ביום השלישי אלמוג עלה על רכבת חזרה לסן סבסטיאן כדי לכתוב עבודה, ואני המשכתי במסלול לבדי. הפעם מזג האוויר היה מעולה כמעט כל היום, וגם ראיתי המון מטיילים כי זה היה יום ראשון שמשי ויפה. המסלול של היום הזה היה מלא בעליות וירידות, נופים משתנים – טיילת לאורך הים דרך כפרים, חוות, גבעות ושדות, כשהאוקיינוס תמיד מלווה ברקע.

ההליכה של היום הזה לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל כנראה שהעייפות המצטברת וההליכה בנעליים שקטנות עליי בחצי מידה עשו את שלהן, וכשהתחיל לרדת גשם נקודת הסיום נראתה כל כך רחוקה.

בשלב מסויים באמצע המסלול חיכתה למטיילים נקודת התרעננות- סיידר ביתי, דבש ושאר מוצרים של חווה מקומית, פשוט לקחת ולשים כסף בקופה. הגשם עצר לכמה דקות, אני שמתי כסף בקופה והתיישבתי לנוח עם בקבוק סיידר (שהוא אלכוהולי ומאוד מאוד חמוץ, כמייטב המסורת הבאסקית). הבקבוק היה ענקי ולא הצלחתי לסיים אותו אז סחבתי אותו איתי, וזו הייתה טעות כי רק היה לי כבד יותר.

משם המשכתי בהליכה מיואשת, מדי פעם יושבת לעצירות לבד עם הסיידר. חבורה של בני נוער מקומיים עם כלב עברה אותי בקלילות. עוד עליות, עוד ירידות, עוד כפר, עוד בוץ, זה לא היה נראה שהסוף באופק, ואז גם התחיל שוב הגשם, ומולי עמדה עלייה אימתנית. לבשתי את החליפה, ובעודי שמה את התיק על הגב ולוקחת שלוק מהסיידר הגיעה פנסיונרית צרפתייה ובחורה קוריאנית צעירה, שתי צלייניות שראיתי מוקדם יותר במהלך היום. הצעתי להן סיידר כדי שאולי סוף סוף יסתיים הבקבוק הארור, והן הציעו לי שוקולד ועוגה.

הפנסיונרית הצרפתייה עלתה את העלייה כמו שד, ואני רצתי בעקבותיה. הקוריאנית השתרכה מאחור ואמרה לנו לא לחכות לה. בחיי שהיה לי מזל היה לי שפגשתי אותה, כאילו סנטיאגו בעצמו שלח את הסבתא הנחמדה הזאת שתעזור לי. אין לי מושג איך הייתי עושה את העליה האחרונה בלעדיה. הגענו לעיירה Itziar והצרפתיה רצתה להיכנס לכנסייה אז אני המשכתי לבד, שלושה וחצי קילומטרים לנקודת הסיום בעיר Deba, קטן עליי. רוב הדרך הייתה ירידה, חלק ניכר ממנה דיי תלולה, ומה שבאמת היה קטן עליי זה הנעליים שלי. ניסיתם פעם לרדת בירידה עם נעליים קטנות? אני לא מאחלת את זה לשונאיי.

הגעתי לנקודת הסיום בדם יזע ודמעות, הרגשתי שעוד צעד אחד ואני תולשת את הציפורניים ברגליים אחת אחרי השניה. אחרי עשרים דקות של סיבובים בעיר (עשרים דקות יותר מדיי) סוף סוף מצאתי את האכסניה של הצליינים (albergue), הצגתי את דרכון הצליינים שלי ובעבור חמישה יורו קיבלתי מיטה בחדר משותף. הגרמני שקיבל את המיטה לידי נתן לי כדור אטופן לכאב ברגל ואחת הדיירות הצרפתיות הציעה לכולנו ללכת למסעדה המקומית לארוחת צליינים. אחרי הארוחה שלוותה בכוס יין הכל נראה טוב יותר, אבל אני עוד התלבטתי האם להמשיך את המסלול למחרת או לחזור לסן סבסטיאן.

מהיום הזה למדתי שגם ברגעי משבר לפעמים מגיע מישהו שמשנה את כל התמונה ועוזר לעלות את העליה הקשה רגע לפני שמתייאשים. וגם למדתי שלפעמים צריך להקשיב לגוף ולשנות את התוכניות, לא מתוך כישלון אלא מתוך בחירה. למחרת אני בחרתי להקשיב לרגליים שלי, להעיף את הנעליים לאלף עזאזל ולעלות על הרכבת לסן סבסטיאן.

אמנם המסע שלי לא היה ארוך, שלושה ימים וכשבעים קילומטרים, עשירית מהקמינו כולו, אבל הוא היה מאתגר ומשמעותי. יש משהו מפחיד אבל גם מרגש בללכת לבד, להתמודד לבד עם אתגרים ולצאת קצת מהשגרה הרגילה ומהקומפורט זון. יש משהו שונה בלחוות חוויות לבד ולדעת שאפשר לספר, אבל אף אחד לא באמת יבין. יש משהו עוצמתי בלצאת לטבע ולתת לו את כולך, ושהוא יחזיר לך את נופיו המדהימים, האוקיינוס העצום, השדות הרווים, וגם את הגשם שירטיב אותך כהוגן והשמש שתייבש אותך אחר כך.

Comments