Luzern
עזבנו את פילטרס הכפר שבילינו בו כמעט שבוע בלב כבד, אך ידענו שמקומות רבים מחכים רק לנו שנבוא ונראה אותם, ויהיה חבל אם נשאר רק בכפר קטנטן אחד… החלטנו להמשיך לכיוון באזל ובדרך לעבור בעיר ברן, שם השגנו ספה אך רק ליום אחרי התאריך שרצינו. כך נדרשנו למצוא פתרון יצירתי ללילה הראשון והחלטנו לבלות לילה במקום אחר בדרך לברן. היעד הנבחר היה לוצרן, עליה המליץ לנו בנו, שליווה אותנו אל תחנת אוטובוס על יד העלייה לכביש המהיר. משם התחלנו לתפוס טרמפים לכיוון לוצרן, שם חיכתה לנו ספה אצל מייני. הטרמפ הראשון שעצר לנו לקח אותנו אל הכביש המהיר, בו ירדנו בתחנת דלק והמשכנו לנסות לתפוס טרמפים. עמדנו בתחנה זמן מה ואיש מבאי התחנה לא עצר, אך היינו מרוצים מכך שהגענו מהר אל הכביש המהיר לכיוון לוצרן, ואנחנו במרחק 50 ק”מ בלבד מהעיר.
לפתע הגיח בחור מבוגר מהאוטוסטרדה, שהלך רגלית לכיוון תחנת הדלק והציע לנו לנסוע איתו. מסתבר שהוא ראה אותנו עומדים בתחנה עם השלט, והוא היה על הכביש המהיר אז הוא פשוט עצר את הרכב בצד הכביש, דבר מאוד מסוכן ולא הגיוני, והלך עד אלינו כדי לעזור לנו. כששאלנו אותו לאן הוא מגיע הוא ענה שהוא מגיע לציריך, שגם היא במרחק 50 ק”מ, אך בכיוון שונה. אמרנו לו שאנחנו מנסים להגיע ללוצרן, ושהמיקום שלנו כרגע בתחנת הדלק הוא טוב ושאלנו האם לדעתו המקום בו הוא יוריד אותנו טוב יותר לתפיסת טרמפים. הבחור ענה שכן, ועלינו על המכונית שלו. לאורך כל הנסיעה הוא סיפר לנו על עצמו ואנו הבנו שהוא אדם בודד בן חמישים ללא משפחה, ושערנו שהוא רצה קצת חברה ולכן התעקש לקחת אותנו למרות שאינו נוסע לכיוון בכלל. עוד בנסיעה ראינו את הכביש המתפצל לכיוון לוצרן חולף על פנינו בעוד אנו ממשיכים לכיוון ציריך. האיש היה מלא בכוונות טובות, אבל כמו שאומרים- הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות. הבחור הנחמד הוריד אותנו בפרבר של ציריך בתוך העיר, לפני העלייה לכביש המהיר לכיוון לוצרן. ואיזה גיהנום זה היה! החלק הקשה ביותר בתפיסת טרמפים הוא היציאה מהעיר. על הכביש המהיר כבר הרבה יותר קל. ואנחנו מצאנו את עצמנו לא סתם בעיר, אלא בעיר ענקית ובכביש כל כך רחב שאף אחד לא עצר לנו במשך שעתיים שלמות. לפחות היה סוס פוני.
סוס פוני בחווה ליד הכביש המהיר. יום אחד הוא יהיה שלי!
שמישהו יעצור כבר לעזאזל!
והנה ראייה לכך שהמקום בו ירדנו הוא לא אמיתי- רכבת ההפתעות מגיעה אליו. נשבעת לכם! הרכבת עצרה בתחנה!
מלאי תסכול החלטנו שאנחנו עולים על הטרמפ הראשון שעוצר לנו ונוסע אל כביש מהיר, לא משנה לאיזה כיוון. לאחר המתנה ארוכה סוף סוף עצר לנו פארטי בוי צעיר מציריך עם בחורה אמריקאית במושב הקידמי שנסעו לאיזה אפטר במקום שהוא, כמה צפוי, לא בכיוון שלנו. כדי לא לבלות את הלילה על ספסל בפרבר ציריכי החלטנו לעלות איתם ולרדת בתחנת הדלק על הכביש המהיר. כך עשינו, ומתחנת הדלק בה ירדנו היינו צריכים להגיע לתחנת הדלק בכיוון הנגדי, שהדרך אליה היא על גשר שיוצא מישוב שנמצא מאחורי תחנת הדלק. מסובך? כן. אבל בסוף הגענו לתחנת הדלק בכיוון השני, אני כבר איבדתי את הסבלנות לתפוס טרמפים והשארתי את אלמוג לבד במשימה בזמן שאני התנחמתי בגלידה שוויצרית, שבהמשך לכל הבוקר הזה גם היא איכזבה. אחרי שכבר איבדנו אמון במין האנושי נערונת צעירה שיצאה מהחנות בתחנת הדלק באה מיוזמתה אלינו והציעה לנו טרמפ לעיר. נדחסנו עם התיקים ועם החבר שלה במכונית קטנטנה, אך היינו כל כך מאושרים שבכלל לא היה לנו אכפת שאבדה לנו התחושה בכפות הרגליים. תוך שעה קלה הגענו לתחנה המרכזית בלוצרן, שמחים מכך שהגענו אך מאוכזבים מעט שהגענו כל כך מאוחר וכנראה לא נספיק לראות הרבה את העיר.
התקשרנו למייני המארח שלנו אך זה לא ענה, ואנחנו החלטנו להגיע אליו הבייתה על פי ההוראות שהשאיר לנו. כשהגענו לבניין צילצלנו בפעמון, אך שוב- לא הייתה תשובה. הנחנו את התיקים בכניסה והתיישבנו עליהם כמו מסכנים, המשך ישיר ליום המדהים שהיה לנו. תוך עשר דקות מייני הגיע, בחור ג’ינג’י ביישן שהתנצל על כך שחיכינו, ואז התחוור לנו שלא הצלחנו לתפוס אותו מפני שאין לו טלפון נייד מתוך עיקרון, והוא פשוט יצא לסידורים בעיר. מייני לקח אותנו לטייל קצת בעיר, שדי מהר הלכה והחשיכה. ישבנו על הדשא בפארק שליד אגם לוצרן, וכשהחשיך הלכנו לאורך הנמל אל העיר העתיקה, שם ראינו את גשר העץ המפורסם והסתובבנו בסמטאות העיר. לבסוף התיישבנו במרפסת של בר-מסעדה המשקיף על האגם והכנסייה, והכרנו את מייני קצת יותר.
מייני הוא הבן הצעיר (ביחד עם אחיו התאום) למשפחת חקלאים שוויצרית מרובת ילדים. כל חייו הוא עבד בחווה של המשפחה, ולפני מספר שנים אחיו התאום ירש את החווה ולקח עליה אחריות ומייני החליט לעבור לעיר הגדולה. למרות מגוריו בעיר, עדיין ניתן לראות על התנהגותו את הפשטות וההסתפקות במועט של האיכרים. הוא עובד כדוור רק כדי לממן את מחייתו ולעשות דברים שהוא אוהב כמו לראות הופעות מוזיקה, אין לו חלומות גדולים על קריירה או הצלחה מסחררת. הוא פשוט חי ומאושר מהחיים. מייני הציע לנו לנסוע איתו לחווה של משפחתו ביום המחרת, ואנחנו נענינו בשמחה.
למחרת יצאנו שלושתנו ושני תיקים ענקיים במכונית של מייני- חיפושית שמורה הייטב מודל 69, לכיוון הכפר. כעבור עשרים דקות נסיעה הגענו לחווה, שכמו באגדות שוכנת בלב שדות ירוקים.
חיפושיות בתוך חיפושית
החווה והבית של משפחתו של מייני
זה הכלב ג’וני, הכלב של המשפחה ששומר על החווה, אוהב לרוץ בשדות העשב הגבוהים והכי נהנה לנבוח על העיזים ולהפחיד אותן.
העיזים מפחדות מהתעלולים של ג’וני
אחרי שנהננו מנפלאות החווה כבר נהייתה שעת צהריים והייתה לנו עוד כברת דרך לעבור בטרמפים אל העיר ברן. נכנסנו חזרה לחיפושית הזקנה והנאמנה ומייני הקפיץ אותנו אל תחנת הדלק על הכביש המהיר. נפרדנו ממנו ומהחיפושית, והמשכנו בדרכנו לכיוון ברן.
הביקור בלוצרן אמנם היה קצרצר אך הוא היה חוויתי ביותר. הוא ההוכחה שכל מה שקורה קורה לטובה- אם המארחים שלנו מברן היו יכולים לארח אותנו מיד ככל הנראה לא היינו מחפשים ספה בלוצרן ואז לא היינו פוגשים את מייני, ממנו למדתי שיעור על האושר שטמון בפשטות. היה כל כך שונה ומעניין להכיר אותו ואת הוריו הפנסיונרים ולראות אורח חיים של חווה אמיתית מבפנים, כמו שלפני כן יכולתי רק לדמיין.
וואו, חווה ניראת מדהים. באופן עקורני כבר שמעתי על לא מעט אירופאים שחיים בפשטות ובלי שאיפות גדולות. זה משהו אצלם שהוא כזה וזה מאוד נחמד. אצלם גם אפשר להתקיים ממכורת של עובד פשוט, זאת שוויץ.
אני ממשיכה לעקוב אחרי הבלוג, תמשיכו להנות.
הכל כל כך מקסים שם. עושה לי חשק לזרוק את כל הדברים מהבית, לעבור לגור בכפר, לשים את הראש על מיטה רכה עם ציפית לבנה וזהו. לא צריך יותר מזה.
זה בעיקר מעלה מחשבות על עניין ההכוונה המקצועית שנהוגה שם (כתבת על זה לפני פוסט או שניים – העובדה שתלמידים מסוימים מופנים למסגרות אקדמיות ואחרים להכשרה כבעלי מקצוע). אני זוכרת שלפני כמה שנים רצו לעשות את זה גם בארץ, מתוך שאיפה לתת לגיטימציה למקצועות הצווארון הכחול. נראה שבאירופה זה מצליח, אבל אני ממשיכה להסתייג מהרעיון ליישם את התכנית גם פה. אנחנו עוד לא בשלים לזה, ועם הפערים החברתיים המחריפים והקושי בקליטת עלייה גם עשור אחרי הפרויקט הזה הוא כר פורה לאפליה.
אבל אני לא יכולה להכחיש שהשלווה של מייני מעוררת השראה 🙂
ספי – זה בהחלט משהו שגם אני שמתי לב אליו- במיוחד בשוויץ. בטרמפ שסיפרתי עליו שהביא אותנו בסופו של דבר אל לוצרן עם הבחורה הצעירה והחבר שלה גילינו שהיא קוסמטיקאית והוא צבע. גם מסלול הלימודים שלהם מכווין את מי שלא רוצה או יכול ללמוד באקדמיה ללימודי מקצוע ואח”כ השמה מובטחת בעבודה. חבל שבארץ זה לא ככה הא?
מיכל – אני מסכימה איתך לגמרי, החיים השקטים האלה כל כך מעוררי קנאה… D:
מרג’ורי מורנינגסטאר – אני מסכימה איתך מצד אחד לגבי הפערים החברתיים, אבל מצד שני בזכות המערכת הזאת- העובדה היא שבשוויץ אין אבטלה. אם כל מקצוע יוכל לפרנס בכבוד את בעליו כמו בשוויץ אני בטוחה שרמת החיים תעלה בקרב כל שכבות האוכלוסיה, והמובטלים לא יהוו נטל על המדינה. האם זה יעבוד בארץ? זו שאלה טובה….