נפרדנו מלואי בניס וחזרנו לתפוס טרמפים, הפעם עם כוונה לעבור את הגבול לאיטליה. היינו מאוד מרוצים מכך שהצלחנו לעבור את כל רחבי צרפת עם טרמפים למרות שלא היה קל, וחשבנו שאחרי שהצלחנו לגרום לצרפתים הגאים לעצור לנו איטליה תהיה קלי קלות. כמה טעינו. מהר מאוד עלינו על טרמפ עם מורה לספרדית ממוצא אלג’יראי בת חמישים ומשהו שהייתה מאוד חברותית וחייכנית וסיפרה לנו על ימי נעוריה כשהיא תפסה טרמפים בדרום אמריקה וכך למדה ספרדית. היא הורידה אותנו בעליה לכביש המהיר, עשרים דקות נסיעה מהגבול. משם אסף אותנו בחור טוניסאי נחמד עם רכב פשע, בו החגורות היו בגדר המלצה בלבד, לא היו מראות והמחוגים של השעונים לא טרחו לעבוד. נסענו על הכביש המהיר ורק כשהפלאפון שלנו קיבל הודעת “ברוכים הבאים לאיטליה” הבנו שעברנו את הגבול. ירדנו כעבור שעה נסיעה בתוך איטליה, בעמדת תשלום לעליה לכביש המהיר, כדי לתפוס טרמפים לטורינו שהייתה במרחק שעה וחצי. לא יעזור כמה זמן עמדנו והתחננו שרכב  יעצור, נראה שגם אם אלוהים בעצמו ינסה לתפוס טרמפ, האיטלקים לא יעצרו. מיואשים עמדנו בצד הכביש מעל שעתיים וחצי, קיללנו כל רכב שעבר ולא עצר, את כל האיטלקים ואת השמש שהחליטה לחמם מדיי או לא לחמם בכלל. בשיא העצבים אפילו חשבתי בכלל לוותר על איטליה, ופשוט להמשיך למדינה הבאה. אותה שעה כפרי שחצרו נשקה לכביש המהיר חטב עצים להסקה והביט בנו בכשלוננו ובעצבינו. לבסוף עצר לנו סוכן ביטוח צעיר ואנחנו כל כך שמחנו שהיינו מוכנים לתת לו כל מה שהוא רק יבקש ולהיות המעריצים שלו לעולם ועד. הוא הוריד אותנו בתחנת רכבת בעיר אליה הוא נסע, וידענו שאנחנו לוקחים רכבת, יעלה כמה שיעלה. להפתעתנו הרבה מחיר הרכבות באיטליה סביר בהחלט, ולא היינו צריכים למכור כליה כדי לנסוע לטורינו (לעומת הרכבות בצרפת שעולות יותר מטיסות. מי אמר רכבת מפריז לנאנט ב250 יורו?!).

למה נסענו לטורינו? האמת שאני לא יודעת. יש החלטות בחיים שלא מייחסים להן יותר מדיי חשיבות ורק בדיעבד מגלים כמה הן משמעותיות. כזו הייתה ההחלטה לנסוע לטורינו. פתחנו את מפת איטליה ופשוט חיפשנו עיר שתהיה יחסית קרובה לגבול עם צרפת עשינו אן-דן-דינו ויצא טורינו. למה זו החלטה חשובה? מכיוון שטורינו היא אולי העיר המגניבה והכייפית ביותר שהגענו אליה עד כה בטיול.

כששלחנו בקשות CS (קאווצ’סרפינג) לטורינו לא הספקנו למצמץ וכבר קיבלנו תשובה חיובית משני מארחים. החלטנו שיהיה מגניב להתארח אצל שני אנשים באותה עיר והשבנו להם בחיוב, שנתארח קודם אצל פרנצ’סקו ואז אצל דריו.

הגענו לתחנת הרכבת של טורינו בשעת ערב, וניווטנו לדירתו של פרנצ’סקו, מרחק 5 דק’ הליכה באיזור סן-סלבריו שהוא פשוט העתק של דרום תל אביב (כולל הצד הטוב והרע של הרצל). מהגרים, חנויות אתניות, ורחובות מלוכלכים. כבר התחלנו להרגיש בבית. פרנצ’סקו גר בדירת חדר בעליית גג, ובנדיבות רבה הוא חלק את חדרו הקטן איתנו למשך שלושה ימים וויתר על הפרטיות והנוחות רק כדי לארח אותנו ולהכיר אותנו. בערב הראשון פרנצ’סקו לקח אותנו לבלות יחד עם שני חבריו אנטוניו (לשניהם יש את אותו שם). בהתחלה יצאנו לפאב שנפתח כל שנה באביב ונסגר לקראת החורף. לפאב קוראים Imbarchini שמשמעותו באיטלקית הוא המקום בו טוענים סירות (הנמל?). הוא ממוקם בקצה פארק ולנטינו, על גדות הנהר, וצעירים רבים לוקחים משקאות מהבר ומתיישבים במרפסות על הנהר, בחדרים הפתוחים ליד או סתם על הדשא של הפארק. המחירים היו כל כך שפויים שהחלטתי לחרוד ממנהגי לשתות בירה / יין/ מה שזול ולהזמין את הוויסקי האהוב עליי לפרוייג, שעלה 7 יורו בלבד (חצי ממחירו הממוצע בארץ). אני אוהבת את טורינו!

נפרדנו מאנטוניו אחד שהיה צריך לקום מוקדם למחרת והמשכנו בדרכנו לצפון העיר, למרכז הצעירים. בניגוד לאסוציאציה הממסדית והחינוכית שהשם מעלה, המקום הזה הוא אחד המקומות האלטרנטיביים והמגניבים בעיר. זהו מרכז תרבות אותו מנהלים סטודנטים, יש בו תחנת רדיו אינטרנטית, בר עם במה קטנה להופעות, מועדון גדול למסיבות וחצר מלאה אנשים שנראים כאילו נלקחו מהפרוזדור. באותו הערב הייתה מסיבה בלקנית עם מוזיקה חיה, וזה היה אחד הערבים הכיפיים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. המוזיקה הייתה מעולה, האווירה מדהימה והאלכוהול זול! לתושבי העיר יש כרטיס שנתי שמקנה להם כניסה לאירועים של מרכז הצעירים ואירועים נוספים ברחבי העיר, אך גם כזרים שלא מחזיקים כרטיס הכניסו אותנו בלי בעיה ברישום שמנו בלבד. הנה כמה תמונות, האיכות היא של פלאפון:

דריו המארח השני שלנו הזמין אותנו ואת פרנצ’סקו לארוחת שבת בצהריים איתו ועם חבריו (למרות שהיינו עתידים להתארח אצלו רק יומיים לאחר מכן). שמחנו על ההצעה וקמנו בשבת בצהריים והתחלנו ללכת לכיוון ביתו של דריו, כשפרנצ’סקו מוביל אותנו דרך כיכרות יפייפיות ובניינים איטלקיים טיפוסיים. בדרך נכנסנו לקפה, שם חווינו את טקס שתיית הקפה האיטלקי. האיטלקים שותים את הקפה שלהם קצר, מרוכז ומהר. הם לא יושבים, לא מחכים שיתקרר, פשוט מזמינים אספרסו ושותים אותו בעמידה על הבר. שלוק של אנרגייה להמשך היום. בתור מתחילים (או טיפוסים של הפוך) החלטנו להתחיל עם גרסת הלייט של האספרסו- מקיאטו.

דריו גר במרכז העיר בדירה ענקית עם עוד שותף וחדר נוסף לאורחים. לאט לאט התחלנו להתמצא ולהבין קצת יותר את העיר. כמו שחשבנו – איזור סן-סלבריו בו פרנצ’סקו גר הוא ה”פלורנטין” של טורינו, איזור שהוא קצת סלאם והרבה מגניב, מרחק יריקה מהתחנה המרכזית עם סטודנטים ואמנים צעירים, אמנות רחוב וברים שכונתיים. איזור מרכז טורינו יותר נקי ופחות מפוקפק, אך לא פחות חיי וצעיר. במשך כל שהותנו בטורינו חווינו והתאהבנו בטורינו כולה, אולי בגלל שהאנשים והאווירה בה הזכירו לנו את הבית- את תל אביב.

זהו רחוב גריבלדי, הרחוב בו דריו גר. אני הייתי בטוחה שהוא כל כך הומה אדם בגלל הסופ”ש, אך מסתבר שהוא כך בכל יום בשבוע!

שני המארחים שלנו פרנצ’סקו (מימין) ודריו (משמאל)

ארוחת הצהריים- ריזוטו דלעת אה-לה-דריו.

וזה הנוף הנשקף מהמרפסת של דריו:

אחרי הארוחה פרנצ’סקו היה צריך ללכת לתקן את האופניים שלו, ואנחנו יצאנו לסיבוב בעיר עם דריו. הסתובבנו קצת בשוק והמשכנו לאיזור שוק הבלון (Balon), שוק פשפשים שקיים עוד מהמאה ה-18 ופתוח כל שבת. בשלב הזה כבר אי אפשר היה לעצור בעדי, ואני התחלתי אמוק מדידת שמלות אמריקאיות מהסיקסטיז בתואנה שלמדוד לא עולה כסף. כמובן שבסופו של דבר זה כן עולה, כי מתאהבים בשמלה וחייבים לקנות אותה. וכך התחדשתי בשמלת בטי דרייפר אותנטית לחלוטין בעשרה יורו בלבד! בקומה העליונה היו שמלות וינטאג’ גרמניות מאותה תקופה, שממש התאפקתי לא להתבונן בהן.

מהשוק המשכנו לרחוב קרוב בו הייתה אלנה חברתו של דריו ועשתה פעילות חינוכית לילדי השכונה (אלנה מימין מחזיקה את החבל)

אלנה היא בחורה רבת כשרונות, היא מעצבת גרפית וציירת העובדת כפרילאנסרית, ובנוסף עובדת כמדריכת נוער במסגרת פרוייקט של צעירים שלא ממש הבנתי אותו, אבל יש להם רכב מדליק עם פירסינג שהם מביאים לכל פעילות! בהזדמנות זו גם אספר שאחד הפרוייקטים של אלנה היה מפת טורינו לתיירים צעירים שרוצים לחוות את טורינו האמיתית. היא נתקלה במפה כזו כשטיילה בבריסל ואהבה את הרעיון, אז היא פשוט לקחה יוזמה ויצרה קשר עם העמותה של המפות האלה (use it) והתנדבה להכין את מפת טורינו האלטרנטיבית. המקומות שמסומנים במפה הם המקומות שצעירי טורינו בחרו כמקומות האהובים עליהם ולא בהכרח המקומות התיירותיים או האטרקציות של העיר. מיותר לציין שהמפה שימשה אותנו מאוד והיינו חייבים תודה גדולה לאלנה.

בהמשך הסיבוב שלנו עם דריו הוא הראה לנו הפתעה שמסתתרת מאחורי שלט עירוני- מסתבר שיש אפילקצייה לאייפון שמשחקים בכל העולם “חפש את המטמון”, ואפשר לראות באיזה איזור יש מטמון ולחפש אותו. מי שמוצא את המטמון יכול להוסיף את השם שלו לרשימה באותו מקום או לקחת את המטמון ולהחליף אותו בפריט שווה ערך אילו או יקר ממנו. אלה המשחקים של הילדים הגדולים שיש להם אייפון. אני עוד לא מספיק גדולה בשביל זה 🙂

התחנה האחרונה שלנו עם דריו לפני שחזרנו לדירה של פרנצ’סקו הייתה איסוף כרטיסים למסיבה בערב עם DJ מפורסם בחסות אדידס. הלכנו לחנות אדידס, קיבלנו את הכרטיסים ונפרדנו תוך כוונה להיפגש מאוחר יותר ולצאת. בדרך כלל אנחנו משתדלים לבשל אצל כל מארח ארוחת ערב, מתנה קטנה מאיתנו על האירוח הנדיב (וככה אנחנו גם זוכים לאכול קצת אוכל של בית). אולם אצל פרנצ’סקו הדירה הקטנה שלו לא הייתה אידיאלית לזה ולכן הסתפקנו בלהביא פיצות איטלקיות מדהימות ובירות.

קצת מאוחר יותר, יצאנו עם פרנצ’סקו לפגוש את דריו וחבריו בקפה דיוואן (Diwan café), בר הנמצא בשכונת סן-סלבריו רחוב אחד מהבית של פרנצ’סקו. הבר בדיוק חגג יום הולדת באותו יום ומאות אנשים הצטופפו בפנים ובחוץ, הייתה מוזיקה מעולה ואווירה-ובכן, כמו בתל אביב. ניגשנו לבר לקחת משקאות ועל הדרך קיבלנו צ’ייסרים של וודקה (אם כבר יום הולדת אז עד הסוף!)

אחרי משקה אחד המשכנו לכיוון גדת הנהר המערבית, אחד מאיזורי הבילוי הגדולים בעיר שם הייתה המסיבה של אדידס. מנסים לפלח דרך בין ההמון ברחוב הגענו למקום כדי לגלות שכל כך הרבה אנשים מחכים בחוץ ויקח שעות עד שניכנס. בהחלטה של רגע פשוט ויתרנו על המסיבה והלכנו למועדון הצעירים, שם התקיימה מסיבת פופ איטלקי מצחיקה. לא הכרנו אף שיר ובכל זאת היה אדיר. כשהלכתי לבר להביא שתייה גיליתי להפתעתי שהוויסקי האהוב עליי עולה הפעם חמישה יורו! לא ברור לי למה בארץ שוחטים אותנו כל כך. אני רוצה לגור בטורינו!!

הפוסט יצא נורא ארוך אז חילקתי אותו לשניים. המשך יבוא בקרוב…

Comments