הגעתי להונגריה עם ציפייה גדולה לחורף ומזוודה מלאה בבגדים חמים וגרביונים. היממה הראשונה נראתה אכן מבטיחה, וטפטוף ירד עלינו לפרקים. בהמשך החופשה נוכחנו שלא חורף ולא נעליים. השמש יצאה לה ואפילו נסיעה באוטובוס עם גג פתוח גרמה לכתפיי להאדים. אבל זהו החלק הראשון, בו אשליית החורף עדיין עבדה.

לפני משהו כמו שלוש שנים, אימי הכריזה כי אני “מגנט אנושי לחנויות יד שנייה”. טענה זו התבססה על כך שלא משנה באיזו עיר על פני הגלובוס הייתי הולכת, תמיד באורח פלא היו נקרות בדרכי חנויות יד שנייה. כך קרה בבולגריה, כך קרה בפראג, בפריז ובאמסטרדם, ואיך לא, גם בבודפשט החנויות מצאו אותי. ביום הראשון לנחיתה, עת היינו עסוקים בלישון תוך כדי העמדת פני חיים (טיסת לילה וחבל לבזבז יום אחד מתוך שלושה בשינה לא?) חיפשנו מסעדה שהספר של טיים אאוט המליץ עלייה. תוך כדי הליכה לכיוון המסעדה ~באנג!~ חלפנו על פני חנות יד שנייה. רצה הגורל והמסעדה המומלצת נסגרה (טיים אאוט בודפשט-פישלתם…) ונאלצנו לכתת רגלינו בטיפטוף המעצבן בחיפוש אחר מסעדה. פנייה שמאלה ברחוב אקראי לכיוון מה שנראה מרחוק כמסעדה ו~באנג!~ עוד חנות יד שנייה. מדהים כמה שהחיים מכירים אותי ויודעים מה אני מחפשת. מפאת הרעב העז, לא עצרנו באף אחת מהן, והתיישבנו לאכול במסעדה נחמדה (הראשונה שמצאנו. רעבים.) ואחרי שהרגענו את כירסנו, חזרנו חזרה. החנות הראשונה התבררה כסגורה (איזו אכזבה…), כנראה שזו הייתה הפסקת הצהריים שלה. אולם החנות השנייה הייתה פתוחה, ונתנה לנו מחסה מפני הגשם, ושעה קלה של הנאה. החנות הייתה מאוד אסתטית ונקייה, והבגדים היו נראים ממש חדשים. לא היה שם ג’אנק בכלל והיא הייתה סימפטית ביותר. אולם הרבה וינטג’ לא היה לה להציע. בסופו של דבר יצאתי עם פריטים שיהיו לי שימושיים בהמשך הטיול, בניהם כובע לבד בסגנון שנות העשרים, שהיה שימושי ביותר באותו יום בגשם, מפני שהמטריה שלי נטפה ומיהרתי להיפטר ממנה.