Zadar
יצאנו מספליט בניסיון לתפוס טרמפים לזאדר, גם היא עיר חוף הממוקמת 150 ק”מ מצפון לספליט. הניסיון לא צלח יפה, ומצאנו את עצמנו עומדים בתוך העיר לפני העלייה לכביש המוביל לזאדר כשעתיים. גם בקרואטיה כמו בשוויץ, על לוחיות הרישוי של המכוניות מופיע בראשי תיבות העיר או האיזור ממנה המכונית מגיעה. זה מקל על זיהוי המכוניות המגיעות לאיזור אליו אנחנו צריכים, אך מותיר תחושת החמצה על כל מכונית העוברת עם ראשי התיבות ולא עוצרת.
לבסוף עצר לנו איש נחמד שגר בספליט ונסע צפונה לעסק המשפחתי- בית דירות על חוף הים המושכר לתיירים. הוא אמנם קידם אותנו רק מעט, אך למעשה עזר לנו הרבה מפני שהוריד אותנו בתחנת דלק קטנה מחוץ לעיר על הכביש לכיוון זאדר. כמה קל זהז היה? כשירדנו מהרכב שלו הוא לא הספיק לנסוע וכבר עצר לנו טרמפ. ככה קל. הטרמפ שלנו היה זוג צעיר חמוד באוטו קטן, שמסתבר שראו אותנו עומדים ביציאה מספליט אך מאוחר מדיי כדי לעצור לנו… הם עצרו לתדלק בתחנת הדלק ואיך שירדנו מהטרמפ הראשון ראו אותנו להפתעתם שוב, ועצרו לנו.
הגענו לזאדר, והיום שהתחיל חם נהיה קר, ולא סתם קר- גשום. הגענו בשעת אחה”צ והמארח שלנו דינו (חבר של הרבוייה ופיטר מזגרב) היה אמור להגיע רק בערב, מה שהשאיר לנו כמה שעות לשרוף. בלית ברירה בשל הגשם לא כל כך הסתובבנו, רק הלכנו למרכז העיר העתיקה, שם התנחלנו בקפה מקומי. בתי קפה בקרואטיה מגישים, ובכן, קפה. או שתייה אחרת, אבל בזה זה מסתכם. אין אוכל או נישנושים, רק שתייה. מצד אחד זה נראה מטופש להחזיק מקום פתוח רק בשביל למכור בגרושים קפה או שתייה קלה. מצד שני זה דיי חכם כי הרווח הגדול של מסעדות ובתי קפה הוא על קפה ושתייה, מפני שהחזקת מטבח וצוות זה לא זול. בכל מקרה קנינו מאפים מקומיים במאפיה הסמוכה בהמלצת הברמן, וגיליתי ששכחתי את משקפי הראייה שלי באכסנייה בספליט. תוך שאני מתבאסת מהרעיון לבזבז זמן יקר וכסף על נסיעה חזרה אלמוג היה פרקטי והתקשר לבעל האכסנייה, שמצא את המשקפיים הנטושים. לא רק שהוא שמר עליהן, הוא אף הציע לנו שיתן אותן לנהג האוטובוס שנוסע מספליט לזאדר למחרת! הודנו לו מאוד, מפני שזה לא מובן מאליו לעשות כזה מאמץ בשביל אורחים שכבר עזבו את האכסנייה, במיוחד שהוא עובד מסביב לשעון וידענו שהליכה לתחנת האוטובוס זו בכל זאת טרחה.
את דינו פגשנו מאוחר בערב- מכיוון שהאוטובוס שלו התעכב בגשם. הוא לקח אותנו לדירתו החדשה אליה הוא עבר רק שבוע לפני כן, ואירח אותנו בחדרו שהיה מרוהט כמו חדר שינה של צאר רוסי. מסתבר שבקרואטיה (ובעוד מקומות באירופה) כששוכרים דירה היא מרוהטת לחלוטין, מה שמקל על החלפת דירות מצד אחד כי לא צריך הובלה, אך משאיר את כל ענין העיצוב לבעל הדירה… לפי מה שסיפרו לנו המארחים שלנו בקרואטיה המדינה נבנתה על יסודות של שחיתות וזה בא לידי ביטוי גם בדירות. בעלי הנכסים לא רוצים לשלם מס הכנסה על הדירה ולכן בין בעל הנכס והשוכר אין שום חוזה, מה שאומר שבעל הנכס יכול להעיף את השוכר מהדירה בהתראה של יום! לדינו זה קרה פעם אחת בהתראה של שבוע…
ואם כבר דירות- הבניינים בקרואטיה לראשונה בטיול מזכירים לנו את הארץ. בנייה מזרח אירופאית מהירה, “קומוניסטית” עם בנייני רכבת ארוכים וטיח שפריץ. בחיי שסיבוב בעיר הזכיר לי את באר שבע!
חוץ ממזג האוויר כמובן…
העיר המודרנית זאדר נבנתה מסביב לעיר עתיקה מוקפת ים, שהיא בעצם מין חצי אי, מה שבעבר סיפק לה הגנה כשהשער המרכזי של העיר נסגר. בעיר העתיקה יש מבנים היסטוריים ופורום שנשתמרו יסודותיו מימי הרומאים. העיר העתיקה היא קטנה וחמודה, ואפשר ללכת לאורך הים המקיף אותה בשעה. בתוך העיר עצמה, בה אסורה תנועת כלי רכב כיף להסתובב בין החנויות או לשבת בבתי הקפה הקטנים הפזורים בסמטאות הצרות.
אחת האטרקציות של העיר הוא אורגן המים שנראה בתמונה הבאה (כן כן, המדרגות האלה הן אורגן מים) אין לי מושג איך זה עובד אבל הגלים עושים בזה עושה קולות של עוגב.
כשדינו סיים לעבוד עשינו את מה שהקרואטים אוהבים יותר מכל- לשבת בבית קפה. דינו לקח אותו לקפה האהוב עליו בעיר העתיקה. תרבות הקפה של הקרואטים היא מאוד דומה לתרבות הקפה הישראלית – להזמין קפה ולשתות אותו שעות על שולחן בחוץ. בניגוד לאיטלקים ששותים את האספרסו בעמידה, הקרואטים יכולים יום שלם לשבת בבתי קפה, לעבור מאחד לשני. לרובם גם אין תעסוקה ונראה כאילו זה מה שהם עושים כל היום! דינו התברך בעבודה במוזיאון הארכיאולוגי אז לא היה לו את כל היום לבזבז על קפה.
מאוחר יותר נפרדנו מדינו שהלך לקורס טיפוס הרים/ חוג סיירות, ויצאנו לסרט בפעם השנייה בטיול. היה כיף למצוא סרט לא מדובב ושלא עולה כמו כיליה. להפתעתנו במחיר של 20 קונות (16 ש”ח) קנינו כרטיס וקיבלנו פופקורן בחינם! המבחר לא היה מוצלח במיוחד, והימרנו על ת’ור (Thor) רק בגלל נטלי פורטמן. אחרי הסרט דינו הזמין אותנו להצטרף אליו ולחבריו מהקורס לבירה וכך מצאנו את עצמנו עם חבורה מקומית של סטודנטים.
סיפור המשקפיים הנטושים שלי לבסוף הסתדר על הצד הטוב ביותר מפני שיום אחרי שהגענו לזאדר הגיע גם בן, קנדי שהכרנו באכסנייה בספליט. הוא הביא איתו את המשקפיים שלי, שכבר התגעגעתי אליהן מאוד כי העדשות ניסו לקפוץ לי מהעיניים לאורך כל היום… הזמנו אותו להצטרף לטיול לעיירה הסמוכה נין בג’יפ של דינו.
נין היא עיירה ציורית עתיקה, קטנטנה וכמעט לא מתויירת. כמו זאדר גם היא מוקפת ים ולצד שרידים ארכיאולוגים הצצים בכל רחוב ניתן לראות וילות מכוערות חדשות. קשה לדינו לראות כמה מזניחים את העתיקות וכמה ממצאים ארכיאולוגיים אובדים בגלל הבנייה החדשה שחופרת עם דחפורים את יסודות הבתים מבלי לדעת את הערך ההיסטורי שלהם.
הקתדרלה הקטנה ביותר בעולם
אחרי סיור בעיר ומנוחה בבית קפה, חזרנו לבשל ארוחת ערב עם דינו, בן והשותפה של דינו. אז גם גילינו איך הקרואטים נוהגים לשתות יין. הקרואטים לעולם לא שותים יין לבד, אולי בגלל שרוב היינות שלהם זולים ופשוט לא מספיק טעימים (הסתייגות 1- טעמנו יין מקדוני מדהים בקרואטיה, ולכן אני נוטה להאמין שאפשר גם למצוא יין קרואטי מצויין, הסתייגות 2 – להוריו של פיטר יש כרם והם מייצרים יין לבן נחמד ביותר). בכל מקרה השילוב הנפוץ של יין הוא תחזיקו חזק- עם קולה. כן כן, הקוקטייל שהומצא בבר-מצווה של החברים מהכיתה אומץ על ידי הקרואטים. אמנם היין הקרואטי לא ממש מפורסם באיכותו, אך מכאן ועד שילוב עם קולה יש הבדל גדול. בואו נגיד שהספרדים היטיבו לעשות עם היין המגעיל שלהם כשהמציאו את הסנגריה. שילוב אחר הוא יין לבן עם מים או סודה. לא כל כך ברור למה, אבל אם זה טעים להם מי אני שאתלונן.
באותו הערב כשסיפרנו לדינו שאנחנו ממשיכים לכיוון העיר פולה בצפון, הוא מיד נידב את אחותו לארח אותנו שם. טלפון קצר והיה לנו מקום לישון בעיר למחרת. נפרדנו מדינו, והודנו לו על האירוח. זה בכלל לא מובן מאליו לארח זרים בביתך, ולא סתם לארח אלא לחלוק איתם את חדר השינה שלך, ולוותר על המיטה. מדהים לגלות כל פעם מחדש את טוב ליבם של אנשים ואת הראש הפתוח שלהם. בלעדיהם הטיול שלנו היה כל כך שונה מאיך שהוא עכשיו. דינו הוא עוד אדם מקסים שפגשנו בדרך, ואני כל כך שמחה שיצא לנו לבלות איתו כמה ימים.