פוסט שני ואחרון מהולנד. יצא קצת ארוך, אך אני מקווה שלא מתיש- זה מה שקורה כשיש הרבה חוויות. למי שאין כוח לקרוא- שפשוט יסתכל על התמונות וימציא לעצמו סיפור מצחיק. הולנד היא ארץ קטנה מאוד, והמרחקים בין מקום למקום קצרים, אך רכבת של 20 דקות מעיר לעיר יכולה לעלות 8 אירו. לכן החלטנו לנסות להגיע לאוטרכט בטרמפים. זה עבד, ולמעשה זה עבד כל כך טוב שהגענו לאוטרכט הרבה לפני שתכננו (ג’ני המארחת שלנו באוטרכט סיימה לעבוד רק בחמש, וזו השעה בה הגענו…).

ג’ני אספה אותנו מהתחנה המרכזית, והלכנו ברגל תוך שהיא מוליכה את האופניים שלה. מדהים אבל נכון- לכל הולנדי יש אופניים. ובחניית האופניים על יד התחנה המרכזית יש רבבות אופניים, שרק מחכים לבעליהם שיחזרו מהעבודה.

את ג’ני הכרתי עוד בתל אביב, כשהיא עשתה את ההתמחות שלה בישראל וגרה פה מספר חודשים. כשסיפרתי לה שאנחנו בהולנד היא מיד הציעה לארח אותנו, ולצורך העניין גייסה את כל חברותיה. ישנו בדירה של החברות שלה, שם היה חדר נוסף ובמשך השבוע יצא לנו להכיר ולהתאהב בכל אחת ואחת מהן. ועל כך עוד בהמשך…

בערב הראשון ג’ני לקחה אותנו למרכז העיר לאכול במסעדת פאנקייקס. נסענו לשם באופניים- אלמוג על האופניים של אחת החברות של ג’ני ואני על הסבל של ג’ני. באמצע הנסיעה השרשרת של האופניים של אלמוג נפלה, ואני הורדתי את הכפפות החמימות בקור המקפיא וסידרתי אותה.

בדרך חזרה אותה השרשרת בדיוק פשוט התפרקה ולא היה אפשר לסדר אותה בחזרה, מה שאילץ אותנו ללכת ברגל עשרים דקות בקור של שתי מעלות בערך…

למחרת בבוקר קמתי מוקדם וכדי לא להפריע לאלמוג שישן נכנסתי לחדר של אן (אחת השותפות, פסיכולוגית) וקראתי. פתאום הבחנתי כמה החדר הזה יפה והחלטתי לצלם אותו. ללא ספק הבחורה הייתה צריכה להיות מעצבת ולא פסיכולוגית…

מאוחר יותר אלמוג כבר קם והלכנו יחד עם לורה (אחת השותפות, עובדת סוציאלית, אחות של אן) לדירה של ג’ני ושם לקחנו אופניים של חברה נוספת של ג’ני (קצת חששנו לאור מה שקרה אתמול, אבל ג’ני הרגיעה אותנו ואמרה שזה קורה כל הזמן שהשרשראות מחלידות בגלל הגשם ומתפרקות). כמו אתמול אלמוג נסע על האופניים הנוספים ואני מאחורי ג’ני ויחד עם לורה נסענו לעיר.

היה יום שמש (קפוא, אבל הייתה שמש) והמארחות ההולנדיות שלנו כל כך התלהבו מהשמש שהחלטנו לשבת על גדות התעלה ולהנות ממנה (עד כמה שאפשר להנות בחוץ בחמש מעלות). בתוך התעלה הייתה סירה שהוציאה אופניים מהתעלה, ומה שמדהים זה שהאופניים לא נגמרו! הסירה המשיכה להוציא עוד ועוד זוגות אופניים מאותה נקודה בתעלה. אל תשאלו אותי איך הם הגיעו לשם.

ואז הלכנו לדאם, שהוא מקום דיי מרכזי באוטרכט, זה מין מגדל פעמונים שהיה מחובר לכנסייה, ואפשר לקחת סיור ולטפס עליו, 100 מטר גובה במדרגות לולייניות. הצטרפנו לסיור, ומה שהתחיל כספורט נחמד נגמר בסיוט כשהגענו מתנשפים לגג העולם שהיה קפוא וחשוף לרוחות ביותר. תוך כדי העלייה היו כמה הפסקות להסבר בחדרים בדרך, אותן ניצלנו לצילומים מצחיקים בזמן ההסבר ההולנדי… בצילום הזה אפשר לראות פרצוף מצחיק ואת צעיף הארנבים האהוב שלי!

במגדל הפעמונים אלמוג התחפש לפעמון

קר למעלה, האף נהיה אדום ובכלל יש ערפל אז לא רואים הרבה. בא לי לרדת!

טוב נו, נעשה גם תמונה אחת לאלבום שיראו שאנחנו נהנים מהנוף המקסים של כל העיר…

כשסוף סוף ירדנו הצטרפנו אל ג’ני בבית הקפה שלמטה, ושתינו כמיטב המסורת שוקו. הקפה היה מעוצב ממש מגניב והייתה בו מוזיקה מצויינת. כל הכבוד לג’ני על הבחירה.

בחנות HEMA שהיא כלבו ידוע וזול בהולנד (שם קניתי את כפפות העור בצבע חרדל ב-12 אירו) חיפשנו כובע מחמם (לי) וכפפות (לאלמוג). לא מצאנו, אבל ג’ני מצאה צמות ורודות. זה קטע שכמעט בכל החנויות הקולקציה היא אביבית וכבר לא ניתן להשיג פריטים מחממים (כמו כפפות או כובע) למרות שבחוץ עדיין אפס מעלות!

אח”כ הלכנו לבית של חברה של ג’ני שם נפגשו החברים של ג’ני לארוחת ערב. היה אוכל מעולה, והקינוח אף יותר:

משם חזרנו בקור של אפס מעלות באופניים. ההולנדים כבר רגילים לנסוע על אופניים בקור של הלילה אני מניחה, אבל לנו הישראלים שמתחת לעשרים מעלות נחשב קר, זה היה פשוט הלם. כשהתקרבנו לדירה היינו צריכים להיפרד מהאופניים כי ג’ני הייתה צריכה להחזיר אותן לשותפתה לדירה, אז המשכנו משם ברגל והיא רכבה על האופניים שלה אוחזת ביד אחת את האופניים האחרים ונוסעת. משוגעת!

בבוקר שתינו תה עם וופלים מדהימים שקנינו במכולת, ומאוחר יותר התברר לנו שבכלל אמורים לשים אותם על ספל התה כדי שיתרככו מעט (לא שהם קשים…) יש לי וידוי- נראה לי שאני מכורה. הוופלים האלה פשוט אלוהיים, ויש בהם מילוי של קרמל. יאמי.

אלמוג מדגים איך אוכלים את הוופל

ביום השלישי שלנו באוטרכט החלטנו ללכת להתנדב במסעדה של ליסנה, אחת השותפות בדירה בה התארחנו. כבר סיפרתי על כמה מקסימות הבנות, אך לא ציינתי שהן כולן עובדות בתחום הטיפול ועזרה לאנשים. ליסנה היא סטודנטית לרפואה שנה חמישית, וכרגע היא לקחה חופש לחודש ימים מהלימודים כדי לנהל בהתנדבות מסעדה שנפתחה באוטרכט למשך חודש, בה כל העובדים הם מתנדבים ושכל הכנסותיה נתרמות לחינוך בסודן.

בישלנו מרק קישואים ומוסקה!

ואז נפרדנו מליסנה ונסענו לשוק המרוקאי, כדי לקנות מצרכים לארוחת ערב ישראלית שבישלנו לבנות. בדרך קנינו גם יין, ובחנות יין הייתה קופה משנות הארבעים או משהו, שעדיין עבדה!

בישולים בישולים…

החומוס שהכנו לתפארת מדינת ישראל. הבטחנו לבנות שבשנה הבאה באבו-חסן הבנוי(ה).

והארוחה הישראלית. בתפריט: חומוס תוצרת בית, פיתות, קוסקוס עם מרק, סלט טאבולה וסלט שומר.

ולקינוח: עוגיות טחינה!

אחרי הארוחה הזו אפשר להבין שמיד נרדמנו… למחרת יצאנו עם ג’ני לעיר, שוב באופניים.

ונכנסנו לחנות יד שנייה ממש חמודה על תעלת Oudegracht. המחירים שם היו ממש זולים, ואלמוג קנה כובע צמר ב-1.5 אירו. ניסיתי לא לפשפש יותר מדיי בין הקולבים כי ידעתי שאני לא יכולה לקנות וזה רק יגרום לי עוגמת נפש ויסורי מצפון. חיפשתי רק כובע, ולמרות שהיו כובעים נחמדים לא מצאתי משהו שאהבתי מספיק ולכן יצאתי בידיים ריקות.

המשכנו להסתובב ומצאנו חנות פופ אפ שרק נפתחה. היה מגניב, והמשכנו לחפש כובע וכפפות אך ללא הצלחה…

בדרך ראינו חלון ראווה גאוני לחנות משקפיים:

ואחת מקרוב. הינשופים האלה כל כך חמודים!

ואז נפרדנו מג’ני (שהלכה לעבוד) והלכנו למוזיאון תיבות הנגינה. מקום מקסים שאסור לפספס אם מגיעים לאוטרכט. בגלל שכל הקטע זה המוזיקה שהתיבות עושות, אי אפשר כל כך להבין מתמונות, ולכן אוסיף רק תמונה אחת. תדמיינו שכל העסק הזה מנגן לבד כמו תזמורת שלמה, ללא מחשב וללא אנשים שמנגנים:

וזה האתר של המוזיאון בו אפשר להבין קצת יותר במה מדובר.

למחרת היה הבוקר האחרון באוטרכט, כי בצהרי אותו היום לקחנו את האוטובוס מהאג לפריז. למעשה לא תכננו להישאר באוטרכט כל כך הרבה ימים, אבל היה כל כך כיף שפשוט הזמן עבר מבלי שנבחין. בבוקר היום האחרון אכלנו עם ג’ני ארוחת בוקר ונפרדנו ממנה. היה פשוט מדהים לחוות כזה חום וכזו נדיבות מג’ני ומכל הבנות שארחו אותנו באוטרכט, וזו ללא ספק אחת החוויות שישארו איתנו בטיול הזה. אנחנו גם מקווים לראות את כולן שוב בהמשך הטיול בחתונה של ליסנה בקיץ אם נצליח להגיע אליה…

נסענו להאג (הפעם לא בטרמפים כדי לא לפספס את האוטובוס- דיי אבסורד ששילמנו 10 אירו על רכבת של חצי שעה מאוטרכט להאג ואילו 15 אירו על אוטובוס מהאג לפריז). היו לנו כמה שעות טובות לשרוף עד הנסיעה. מצאנו בית קפה ממש חמוד ליד התחנה המרכזית של האג עם כל הדברים החשובים- חיבור לחשמל, אינטרנט אלחוטי ומממ… קפה. העברנו את הזמן בכתיבה, צפייה במד מן והתכתבות עם אמא.

היה שם סוכר עם כל מיני טעמים שאפשר להוסיף הקפה- בטעמי קינמון, וניל וקקאו. גאוני!

וזה הכובע החדש שקניתי באוטרכט ביום האחרון לאחר חיפושים מפרכים (כי הכובע שלי לא היה מספיק מחמם…) הוא הזכיר לי את ריבקי הארנבת שלי בצבע וברכות שלו. צילמתי כדי לשלוח לאמא תמונה:

כעבור כמה שעות חזרנו לתחנה המרכזית וחיכינו לאוטובוס שהתעכב מעט. אך העיכוב שלו היה כאין וכאפס לעומת העיכוב במהלך הנסיעה…

אנחנו עם כריות הנסיעה שסבתא הביאה לנו, אופטימיים וחושבים שהנסיעה תהיה 8 שעות…

אחרית דבר:

הנסיעה לפריז ארכה קרוב לעשר שעות בגלל שמשטרה עצרה אותנו בדרך ובדקה את המסמכים של הנהג, ומסתבר שהוא לא נח מספיק שעות בין נסיעה לנסיעה. המשטרה נתנה לנהג קנס, אבל האוטובוס לא המשיך לנסוע עד שהחברה של האוטובוס לא שילמה את הקנס, וזה לקח שעתיים. שיא הטימטום- לא החליפו לנו נהג, ואותו הנהג שהמשטרה נתנה לו קנס בגלל שהוא לא נח מספיק- הוא זה שהוביל אותנו כל הדרך לפריז, עם תוספת של שעתיים שחיכינו  בצידי הדרך.

coming soon

שבוע האופנה בפריז. יש למה לצפות!

Comments