיהוי המכוניות המגיעות לאיזור אליו אנחנו צריכים, אך מותיר תחושת החמצה על כל מכונית העוברת עם ראשי התיבות ולא עוצרת.

לבסוף עצר לנו איש נחמד שגר בספליט ונסע צפונה לעסק המשפחתי- בית דירות על חוף הים המושכר לתיירים. הוא אמנם קידם אותנו רק מעט, אך למעשה עזר לנו הרבה מפני שהוריד אותנו בתחנת דלק קטנה מחוץ לעיר על הכביש לכיוון זאדר. כמה קל זהז היה? כשירדנו מהרכב שלו הוא לא הספיק לנסוע וכבר עצר לנו טרמפ. ככה קל. הטרמפ שלנו היה זוג צעיר חמוד באוטו קטן, שמסתבר שראו אותנו עומדים ביציאה מספליט אך מאוחר מדיי כדי לעצור לנו… הם עצרו לתדלק בתחנת הדלק ואיך שירדנו מהטרמפ הראשון ראו אותנו להפתעתם שוב, ועצרו לנו.

הגענו לזאדר, והיום שהתחיל חם נהיה קר, ולא סתם קר- גשום. הגענו בשעת אחה"צ והמארח שלנו דינו (חבר של הרבוייה ופיטר מזגרב) היה אמור להגיע רק בערב, מה שהשאיר לנו כמה שעות לשרוף. בלית ברירה בשל הגשם לא כל כך הסתובבנו, רק הלכנו למרכז העיר העתיקה, שם התנחלנו בקפה מקומי. בתי קפה בקרואטיה מגישים, ובכן, קפה. או שתייה אחרת, אבל בזה זה מסתכם. אין אוכל או נישנושים, רק שתייה. מצד אחד זה נראה מטופש להחזיק מקום פתוח רק בשביל למכור בגרושים קפה או שתייה קלה. מצד שני זה דיי חכם כי הרווח הגדול של מסעדות ובתי קפה הוא על קפה ושתייה, מפני שהחזקת מטבח וצוות זה לא זול. בכל מקרה קנינו מאפים מקומיים במאפיה הסמוכה בהמלצת הברמן, וגיליתי ששכחתי את משקפי הראייה שלי באכסנייה בספליט. תוך שאני מתבאסת מהרעיון לבזבז זמן יקר וכסף על נסיעה חזרה אלמוג היה פרקטי והתקשר לבעל האכסנייה, שמצא את המשקפיים הנטושים. לא רק שהוא שמר עליהן, הוא אף הציע לנו שיתן אותן לנהג האוטובוס שנוסע מספליט לזאדר למחרת! הודנו לו מאוד, מפני שזה לא מובן מאליו לעשות כזה מאמץ בשביל אורחים שכבר עזבו את האכסנייה, במיוחד שהוא עובד מסביב לשעון וידענו שהליכה לתחנת האוטובוס זו בכל זאת טרחה.

את דינו פגשנו מאוחר בערב- מכיוון שהאוטובוס שלו התעכב בגשם. הוא לקח אותנו לדירתו החדשה אליה הוא עבר רק שבוע לפני כן, ואירח אותנו בחדרו שהיה מרוהט כמו חדר שינה של צאר רוסי. מסתבר שבקרואטיה (ובעוד מקומות באירופה) כששוכרים דירה היא מרוהטת לחלוטין, מה שמקל על החלפת דירות מצד אחד כי לא צריך הובלה, אך משאיר את כל ענין העיצוב לבעל הדירה… לפי מה שסיפרו לנו המארחים שלנו בקרואטיה המדינה נבנתה על יסודות של שחיתות וזה בא לידי ביטוי גם בדירות. בעלי הנכסים לא רוצים לשלם מס הכנסה על הדירה ולכן בין בעל הנכס והשוכר אין שום חוזה, מה שאומר שבעל הנכס יכול להעיף את השוכר מהדירה בהתראה של יום! לדינו זה קרה פעם אחת בהתראה של שבוע…

ואם כבר דירות- הבניינים בקרואטיה לראשונה בטיול מזכירים לנו את הארץ. בנייה מזרח אירופאית מהירה, "קומוניסטית" עם בנייני רכבת ארוכים וטיח שפריץ. בחיי שסיבוב בעיר הזכיר לי את באר שבע!

חוץ ממזג האוויר כמובן…

העיר המודרנית זאדר נבנתה מסביב לעיר עתיקה מוקפת ים, שהיא בעצם מין חצי אי, מה שבעבר סיפק לה הגנה כשהשער המרכזי של העיר נסגר. בעיר העתיקה יש מבנים היסטוריים ופורום שנשתמרו יסודותיו מימי הרומאים. העיר העתיקה היא קטנה וחמודה, ואפשר ללכת לאורך הים המקיף אותה בשעה. בתוך העיר עצמה, בה אסורה תנועת כלי רכב כיף להסתובב בין החנויות או לשבת בבתי הקפה הקטנים הפזורים בסמטאות הצרות.

אחת האטרקציות של העיר הוא אורגן המים שנראה בתמונה הבאה (כן כן, המדרגות האלה הן אורגן מים) אין לי מושג איך זה עובד אבל הגלים עושים בזה עושה קולות של עוגב.

כשדינו סיים לעבוד עשינו את מה שהקרואטים אוהבים יותר מכל- לשבת בבית קפה. דינו לקח אותו לקפה האהוב עליו בעיר העתיקה. תרבות הקפה של הקרואטים היא מאוד דומה לתרבות הקפה הישראלית - להזמין קפה ולשתות אותו שעות על שולחן בחוץ. בניגוד לאיטלקים ששותים את האספרסו בעמידה, הקרואטים יכולים יום שלם לשבת בבתי קפה, לעבור מאחד לשני. לרובם גם אין תעסוקה ונראה כאילו זה מה שהם עושים כל היום! דינו התברך בעבודה במוזיאון הארכיאולוגי אז לא היה לו את כל היום לבזבז על קפה.

מאוחר יותר נפרדנו מדינו שהלך לקורס טיפוס הרים/ חוג סיירות, ויצאנו לסרט בפעם השנייה בטיול. היה כיף למצוא סרט לא מדובב ושלא עולה כמו כיליה. להפתעתנו במחיר של 20 קונות (16 ש"ח) קנינו כרטיס וקיבלנו פופקורן בחינם! המבחר לא היה מוצלח במיוחד, והימרנו על ת'ור (Thor) רק בגלל נטלי פורטמן. אחרי הסרט דינו הזמין אותנו להצטרף אליו ולחבריו מהקורס לבירה וכך מצאנו את עצמנו עם חבורה מקומית של סטודנטים.

סיפור המשקפיים הנטושים שלי לבסוף הסתדר על הצד הטוב ביותר מפני שיום אחרי שהגענו לזאדר הגיע גם בן, קנדי שהכרנו באכסנייה בספליט. הוא הביא איתו את המשקפיים שלי, שכבר התגעגעתי אליהן מאוד כי העדשות ניסו לקפוץ לי מהעיניים לאורך כל היום… הזמנו אותו להצטרף לטיול לעיירה הסמוכה נין בג'יפ של דינו.

נין היא עיירה ציורית עתיקה, קטנטנה וכמעט לא מתויירת. כמו זאדר גם היא מוקפת ים ולצד שרידים ארכיאולוגים הצצים בכל רחוב ניתן לראות וילות מכוערות חדשות. קשה לדינו לראות כמה מזניחים את העתיקות וכמה ממצאים ארכיאולוגיים אובדים בגלל הבנייה החדשה שחופרת עם דחפורים את יסודות הבתים מבלי לדעת את הערך ההיסטורי שלהם.

הקתדרלה הקטנה ביותר בעולם

אחרי סיור בעיר ומנוחה בבית קפה, חזרנו לבשל ארוחת ערב עם דינו, בן והשותפה של דינו. אז גם גילינו איך הקרואטים נוהגים לשתות יין. הקרואטים לעולם לא שותים יין לבד, אולי בגלל שרוב היינות שלהם זולים ופשוט לא מספיק טעימים (הסתייגות 1- טעמנו יין מקדוני מדהים בקרואטיה, ולכן אני נוטה להאמין שאפשר גם למצוא יין קרואטי מצויין, הסתייגות 2 – להוריו של פיטר יש כרם והם מייצרים יין לבן נחמד ביותר). בכל מקרה השילוב הנפוץ של יין הוא תחזיקו חזק- עם קולה. כן כן, הקוקטייל שהומצא בבר-מצווה של החברים מהכיתה אומץ על ידי הקרואטים. אמנם היין הקרואטי לא ממש מפורסם באיכותו, אך מכאן ועד שילוב עם קולה יש הבדל גדול. בואו נגיד שהספרדים היטיבו לעשות עם היין המגעיל שלהם כשהמציאו את הסנגריה. שילוב אחר הוא יין לבן עם מים או סודה. לא כל כך ברור למה, אבל אם זה טעים להם מי אני שאתלונן.

באותו הערב כשסיפרנו לדינו שאנחנו ממשיכים לכיוון העיר פולה בצפון, הוא מיד נידב את אחותו לארח אותנו שם. טלפון קצר והיה לנו מקום לישון בעיר למחרת. נפרדנו מדינו, והודנו לו על האירוח. זה בכלל לא מובן מאליו לארח זרים בביתך, ולא סתם לארח אלא לחלוק איתם את חדר השינה שלך, ולוותר על המיטה. מדהים לגלות כל פעם מחדש את טוב ליבם של אנשים ואת הראש הפתוח שלהם. בלעדיהם הטיול שלנו היה כל כך שונה מאיך שהוא עכשיו. דינו הוא עוד אדם מקסים שפגשנו בדרך, ואני כל כך שמחה שיצא לנו לבלות איתו כמה ימים.

split

2011-06-14T09:41:00.001+02:00

עזבנו את הקמפינג באגמי פליטביצה בבוקר קר ויצאנו בטרמפים לכיוון עיר החוף ספליט, המשימה לא הייתה קלה וזמן רב עמדנו בקור כשהשמש החורפית מתגרה בנו אבל לא מחממת. לבסוף הגענו לעיר בשעת אחה"צ, והתקשרנו לחבר של הרבוייה, גם הוא די ג'יי שגר בספליט. פגשנו אותו והוא הוביל אותנו לקלאב קוצקה- המקום בו נתארח, שלא ממש הצלחנו להבין מהו בדיוק עד שהגענו אליו. קלאב קוצקה הוא סקוואט לשעבר שהפך למועדון ומרכז צעירים, והוא מנוהל דיי בהתנדבות על ידי קבוצת אנשים. שם הכרנו את אוקי (Oki), בחור בן 34 שהוא אחד מהמתנדבים ונפרדנו מהדי ג'יי הנחמד. אחרי סיור קצר במקום הבנו קצת יותר במה מדובר- מועדון לילה אלטרנטיבי עם חדר גלריה וקומה עליונה המשמשת את אורחי המועדון או נגנים שמגיעים מרחוק. במקום יש חדר גדול עם מיטות, מטבח ושירותים.

מצבם הכלכלי של האנשים בקרואטיה לא קל בכלל- המשבר הכלכלי פגע בהם קשות ואנשים רבים נשארו מחוסרי עבודה. מי שכן יש לו עבודה מחזיק אותה בשיניים וכל כך מפחד לאבד אותה שהוא לא לוקח חופשות ומפחד להיות חולה. כך סיפר לנו הדי ג'יי חברו של הרבוייה שהוא היה רוצה לנסוע לתקלט בחו"ל, אך הוא לא יכול כי הוא מפחד לאבד את עבודתו כיחצ"ן מסיבות(!). אפשר להרגיש את המשבר גם ברחוב עם כמות האנשים שאוספים בקבוקים ופחיות מפחי אשפה- ולא רק הומלסים וזקנים. צבט את הלב לראות בחור צעיר ונורמטיבי עם עגלה וילד בן שנתיים בה שמחטט בפחי האשפה. אוקי המארח שלנו בקלאב קוצקה מובטל ולא מצליח למצוא עבודה מאז המשבר, ואת כל מירצו הוא משקיע בהתנדבות במועדון ותפעולו. גם הוא אוסף בקבוקים כדי להביא קצת כסף הבייתה. השן הקדמית שלו שבורה (שערנו שאולי מקטטה שהיה צריך להפריד במועדון) ואנחנו מניחים שהוא נשאר איתה במצב כזה כי פשוט אין לו כסף לתקן אותה. עם זאת המורל מאוד גבוה והצעירים לא מוותרים על בילוי בערבים, רק מתאימים אותו לכיסם- במקום לצאת לבר הם קונים בירה זולה בבקבוק חסכוני של 2 ליטר ויושבים בגנים או במועדון.

ישבנו עם קבוצת חברים מקומיים בגלרייה שהייתה בעצם חדר עם ספות ועל עליהם תלויים ציורים. באותו הזמן הציגו תערוכה של דונה, אחת המתנדבות הנוספות במקום ושתינו בירות ורקיה -מין ערק מקומי מתוק.

אוקי בנדיבותו הציע לנו להשתמש בשרותי המטבח, אך הוא לא הזכיר את מצבו כלל. מבט אחד הספיק כדי להבין שמדובר במטבח של שבט צופים טיפוסי. בלגאן אטומי וטינופת שלא נוקתה כבר כמה שנים- נו סקוואט. בהתחלה עוד חשבנו שאולי שנתמש במקרר או בכיריים מעט אך וויתרנו על הרעיון ברגע שראינו סיר ענק (כמו האלה בצבא) מלא בעובש ירוק. לא הצלחתי לזהות מה היה שם לפני, אבל הוא ז"ל כבר ממזמן. את המקרר פחדנו לפתוח והחלטנו להסתדר בלי מטבח בימים הקרובים. המשכנו לשירותים ושם המצב לא היה טוב יותר. מבין שני תאי שירותים אפשר היה לבחור בזה בלי האור או בזה עם הקקי. אני בחרתי את זה בלי האור, למרות שבטח גם בו היה קקי שפשוט לא ראיתי. הלכנו לישון לא לפני שהצענו את המיטות בסדינים נקיים (אנחנו מקווים).

מכיוון שכל המבנה היה בניין תעשייתי תת קרקעי האור היחיד שהיה בחדר היו הפלוריסנטים, ללא חלונות ולכן בבוקר כשהתעוררנו מהשעון המעורר הכל היה חשוך בדיוק כמו כשהלכנו לישון. אחרי ארוחת בוקר יצאנו להסתובב בעיר, ומצאנו חנות יד שנייה מהסוג הטוב ביותר- כזו שהבגדים בה מתומחרים לפי משקל! לא שחסרו לי בגדים, אבל בדיוק איבדתי בזגרב את הקרדיגן האדום הדקיק שלי, ורציתי למצוא לו תחליף הולם שיכול לשמש כחלק עליון על בגדים קצרים ושלא יהיה חורפי מדיי. מצאתי סוודר בצבע זית עם פפיון שהלם את דרישותיי, ועל הדרך גם הוספתי חולצת פסים צבעונית וקלילה שמצאה חן בעייני ושקלה כמו נוצה. יצאנו בנזק של 25 קונות על שני הפריטים פלוס חולצה קצרה לאלמוג, כלומר 20 ש"ח. המשכנו לעיר ואחרי סיבוב קצר בעיר העתיקה הלכנו לאורך החוף שהיה מקושט בדגלים ומלא דוכנים שמכרו מוצרים מעץ לכבוד חגיגות הקדוש המקומי סנט דואה שהתקיימו ביום המחרת.

בסופר המקומי ביקשנו מהמוכרת שתראה לנו איפה הממתק "קיקי בונבון" עליו סיפרו לנו מריו ואדריאן שהסיעו אותנו לזגרב. לא ממש הצלחנו להבין מהם במה מדובר, רק קלטנו שזו סוג של סוכרייה שהם לא הפסיקו להלל ודרשו מאיתנו לטעום כשנגיע לקרואטיה. המוכרת הסתכלה עלינו בתמיהה והביאה שקית של סוכריות טופי בטעם פירות. אחרי טעימה אני מוכרחה להגיד שהיה לזה טעם של טופי. אולי בעצם של טופי איכותי, נגיד פרוטלה. אבל בזה זה מסתכם. חוץ מזה מצאנו את השוקולד עם העיצוב הכי מתוק.

אחרי טיפוס ברחובות מלאי מדרגות הגענו לראש הגבעה המשקיפה על העיר ספליט, שם התיישבנו בקפה שמוקם סמוך לבית קברות יהודי עתיק ונהננו ממיץ תפוזים ונוף מרהיב.

חולצת הפסים החדשה עם חצאית הנקודות. היום התחמם כל כך שפשוט החלפתי את החולצה הארוכה שלבשתי בבוקר לחולצה הקצרה (כמובן שבבוקר בחדר התת קרקעי ומחוסר החלונות היה קצת קשה לנחש מה יהיה מזג האויר…)

חזרנו לעיר העתיקה בדרך למועדון, ולפתע שמענו קולות של מקהלה שרה. לא סתם מקהלה, זו הייתה שירת אקפלה שנשמעה כאילו שרים אותה מלאכים. החלטנו לבדוק במה מדובר והתקרבנו לבזיליקה המקומית שם הצטופף קהל רב. ברגע שניסינו להיכנס כדי לראות מה יש בפנים ניגש אלינו בחור צעיר בסביבות גיל עשרים, לבוש כאחד האדם, ומנע מאיתנו את הכניסה. ניסינו לברר מה העניין ולמה אנחנו לא יכולים להיכנס וכל השאר יכולים. הבחור, שלא ענד שום תג מזהה ענה שזה אירוע למקומיים בלבד. כל זה נשמע לנו קצת חשוד. אם יש אירוע סגור זה בסדר למנוע מאנשים כניסה, אבל ברגע שהאירוע פתוח לקהל הרחב מי הוא המאפיונר הצעיר הזה, שאין עליו שום תג או מדים שיחליט מי ראוי להיכנס ומי לא? התעמתנו איתו מעט אך לבסוף ויתרנו כי נדמה היה שעוד רגע הוא היה מכניס לנו אגרוף, מגובה בחבר שלו, טאוויל רציני עם משקפי שמש שנראה כמו שומר הראש שלו. הלכנו למשרד הטוריסט אינפורמיישן הקרוב ושאלנו את הבחור במשרד האם הטקס בכנסייה הוא אירוע שסגור לתושבים בלבד. הוא ענה שהטקס לכבוד חגיגות סנט דואה פתוח לקהל הרחב וממש התעצבן כשסיפרנו לו על הסלקטור שעומד בכניסה ובוחר מי יכנס ומי לא. הוא גם רצה ללכת איתנו ביחד לכנסייה ולהכניס אותנו אבל אני התעקשתי שאני לא רוצה להיתקל בבחור ההוא שוב, כי מי יודע מה יהיה אחרי שהאיש מהטוריסט אינפורמיישן ילך ונישאר לבד… מבואסים מכל הענין החלטנו ללכת לסופר לקנות משהו לאכול. הברירה שלנו הייתה לחם וקוטג' וחזרנו לקלאב קוצקה. ידענו שבאותו הערב תתקיים מסיבה במועדון וכנראה שלפני הזריחה לא נוכל לחשוב אפילו על לישון בגלל הרעש והבלגן. ישבנו על המיטות ואכלנו את ארוחת הערב הדלה שלנו מבואסים על איך שהיום שלנו בעיר נגמר ועל הלילה שהולך להיהרס, ומפה לשם החלטנו שלישון במקום הזוי שכזה זו חוויה נחמדה ללילה אחד, אבל יש גבול לכל תעלול. מצאנו אכסנייה לא רחוקה מהמועדון, הודנו לאוקי ולשאר החברה על האירוח והתנצלנו שאנחנו לא נשארים יותר. הלכנו ברגל לאכסניית שלושת הצבים שגילינו שהיא כל מה שהיינו צריכים.

האכסנייה המשפחתית קרוייה על שם שלושת הצבים שמטיילים בגינה! (האמת היא שיש ארבעה, אבל לא התלוננו). באכסנייה יש שני חדרים בלבד, אחד של 6 מיטות ואחד של 3 מיטות, וישנו גם חדר משותף- מין סלון ומטבח לרווחת האורחים, וכן מרפסת מדהימה על גג החדר המשותף. לא רק שמצאנו שם מיטות נקיות ומטבח אמיתי, מצאנו שם גם שלוש קנדיות מתוקות שלקחו שנת הפסקה מהלימודים ומטיילות ארבעה חודשים באירופה. התחברנו אליהן מיד ויצאנו איתן ועם בחורה אוסטרלית נוספת להופעה של להקות מקומיות, דיי גרועות למען האמת אבל לא ממש התייחסנו למוזיקה או לבני השש עשרה המקומיים שמילאו את הרחבה אלא כאל תפאורה לשיחה שלנו עם הבנות, שהיתה לא פחות ממרתקת. אחרי כמה פיינטים של בירה ההופעה נגמרה ואנחנו חזרנו ברגל לאכסנייה, לישון כמו מלכים ולקום לקול ציוץ הציפורים.

עם ג'ולי משמאל וקלייר מימין

בבוקר המחרת אחרי שראינו את שעת האכלת הצבים יצאנו לעיר והסתובבנו מעט בשוק המקומי ובחגיגות שהתקיימו בעיר העתיקה ומילאו את הרחובות באנשים. עברנו שוב ליד הכנסייה וראינו את שני הבחורים שמנעו מאיתנו את הכניסה עומדים בדלת, הפעם עם מדבקת שם על החולצה ומשקפי שמש. כמה פתאט.

בערב הכנו ארוחת ערב יחד עם הקנדיות, ושתינו יין מקדוני מעולה (שאנחנו הבאנו) ויין מקומי פחות מעולה עם פקק של בקבוק בירה (שהקנדיות הביאו) אבל היה כל כך כיף שאפילו לא טרחנו לצאת מהאכסנייה לחגיגות שהתקיימו בעיר והסתפקנו בלצפות בזיקוקין (רציתי לכתוב זיקוקים אבל אלמוג אמר זיקוקין)מהמרפסת.

ספליט היא עיר חוף עם רובע עתיק שנשמר היטב ולכן מהווה מוקד משיכה לתיירים, אך לא כל המקומיים יודעים איך להתמודד עם זה ולראות את הטוב בתיירות. חבל במיוחד בתקופת שפל כלכלי כל כך גדול. אנשים רבים כמו אוקי, הבחור מהטוריסט אינפורמיישן ואף בעל האכסניה שהתארחנו בה עשו שמיניות באויר והתאמצו כל כך כדיי שיהיה לנו טוב ושנהנה משהותנו בעיר, אך מצד שני פגשנו גם אנשים שלא רואים בעין יפה את התיירים ובעצם יורים לעצמם ברגל בכך שהם גורמים לתיירים להרגיש לא רצויים. כשסיפרנו לדונה על התקרית שלנו עם הבחור ליד הכנסייה היא אמרה שהרבה אנשים לא רוצים תיירים בעיר. השתוממנו מכך ושאלנו אותה מה הסיבה. היא ענתה שלפני המלחמה הייתה תיירות רבה לעיר, ועכשיו התיירים שמגיעים הם לא לרוחם של המקומיים כי הם לא מוציאים מספיק כסף בעיר. המטיילים הצעירים בדרך כלל בוחרים בספליט כיעד זול לטיול ולכן לא מוציאים הרבה כסף על מסעדות או אטרקציות, והמטיילים העשירים מגיעים עם היאכטות שלהם לעיר, זורקים את הזבל וממשיכים לדוברובניק בדרום. זה כל כך מגוחך בעיני, כי הרי כל מטייל, גם הקמצן ביותר יקנה מצרכים בסופר המקומי, ישתה קפה או ישן באכסניה ובכך יתרום לכלכלת העיר! חבל לי שחלק מהאנשים לא מצליחים לראות את התמונה הכוללת ולהסתכל קצת מעבר לאף שלהם. אז בין אנשים חמים ומזמינים לאנשים מגעילים, ובין מקומות לינה יותר ופחות סימפטיים ספליט הייתה עיר מלאת ניגודים. היו רגעי שיא והיו רגעי שבירה אך לא היה משעמם לרגע, ויצאנו ממנה מלאי חוויות. הביקור בספליט הזכיר לי את מה שלפעמים אני שוכחת- שהכל זה בחירה. ושלפעמים עדיף לשלם 15 יורו כדי לישון בנחת מבלי לפחד להידבק במחלות.