עזבנו את ברן בבוקר סגרירי במקצת, על מנת לתפוס טרמפים לבאזל. רוב הטיול שלנו מאוד ספונטני כדי שנוכל לבלות כמה שנרצה במקומות שאנחנו אוהבים בלי מחויבויות, אך יש מעט דברים מתוכננים, אחד מהם היה ההגעה לבאזל דווקא באותו היום. הסיבה לכך הייתה הופעה של אסף אבידן, שהגיע לעיר במסגרת הטור האירופאי שלו. רונן החבר של אחותי הוא הסאונדמן של אסף והלהקה ולכן תכננו להגיע לבאזל להופעה גם כדי לראות את ההופעה כמובן אך גם כדי לפגוש את רונן, פנים מוכרות מהארץ שלא ראינו כבר המון זמן.

הטרמפ הראשון שאסף אותנו בעת שירד גשם קל היה בחור קרואטי מבוגר שלא כל כך דיבר אנגלית אבל הבנו שהוא בא לשוויץ כדי לעבוד. עם האנגלית הקלוקלת שלו הוא לא הצליח להבין שביקשנו ממנו לרדת בתחנת דלק לפני שהוא יורד מהכביש המהיר, והוא עצר לנו על הכביש המהיר לפני הירידה שלו. כמובן שלא הסכמנו לרדת באמצע הכביש המהיר, עם כל הכבוד שוויץ זה לא קרואטיה, וחוץ מזה שזה ממש מסוכן אפשר לקבל קנס מאוד גבוה על תפיסת טרמפים בכביש המהיר. כך ירדנו יחד איתו מהאוטוסטרדה והוא הוריד אותנו גם כן באמצע הכביש, אבל לפחות הפעם זה היה כביש הגישה האיטי יותר. מכביש הגישה לאוטוסטרדה אסף אותנו אדריכל נחמד שגר כחמישה עשר ק”מ לפני באזל, והוא סיפר לנו על האדריכלות של העיר ועל נפלאותיה. משהתקרבנו לבאזל הוא הסתכל בשעון שלו והחליט שיש לו מספיק זמן לפני הפגישה שהוא נוסע אליה, והוא יוריד אותנו בעיר. ולא סתם בעיר- מול הבית של המארחת שלנו. נשמע מוכר? לא סתם אומרים שהשוויצרים נחמדים. הם באמת כאלה! הודנו לו מאוד וירדנו בכדי לגלות שאוליביה ושותפיה לא נמצאים בבית ואין מי שיפתח לנו את הדלת. קיבלנו הודעה מאוליביה שהיא תגיע בשעה שש, ומכיוון שהשעה הייתה רק ארבע החלטנו להסתובב קצת בעיר, ולחפש את הגן הבוטני שהאדריכל סיפר לנו עליו בו אמורים להיות פרחים ענקיים ומאוד נדירים. את התיקים שמנו למשמר בחנות כלי נגינה על יד ביתה של אוליביה ויצאנו לתור את העיר.

הדבר הראשון שראינו היה יריד שהתקיים על הדשא בפארק לילדים, היה מעניין לראות כמה שונה יריד זה מן הירידים שאני מכירה מהארץ. הכל נראה מאוד מאורגן ומקצועי, ובתכלס, מנקודת מבט של ילד היריד שלהם הרבה יותר שווה!

זה הסבא טוביה השוויצרי בשעת סיפור

בארץ ילדים בני שמונה מכינים מר-גמיש ואילו בשוויץ מסתתים באבן גיר.

אחרי שנמאס לנו מהפארק שהיה מלא בילדים קטנים (ואף מספר זבי חוטם דוסים מלווים באמהות עם פאה) המשכנו בדרכנו לחפש את הגן הבוטני על יד האוניברסיטה, ובדרך הלכנו קצת לאיבוד ברחובות העיר וגם הגענו לפארק בו בדומה לפארק בברן, מצאנו פח נוסף למזרקים!

ניתן להבחין בבירור בסגנון בנייה ועיצוב שונה לחלוטין מכל שאר מדינות אירופה. אפילו הבתים החדשים מעוצבים בקו נקי שמתכתב עם הרחוב ועם שאר הבתים.

וזה המגדל בכניסה לעיר העתיקה ולידו הגן הבוטני, בו הסתובבנו כמעט שעה וראינו פרחים מאוד יפים אך לא הצלחנו למצוא את הפרחים הענקיים…

קצת לפני שש הגענו חזרה לכניסת ביתה של אוליביה, שבדיוק הגיעה מעבודתה. ישבנו במטבח ושתינו תה והכרנו את אוליביה, רסטאפארית מתוקה שלומדת תיירות באוניברסיטה בבאזל וגרה עם אחיה ושני שותפים נוספים בדירה הראשונה שהזכירה לנו קצת את המנטאליות הישראלית הסטודנטיאלית. סוף סוף דירה מבולגנת ולא מצוחצחת, שיש בה כלים בכיור ושערות של חתולה שעירה בכל פינה. דיי מהר הבנו שאוליביה אוהבת מוזיקת רגאיי והיא התלהבה כשהשמענו לה את פאנסט הישראלים. סיפרנו לה על ההופעה של אסף אבידן שאנחנו מתוכננים להגיע אליה באותו הערב ואף הזמנו אותה להצטרף. היא שמעה שיר אחד שלו ביוטיוב ואז החליטה שיש לה דברים לעשות ללימודים אז היא לא תצטרף אלינו. הנחנו את חפצינו בחדרנו החדש- בעליית הגג שהייתה סוג של זולה עם מכונת תפירה, ערסל ופינת טלוויזיה עם קלטות וידיאו! המדרגות אליה היו כל כך צרות שעל כל מדרגה היה מקום לרגל אחת בלבד, ימין או שמאל. פחות מומלץ אחרי דרינק או שניים.

התארגנו ויצאנו לכיוון הגראנד קזינו של באזל, שם התקיימה ההופעה. אוליביה ירדה איתנו אל תחנת האוטובוס ואף עזרה לנו לקנות כרטיס במכונה האוטומטית, בטעות היא קנתה לנו כרטיס יומי שהיא חשבה שהוא ל-24 שעות, אך הוא התגלה כתקף רק עד לשעה 5 בבוקר ביום המחרת. לא ידענו שהטעות הפשוטה הזאת תתגלה כיעילה ביותר מספר דקות אחרי כן, כשבכניסה לקזינו בו התקיימה ההופעה לא נתנו לנו להיכנס בלי רישיון נהיגה או דרכון, שכמובן השארתי בתיק בביתה של אוליביה. כך נאלצנו לחזור באוטובוס לדירה וחזרה לקזינו, והרווחנו ביושר את מחיר הכרטיס היומי!

המקום היה אחד ההזויים שהייתי בו- קזינו אמיתי ענק בעל שתי קומות כשאת הקומה הראשונה של המשחקים ממלאים חסרי המזל וברי המזל. אשפי הימורים ובחורותיהן הנאות שסביר להניח מקבלות תמלוגים מהזכייה שותים מרטיני או יוצאים מלימוזינה לבנה שעצרה בכניסה. כל המראה הזה נגלה לנו מן המדרגות הנעות שמובילות אל הקומה השנייה, בה התקיימה ההופעה, באולם שנראה כמו שילוב של אולם כנסים במלון ואולם אירועים מפואר, עם שטיחים מקיר לקיר ושולחנות בר מכוסים מפות לבנות.

ההופעה הייתה מצויינת, והיה כיף לראות איך אמן ישראלי צעיר מתחיל לצבור מעריצים בכל רחבי אירופה. אחרי ההופעה תפסנו את רונן לשיחה, קבענו להיפגש למחרת בערב לבירה, ואף הזמנו אותו להצטרף אלינו לארוחת הערב שאנחנו מבשלים לאוליביה ושותפיה ביום המחרת, כיוון שהיו ללהקה מספר ימים חופשיים בעיר לפני שהם ממשיכים לגרמניה.

חזרנו לדירה והלכנו לישון, יחד עם החתולה הנוחרת שהיא החתולה המאוד מיוחסת של השותפה של אוליביה אך בשל אלרגיה כרונית היא לא נמכרה ונשארה עם עיניים דלוקות ונחירה תמידית והחליטה לישון דווקא איתנו בעליית הגג. בבוקר כשנמאס לה לישון, כמנהגם של החתולים היא עלתה על המיטה של אלמוג וסילקה אותו משם, טרוט עיניים ומסכן. רציתי לשים את התמונה של אלמוג יושב במיטה עם מבט מובס כשהחתולה מתפרקדת לצידו, תמונה שלדעתי היא לא פחות מיצירת אומנות, אבל הוא הטיל וטו אז תאלצו לדמיין את המחזה. למזלנו ביום המחרת השותפה בעלת החתולה ישנה בבית אז החתולה העדיפה לישון איתה ואנחנו נפטרנו מהנחירות הטורדניות.

לארוחת בוקר אלמוג הביא מהמאפייה הסמוכה מאפי קינמון מתוקים ונהדרים וכן עוגה מסורתית שאוכלים בפסחא.

עוד ביום האתמול אוליביה סיפרה לנו שהיא לומדת באוניברסיטה קורס בנושא דתות, וכי הנושא  של השיעור למחרת הוא יהדות ויהיה נחמד אם נבוא ונענה על שאלות שמסקרנות את הסטודנטים בנושא. אז באנו לשיעור ואף ענינו על שאלות מוזרות יותר ופחות כמו האם כל היהודים דתיים, מה זו מעלית שבת והאם עדיין מקריבים קורבן בפסח. בשאר היום הסתובבנו בעיר והמשכנו להתרשם מיופייה.

אחרי השיעור של אוליביה הלכנו אל עבר גדת הנהר וישבנו שם, מקום מקסים ואהוב על המקומיים. אוליביה סיפרה לנו על תנועה שפועלת בגרמניה  במטרה לבטל את כל הבירוקרטיה במדינה, ובכסף שיחסך מכך לשלם שכר חודשי דיי גבוה לכל אזרח בכל מעמד ובכל מצב. אני לא בטוחה אם זה יכול לעבוד, מפני שללא בירוקרטיה ושירותים שהמדינה מספקת כמו ביטוח לאומי או ביטוח בריאות יהיה צורך בספקים פרטיים לאותם שירותים ואז זה בעצם יהיה יקר יותר, ולא בטוח שעם השכר שכל אזרח יקבל יהיה אפשרות לממן ביטוח אישי ורפואי פרטי. מצד שני אולי אני סקפטית לגבי הרעיון מפני שככה אני מכירה את המערכת, שאולי דיי חורקת אבל היא בסך הכל פועלת. אני מניחה שלכל רעיון חדשני שיצר את השינויים הגדולים ביותר בחברה ובכלכלה היו רוב של ציניקנים שספדו לו ואחר כך אכלו את הכובע. אז מי אני שאגיד שהרעיון לא יעבוד?

חזרנו לדירתה של אוליביה וביחד בישלנו ארוחת ערב – אוליביה (שגם היא צמחונית) הכינה לזנית ירקות נהדרת ואנחנו בישלנו קוסקוס. אכלנו בהרכב מורחב שכלל את חברותיה ללימודים של אוליביה, את השותפים לדירה וכן את רונן. היה כל כך שמח שכמעט ויתרנו על לצאת באותו הערב, מה גם שהסערה שהחלה בחוץ גם כן גרמה לנו לפקפק ביציאה מהבית. אוליביה והשאר לא יכלו לצאת ממילא כי הם למדו למחרת בבוקר, אך אנחנו לבסוף אזרנו אומץ ויצאנו עם רונן לבר מקומי חבויי עליו סיפרו לנו אוליביה וחבריה.

המקום היה חמוד והמוזיקה הייתה טובה, וחזרנו אחרי דרינק אחד (צריך למשכן כלייה בשביל השני). נפרדנו מרונן והלכנו לישון, לקראת יום המחרת בו נפרדנו מאוליביה ותפסנו טרמפים אל גרמניה, בדרך לקרואטיה. אבל על זאת יסופר בהמשך.

באזל בדומה לערים השוויצריות האחרות שביקרנו בהן היא בסך הכל עיר מאוד יפה ושקטה עם אנשים נחמדים והרבה צעירים שלומדים בה. בתור עיר שכל כך חשובה להיסטוריה של הציונות לא מצאנו  רמזים לכך, ולאף אחד מהאנשים שפגשנו לא היה מושג אודות הקונגרס ההוא, אך כל זאת לא גרם לנו לאהוב אותה פחות. העיר ניחנה באיזור עתיק יפייפה וחלק חדש ומודרני שליו. העיר אמנם מאוד שונה מהמקבילות הישראליות שלה אך מצאנו דימיון בין המארחים שלנו לישראלים, כמובן שלטובה- החום והנדיבות, ואפילו הסטלנות שהזכירה לנו אנשים טובים ואהובים שהשארנו בארץ.

Comments