כבר ראיתם תמונות, אך בכל זאת אספר לכם קצת על פריז…

בפריז התארחנו אצל דניאל- חבר אוסטרלי ותיק שלומד שנה בצרפת לצורך חילופי סטודנטים. מסתבר שזה ממש פופולרי באירופה ובשאר העולם, וכמעט כל מי שפגשנו סיפר לנו שהוא למד שנה בחו”ל. לתשומת לבכם הסטודנטים בארץ… דניאל גר בבנין יפהפה דיי קרוב למרכז פריז, עם שלוש שותפות- סילבי ספרדיה שעושה גם כן חילופי סטודנטים, ז’אן ומרגו- שתיהן צרפתיות.

הייתרון הגדול בלהכיר מישהו שגר פריז (מלבד העובדה שזה חוסך המון כסף על לינה בעיר האורות) הוא שלצורך בילוי לא חייבים לצאת. לא תאמינו איזה ייתרון גדול זה, מכיוון שמקומות הבילוי בפריז הם יקרים מאוד בלשון המעטה. רק כדי לסבר את האוזן- אם תרצו פיינט של בירה מחבית, כנראה שתאלצו להיפרד מתשעה יורו (או 45 ש”ח…). באחד הערבים יצאנו למועדון ג’אז עם מוזיקה חייה, ועבור שתי כוסות יין ובקבוק קטן של היניקן שילמנו יותר מ-22 יורו. כן כן, מעל מאה ש”ח. בכל מקרה-  לקנות בסופר בקבוק יין צרפתי או אפילו בקבוקי בירה גדולים (750 מ”ל) זה נוח יותר לכיס, וכך בילינו כמה ערבים בחוץ (בעיקר במקומות סטודנטיאלים זולים יחסית) וכמה ערבים בבית, בהם בישלנו ארוחה טובה, שתינו יין ונהננו מהחברה.

אז מה עשינו בפריז? ללובר לא נכנסנו. הסיבה לכך מומחשת במשל- כשאבא שלי היה קטן הוא אהב סוכר, ותמיד כשאמא שלו לא הסתכלה הוא היה מתגנב למטבח פותח את צנצנת הסוכר ואוכל סוכר בכפית. לסבתא שלי נמאס מזה ויום אחד היא הושיבה אותו ליד השולחן, הגישה לו צלחת מלאה בסוכר וכפית והכריחה אותו לסיים אותה. מאז ועד היום הוא לא אוהב יותר סוכר. אני מתארת לעצמי שהתחושה שהוא הרגיש בכפיות האחרונות שהוא נאלץ לאכול היא בערך אותה התחושה כמו אחרי יום שלם בלובר. overdose. זה לפחות מה שאני זוכרת מביקורי האחרון בלובר. אני מניחה שאם כל יום הייתי רואה אגף אחר הייתי נהנת מהמוזיאון, אבל הגודל העצום והעומס של העבודות גורם לחושים להתקהות ולקראת סוף היום כבר כואבות הרגליים ולא בא לראות אפילו את הציור של השירותים.

מה שכן החלטנו לראות הם מוזיאונים קטנים יותר – מוזיאון  דה אורנג’רי ומוזיאון דה אורסיי, וכן את המוזיאון לאומנות מודרנית במרכז פומפידו, אותו אהבתי במיוחד גם בביקור שני. המוזיאון בנוי כחלל תעשייתי גדול, כל התשתיות והצינורות חשופים והמדרגות הנעות שמחברות בין קומות המוזיאון מוצבות בצינורות שקופים בחלק החיצוני של הבנין:

ועוד כמה תמונות מהמוזיאון:

גם מחוץ למוזיאון הרוח האמנותית ממשיכה- נגנים וזמרים יותר ופחות מוכשרים (וגם כמה גרועים במיוחד)מנסים להרוויח כמה סנטים, מופע תאטרון בובות, סטודנטים שמגיעים לסיפריה שבאגף השני של הבניין יושבים על הרצפה ברחבה והאווירה צעירה ותוססת.

ועוד כמה קלישאות פריזאיות:

את היום האחרון בפריז החלטנו לבלות באחד האיזורים היפים של העיר- מונמארט. למי שלא שמע- זהו איזור בפריז, בו חיו במאה ה-19 כל המי ומי בבוהמה הצרפתית, והייתה מרכז תרבותי ואומנותי. ואן גוך, ויקטור הוגו וטולוז לוטראק ישבו בבתי הקפה, ופיקאסו ומודליאני גרו יחד בקומונה שתו אבסינט והזו פיות ירוקות. המולאן רוז’ נמצא במונמרט, וגם הסרט אמלי צולם שם.  זהו איזור מאוד יפה לסיור, הוא גבוה ומשקיף על כל פריז ומלא בבתי קפה קטנים ומסעדות. כיום האבסינט שמיוצר מכיל אחוז קטן בהרבה של לענה, אז כנראה שלא יצא לכם לראות את מה שהם ראו…

תוך כדי סיבוב באיזור גילינו את מוזיאון דאלי, שלא הבנתי האם הוא זמני או קבוע. את חיבתי הרבה לדאלי אני רוכשת כבר מכיתה ח’, כשביקרתי עם המשפחה במוזיאון דאלי ליד ברצלונה. העבודות שלו הדהימו אותי, זיעזעו אותי וטילטלו אותי ומיד הבנתי שדאלי הוא מהאנשים שאתה אוהב מאוד או שונא מאוד, אך אי אפשר להישאר אדיש אליו. אני ללא ספק אגיע למוזיאון ליד ברצלונה שוב כשנגיע לספרד, בנתיים הייתה הפתעה נעימה להיתקל במוזיאון קטן נוסף. הנה הוכחה לגאונות והשיגעון של היוצר הזה.

ועוד קצת תמונות ממונמראט

מפריז המשכנו לנאנט במערב צרפת בטרמפים, ועל כך בפוסט הבא…

Comments