שלום,

זו פעם ראשונה שאני כותב כאן. בדרך כלל אני נמצא בתמונות או מאחורי הקלעים: עוזר בניסוחים, בהגהה או סתם מחזיק את המעיל כשנגה מצלמת. אז מי אני? קוראים לי אלמוג ואני החבר של נגה בשנתיים וחצי האחרונות. לפני כמה חודשים נגה שאלה אותי אם ארצה לכתוב פוסט אורח, ואני עניתי שאשמח לעשות זאת ברגע שיהיה לי נושא מתאים. ובכן, כמו שנגה כבר כתבה כאן, הדבר היחיד שידענו מראש כשיצאנו לטיול הזה הוא שאנחנו נהיה בבצרלונה בין התאריכים 26-28 במאי לפסטיבל Primavera Sound השנתי. כשהגענו לברצלונה, ידעתי שאני אנצל את ההזדמנות ואכתוב על הפסטיבל.

אז נכון, זה לא בלוג מוזיקה ולכן לא אכנס ליותר מדי פרטים מעיקים שבדרך כלל הייתי מגגל אותם לפני הפרסום, אז נסתפק פשוט בחוויה האישית מהפסטיבל, סבבה?

פרימברה סאונד נחשב לאחד מפסטיבלי המוזיקה העדכניים והמושקעים ביותר, ולפחות מבחינת הניו-יורק כרוניקל הוא הפסטיבל שקובע איך המוזיקה שלנו תשמע בשנים הקרובות. פייר, הספיקו לנו שמות כמו פאלפ, פי ג’יי הארווי וסופיאן סטיבנס כדי להזמין כרטיס, אחר כך כבר התעמקנו במה זה הפסטיבל הזה ומי עוד מופיע שם.

לפני הטיסה הורדתי לא מעט מוזיקה שרציתי לשמוע ולהכיר טוב יותר. בגדול, חשבתי שיהיה לנו קצת יותר זמן איכות עם האייפוד בטיול הזה, אבל מסתבר שטרמפים זה לא זמן נכון לדחוף אוזניות ולשחק אותה אנטיפת. בסופו של דבר הגעתי לפסטיבל פחות או יותר מעודכן לשנת 2010 במקרה הטוב. זה לא הוריד אפילו גרם אחד מההנאה שלי.

לברצלונה הגענו כמה ימים לפני תחילת הפסטיבל, והספקנו ללכת לכמה הופעות אוף-פרימברה. כלומר, כאלה שאם היה לך כרטיס לפסטיבל יכולת להיכנס אליהן בחינם, אבל הן לא מופיעות בתוכנייה הרשמית. כך מצאנו את עצמנו בערב יום שלישי בהופעה של Capsula הארגנטינים. גיטרה-בס-תופים ובשביל רוקנרול באמת שלא צריך יותר מזה. הגיטריסט והבסיסיטית נראו כאילו הם רבים על תשומת הלב של הקהל (כשידו של הגיטרסיט על העליונה) בזמן שהם דופקים דיסטורשיינים מהניינטיז. הרבה חידושים לא היו שם – אבל היה כיף.

למחרת, היינו בעוד אירוע קדם-פסטיבל, אבל כזה שבארץ היה מקבל את הטייטל “פסטיבל” משל עצמו. מדובר ביומיים של הופעות, סמוך לתחילת וסיום הפרימברה עם ליינאפ של להקות קצת יותר אנונימיות ומופע מרכזי (יחסית) גדול. הגענו לשם ביום הראשון ישר עם אקורד הסיום של ההופעה הראשונה: שלוש יפניות משוגעות ששמענו במייספייס יום לפני כן. את הופעות ההמשך אני כבר לא זוכר, כנראה משום שלא היה מה לזכור.

החלטנו לחזור לעיר, לקחת בגדים חמים יותר ולאכול משהו – וכשחזרנו השתרך תור כ”כ מטורף בכניסה, שהדבר היחיד שהשתווה אליו היה כמות פחיות הבירה שנערמו סמוך לסלי האשפה. בצעד אמיץ, החלטנו לעמוד יחד עם כולם ולנסות להיכנס חזרה בזמן להופעה של Caribou. זה אמנם לקח מאיתנו דקות ארוכות ואנרגיות, אך הצלחנו לראות לפחות חצי הופעה – ותאמינו לי, זה היה שווה את זה. קאריבו עושים אלקטרו-רוק פסיכדלי שמסוגל להקפיץ גם את העייפים מאחורה. שילוב מושלם בין הופעה למסיבה שהשאירה אצלי טעם חריף של עוד. בטיפשותי בחרתי שלא לראות אותם שוב בפסטיבל עצמו, אבל עוד מעט נגיע לזה.

אחרי יומיים של משחק מקדים, הגיע הדבר האמיתי. בשעה שלוש וחצי שמנו פעמינו לעבר פארק דל פורום והיינו לטפטוף הראשוני של זרימת האנשים. תוך שעה כבר הגיע הזרנוק ועשרות אלפי אנשים עשו דרכם לפסטיבל. הסתובבנו בין הבמות הקטנות (כל במה “קטנה” יכולה להכיל אלפי אנשים, כן?) ונהננו מאווירת הפרימברה.

אחרי שיטוטים בין במות שמתחילות להתמלא, החלטנו לעמוד בתור להופעה של סופיאן סטיבנס, שהופיע באודיטוריום. המקומות באודיטוריום היו מוגבלים, ומארגני הפסטיבל הודיעו באתר שרק 1000 כסאות ישארו פנויים, וכל שאר האולם יוקדש לנרשמים מראש. אנחנו כמובן פספסנו את ההודעה הזאת, אך נשארנו אופטימיים והלכנו לעמוד בתור כמו אחד האדם. בדרך שאלנו בדוכן האינפורמיישן על ההופעה, וקיבלנו את כל האינפורמציה הכתובה דלעיל, וגם מידע מעודד – מסתבר שמלא אנשים לא ידעו על כל עניין ההרשמה מראש, ולכן אנשים עומדים בתור כבר מ12:00. סקפטים ומפוחדים מהתור המאיים צעדנו לעבר האודיטוריום, מחפשים את המוני האנשים שמחכים לפתיחת הדלתות. המשכנו להתקדם, ועדיין תורים ארוכים לא נראו באופק. הגענו שעה לפני תחילת המופע וראינו 100 אנשים מחכים לפנינו מקסימום. בידיעה שיש מקומות ל1000, תפסנו את מקומנו וחיכינו. כמו בכל פסטיבל, כשאתה בוחר לראות משהו מסוים, אתה מפספס דבר אחר. כך שבזמן שחיכינו לסופיאן, פספסנו את אוף מונטריאול שרציתי לראות, אבל את מה שראינו בתוך האודיטוריום הזה לא הייתי מחליף בעד שום הופעה שבעולם.

לא באמת ידעתי למה לצפות לקראת סופיאן סטיבנס. אני מכיר את אילינוי, אלבום נפלא מלא כלי נשיפה ותזמורים שונים שמייחדים אותו מאלבומי סינגר-סונגרייטרס אחרים. ובאיזשהו מקום, חשבתי שיעמוד מולי בחור ביישן עם ג’ינס, טי שירט, גיטרה ומאחוריו להקה מחוזקת בכלי מיתר ונשפנים במקרה הטוב. שום דבר לא הכין אותי למה שקיבלתי.

כשנכנסנו לאודיטוריום, הכל היה חשוך והבמה נראתה כאילו עיצבו אותה בסטיקלייטים. צלילים משונים של פעמונים וחלל ליוו אותנו, ופתאום נזכרתי באלבום האחרון של סופיאן, שהספקתי לשמוע רק פעם אחת – The age of Adz. משהו שנשמע קצת לא מהעולם הזה. מצחיק, אבל התיאור הזה משקף בצורה הטובה ביותר את מה שקורה בהופעה.

סופיאן עלה לבוש בחליפה זרחנית וכנפיים של מלאך, כשכל שאר הנגנים לבושים בבגדים כהים משובצים בסטיקלייטים, או זוהרים אחרים למיניהם. לפני הבמה ניצב וילון רשת שחור שאפשר לשלב בהופעה לייזרים שיוצרים תחושת וידאו-ארט תלת מימד. מכירים את סדרת הניינטיז האלמותית “אריזה משפחתית”? זו שהכוכב שלה הוא החנון הבלתי מעורער סטיב ארקל? אז באחד מפרקי הסדרה, סטיב ממציא מכונה שמשנה אותו מסטיב המגה-גיק עם השלייקס והמשקפיים לסטפן – חתיך חלקלק בחליפה. הטרנספורמציה של סופיאן סטיבנס היא כזו באיזשהו מקום. נכנס למכונה נסיך אינדי חמוש בגיטרה אקוסטית ויצא כוכב שנתקע איפשהו על הסקאלה בין ליידי גאגא לבלו מן גרופ. וזה הדבר הכי נהדר שראיתי. היה כל כך מרענן לראות הופעה שהיא כולה מופע. שואו. ועוד כזאת שלא מגיעה מהז’אנר של מדונה וריהאנה.

אפשר למלא עוד דפים רבים של טקסט רק על ההופעה הזאת, אבל אין בזה צורך. היה פשוט כיף טהור. סופיאן רקד, שר וריגש אותי, ולמרות שישבתי בכיסא שלי ורעדתי מחום גבוה (כמעט 39! לא צחוק), זו אחת ההופעות שאני אקח איתי הלאה.

(אמנם לא מהפרימברה, שם אסור היה לצלם – אבל זה הדבר הכי קרוב שיכולתי למצוא)

אחרי שנרגענו מסופיאן, ואני התפוצצתי מאדווילים – הלכנו לראות את מה שנשאר מההופעה של הווקמן. ממש ציפיתי להופעה של החבר’ה האלה. דווקא ליסבון, האלבום האחרון שלהם הוא מהאלבומים שכן הספקתי להוריד לאייפוד ולשמוע בטיול הזה. בצרפת בעיקר, נדמה לי. זה לא משנה, כי הגענו ממש לשני השירים האחרונים של ההופעה שהיו מעולים וגרמו לי להצטער על זה שבילינו את השעה האחרונה על דברים איזוטרים כמו למנוע ממני להתעלף. מה גם שהיינו צריכים לעבור דרך ההופעה של ניק קייב (גרינדרמן) וזה היה לא פשוט. כבר נהיה מאוחר ואני ידעתי מה התחנה הבאה. כמו שכתבתי כבר לפני, בחרתי שלא לראות שוב את קאריבו, הסיבה לכך הייתה ההופעה שהתקיימה במקביל, שהיא אחת הסיבות העיקריות שהזמנו כרטיסים לפסטיבל הזה – אינטרפול. אחרי הבילד-אפ הזה, מן הראוי שאני אגיד שההופעה הייתה על הפנים. עמדו שם על הבמה הענקית חבורת מוזיקאים מוכשרים שלא הצליחו לתרגם את האנרגיות של המוזיקה שלהם להופעה עם איזשהו עניין. כלום. לא משנה כמה להיטים מ-Antics הם ינגנו. אז אינטרפול היו ההופעה האחרונה שלנו ליום הראשון של הפרימברה, ומחר יהיה היום המדהים ביותר בהיסטוריה.

היום השני של הפרימברה הגיע, ופתחנו אותו באווירת אחר-הצהריים עם אבי באפלו, הרכב אמריקאי צעיר ודינמי, שאמנם לא הלהיבו יותר מדי, אבל היו לא רעים בכלל. שתינו עוד בירה, והחלטנו להספיק לראות משהו עד שמ. וורד יעלה.

נגה, שקוראת כל מילה בטקסט רנדומלי שמופיע לפניה, נתקלה בתכנייה בלהקה אמריקאית שנקראת “טניס”, שעושה פופ סיקסטיזי מתוק. <בכלל בחרתי בהם כי הם היו יפים. נגה> תוסיפו לזה את העובדה שכדי לקבל השראה לאלבום האחרון שלהם, יצאו בני הזוג (שהם למעשה הלהקה) למסע בסירה או בקנו או משהו אחר ששט, וכתבנו על המים אלבום שלם. טניס היו ההימור הכי מוצלח שלנו בפסטיבל. פופ מתוק-מתוק סטייל קאמרה אובסקורה; סולנית משגעת שרוקדת על הקלידים שלה, וגיטריסט שכאילו משכו מהופעה בדיינר אמריקאי בשנות החמישים. בהחלט הבחירה המוצלחת ביותר לקראת ערב באוקלוהומה. אה, קטלוניה.

משם הלכנו לראות את מ.וורד, ששמו המלא הוא מת’יו וורד. לחקלכם הוא יהיה מוכר יותר כצלע הגברית בצמד She & Him, שכולל אותו ואת זואי דשנל. מאט שחרר לפני כמה שנים את אחד מהאלבומים האהובים עליי ביותר שנקרא “Post War”. ההופעה שלו הייתה טובה, ובאמת שהייתי נשאר עד הסוף אם לא רצינו להספיק ללהיט התורן של הפסטיבל – ג’יימס בלייק. למזלי, מאט החביב ביצע במיוחד בשבילי את השירים האהובים עליי בתחילת ההופעה, כך שיכולנו ללכת ולראות את הילד בזמן.

הוא ממש חמוד, ג’יימס. ישב שם עם הסינטיסייזר שלו, מתופף וקלידן / גיטריסט נוסף והודה בבושת פנים שזו ההופעה הראשונה שלו בפסטיבל כלשהו. עד עכשיו הוא בטח צבר עוד כמה לרזומה. הרחבה הייתה מפוצצת בקטע לא פרופורציונאלי. נראה כאילו מתוך שש ההופעות שהתקיימו באותו הזמן, רוב האנשים בחרו לבוא ולראות את ג’יימס בלייק. היה נחמד. מי שמכיר את האלבום, ידע שמדובר במוזיקה שצריכה בידוד, כזו שעובדת על החלל השקט שבין הביטים ועיוותי הקול – בקיצור, הופעה שצריכה מועדון. בכל ברייק היה אפשר לשמוע את הגיטרות של מאט וורד ברקע, שהיה מן הסתם הרבה יותר רועש מהצלילים העדינים של בלייק. אז נכון, היה קצת תכנון לקוי עם ההופעה הזאת, אבל אני לא כועס, הם בטח למדו מזה.

הבאים בתור היו בל אנד סבסטיאן הסקוטים. איזה כיף, באמת. קראתי קצת ביקורות שאמרו שהם היו משעממים. לא היה רגע משעמם לדעתי. ההופעה הייתה מהודקת, מקצועית, מרקידה, מקפיצה, מרגשת, מצחיקה – כל מה שאפשר לבקש מהופעה טובה. היא לא הבריקה, היא לא ההופעה המעולה ביותר שראיתי בחיים שלי, אבל בגלל זה הם הופיעו ממש לפני פאלפ, להכין אותנו לקראת מה שעתיד לקרות.

תשמעו, לא הייתי מהמשוגעים על פאלפ לפני ההופעה. כן חיבבתי את המוזיקה ואפילו שמעתי חלק מאלבומי הסולו של ג’ארוויס קוקר, ועדיין החשבתי את עצמי כטיפוס של סווייד יותר מאשר פאלפ. אני משוכנע שאם הייתי בארץ והייתי הולך להופעה של ברט אנדרסון וחבריו, לא הייתי מגיע לאותה רמת התרגשות שהגעתי אליה בהופעה המרכזית של הפרימברה. עזבו את זה שמדובר בהופעה איחוד היסטורית, אחרי יותר מאחת עשרה שנה או משהו כזה; עזבו את הבריטיות הצווחניות; עזבו את המשפטים המביכים שהוקרנו בלייזר ניינטיזי על הבמה כאילו זו הופעה של דפש מוד; הכל בטל בשישים ברגע שג’ארוויס עלה לבמה. לפני ההופעה הזאת חשבתי שאיבדתי את זה. חשבתי שאבד עליי הכלח ולעד אני עתיד לחוות הופעות “כמבוגר”, כמי שיודע להתרגש ממוזיקה אבל משאיר את זה בפנים, נותן לרגשות לעבוד. אמוציות ואנרגיות כמו שחוויתי בברצלונה, לא היו לי מאז שהייתי בן שבע-עשרה. זה מצחיק, פאלפ בכלל לא היו חלק מפסקול ההתבגרות שלי, והנה אני צווח וקופץ בהופעה כאחרון הבריטים שרצה את דברה השכנה. שיאי ההופעה היו כמובן הלהיטים הבלתי מעורערים Disco 2000, ו – Common People שהוקדש, איך לא, למה שקראו שם “המהפכה הספרדתית”.

ספוגי זיעה, כאובי רגליים ומפוצצים באדרנלין יצאנו מההופעה של פאלפ (שכללה בין היתר הצעת נישואין אמיתית!) וצעדנו עם ההמון לעבר התקלוט החם ביותר בכל האי הבריטי – ג’יימי XX.

הדבר הכי קל לכותבים הוא ליפול למלכודת “אין לי מילים לתאר”. זו עצלות, כי הרי התפקיד שלנו הוא לתאר (תפקיד? אני לא מקבל על זה שקל). אני לא אתאר איך ההרגשה לעבור מההופעה הטובה ביותר של השנים האחרונות לאחת המסיבות הטובות ביותר שהייתי בהן. אני לא מוכן לתת למילים שלי לכלוא את ההרגשה הזאת. אתם תצטרכו לדמיין בעצמכם מה זה, ואיך שהכל מסתיים עם הרמיקס המדהים הזה.

ניסינו עוד למשוך את הלילה, אבל לא הייתה באמת סיבה. היה כבר מאוחר ואחרי שמרגישים בטופ, לא שווה למסמס את זה לפושר, אז לפנות בוקר חזרנו לחדר, לקראת היום האחרון של הפרימברה.

היום האחרון של הפסטיבל היה די פושר למען האמת. או שלפחות כך זה נראה לנו אחרי הטירוף של אמש. פתחנו את היום עם הופעה באודיטוריום של ג’ון קייל (וולוט אנדרגאונד), שביצע את אלבומו המוכר ביותר Paris 1919. היה יפה, אבל קצת משעמם והחלטנו לחתוך באמצע ולחזור לבמות החיצוניות. ההופעה של פליט פוקסס הייתה בשבילי ההופעה הגדולה של היום, וצפינו בה על בירה מהיציע שפעם היה בו דשא. את האווירה של סיום הפסטיבל כבר היה אפשר להרגיש באוויר, ואנחנו התענגנו על השועלים המוכשרים האלה.

כשהם עזבו את הבמה, עזבנו גם אנחנו ועבדכם הנאמן הלך לבמה הענקית לצפות בגמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ’סטר יונייטד. נגה חתכה לקראת הסוף כדי לראות את תחילת ההופעה של פי ג’יי הארווי, ואני? אני נשארתי עם הקהל לחגוג והצטרפתי קצת אחרי השיר השלישי.

לא היה לנו כח לעמוד והתיישבנו על מדרגה, מרחק של 100 מטר מהבמה וראינו הופעה די פושרת. כשזו סיימה להופיע, שמנו פעמנו לעבר התקלוט של ג’יימס בלייק, שהיה ממש מגניב. האלכוהול לא עזר, ונגה כמעט שנדרמה באמצע, אז נאלצנו לעזוב את הרחבה ולשבת לנוח.

העברנו קצת זמן עד תחילת ההופעה של אנימל קולקטיב, אליה הגיעו כל באי הפסטיבל. אלפי אנשים נדחקו כדי לראות החבורה שלטעמי היא הכי אובר-רייטד בעולם. תהרגו אותי, אבל הם פשוט עושים לי כאב לי ראש. כנראה שעדיין לא מצאתי את המוד הנכון להאזין להם, אבל בינתיים אני בורח מהמוזיקה שלהם כמו מקסאמים. החלטנו להשאיר את הקולקטיב בבמה המרכזית, ויצאנו למסע לבמה המרוחקת ביותר – לתקלוט של דיג’יי שאדו. היה מופע משונה שכלל ספק עמדת דיג’יי, ספק חללית והרבה אנרגיות. זה היה השלב שנגה התעוררה, ואני ניסיתי להחזיק מעמד. בהצלחה, יש לומר. היה קצר וכיפי, ועם הרגשת האוברלואד הזאת סיימנו את פסטיבל פרימברה לשנת 2011.

למחרת עוד הלכנו למתחם הפובלה אספניול, שם היו עוד קצת הופעות נחמדות ששמענו בשעת אחר הצהריים נעימה. ישבנו על בירה נוספת, שכבנו על הרצפות החמימות, שמענו מוזיקה נעימה ונפרדנו לשלום מפסטיבל המוזיקה האמיתי הראשון שלנו.

Comments