שנה אזרחית נגמרה, ועוד יום הולדת עבר. זמן לסיכומים, לתכנונים ולמשאלות. גיל 26 עבר מהר, אבל היה ללא ספק אחת השנים המשמעותיות בחיי, בה למדתי המון על עצמי. הנה מספר תגליות והחלטות שקיבלתי השנה.

גיליתי שהיצירתיות שאפיינה אותי כילדה לא נעלמה לחלוטין, היא רק מתנמנמת רוב הזמן. השתתפתי בתערוכה “נשות מפתח” בתאטרון הפרינג’ בבאר שבע, למדתי שגלגלי היצירה החלודים במוח שלי רק צריכים אתגר יצירתי והם מיד מתחילים לעבוד.

הגעתי להבנה שפעמים רבות הלימודים האמתיים הם לאו דווקא אלו שקורים בתוך הכיתה. לאחר התלבטות ארוכה האם שווה לי “לבזבז” שנה החלטתי להאריך את הלימודים בסמסטר, ובדרך לצבור חוויות והזדמנויות שלא יכולתי לפספס.   בחרתי להיענות בחיוב למספר הצעות עבודה מרתקות, שהעניקו לי התנסויות נפלאות כמו ניהול צוות עובדים ומתנדבים בחנות יד שנייה, עבודה עם אנשים בעלי מוגבלויות, עבודה במעבדת פסיכולוגיה חברתית ותירגול קורס באוניברסיטה.

למדתי לקבל את העובדה הקשה שאי אפשר להיות טובים בהכל. אני פרפקציוניסטית מטבעי ולכן מאוד קשה לי עם בינוניות. השנה הבנתי שלפעמים כשמנסים להיות טובים בהכל בבת אחת פשוט קורסים, ולכן למדתי לקבל בהבנה את העובדה שלפעמים צריך פשוט לבחור להיות בינונית בדברים מסוימים כדי לאפשר הצלחה בדברים החשובים באמת.

למדתי מה זה להיות הורה. שרלוט העבירה אותי ואת אלמוג סדרת חינוך. ניקוי שילשול מהרצפה והקיר, השתוללות עם שבר זכוכית בפה וטפטוף דם בכל החצר (היה שם כל כך הרבה דם שהייתי בטוחה שעוד שנייה היא מתה. או אני.) מהר מאוד למדנו שחייבים להציב גבולות ולשמור על משמעת וסדר יום קבוע. שיעורי אילוף הפכו את החיים עם שרלוט מכאוס תמידי לנעימים, הצדדים הקסומים של שרלוט התגלו והיא הפכה לבת בית אמיתית, ולא למטרד. למדנו מה זה אחריות. אחריות זה לצאת עם הכלבה לקור של הלילה גם כשממש מאוחר ושנינו מנמנמים על הספה. אחריות זה לא לשחרר אותה בגינה למרות שכל שאר הכלבים משוחררים בגלל שהיא בסוף תמיד תרוץ לכביש, תאכל מהזבל או תפחיד ילד. אחריות זה להשאיר אותה בידיים הכי טובות שאנחנו מכירים למשך שנה, גם אם זה עולה כמו שכירות בבאר שבע.

בחרתי לעבור לאורח חיים טבעוני. אחרי שנים של צמחונות זה היה בלתי נמנע. יש כאלה שאומרים שזה טרנד חולף, אני חושבת שזה העתיד. בהתחלה עברתי לחלב סויה. אחר כך שמתי לב שאני כבר כמעט ולא משתמשת בביצים. גם גבינות הפסקתי לקנות. המעוז האחרון היה שוקולד ומתוקים. כיום אני מבשלת בבית טבעוני למהדרין, בחוץ עוד לפעמים מחליקה (לצערי קשה עד בלתי אפשרי לאכול באיטליה אוכל טבעוני בחוץ). אני מאמינה שהתזונה הזו יותר בריאה לגוף שלי וגם לנפש שלי. יש כל כך הרבה אוכל טעים בעולם שלא גורם לסבל לאף יצור חי, ואני שמחה לא לקחת חלק בתעשייה הזו. השנה התנסתי בהמון מתכונים חדשים, שאבתי השראות מבלוגי בישול טבעוניים מעוררי תאבון  ושמחתי לגלות שהאהבה שלי לאוכל רק הולכת וגדלה.

התחדשתי בקעקוע חדש. העוגן על ידי נוצר באופן ספונטני בקיץ לאחר התבשלות ארוכה ברעיון. מוזיקה של ABBA ברקע, מקעקעת קשוחה בדיזינגוף סנטר ואלמוג שמחזיק לי את היד. העוגן שלי מזכיר לי מהם הדברים החשובים באמת בחיים.

וגם בטבעת חדשה. למרות שכילדה לא דמיינתי את עצמי מתחתנת, שש שנים ביחד גרמו לי להבין שאלמוג הוא האדם שאני רוצה להתעורר לצידו כל בוקר מעתה ועד עולם, ורעיון החתונה החל להתגנב לו לאיטו. הבנתי שאני רוצה שנתחתן כבר כשטיילנו בסקנדינביה בשנה שעברה, ואפילו קצת התאכזבתי כשבאורות הצפון הוא לא הוציא טבעת (אני לא יכולה להאשים אותו, עם הנאומים חוצבי הלהבות שלי נגד מוסד הנישואין הוא היה חייב לקחת מרווח ביטחון). כשהוא הציע לי נישואים בסתם יום רגיל זו הייתה הפתעה גמורה. התשובה הייתה ידועה מראש.

למדתי שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי. ארזתי מזוודה ענקית, וטסתי לשישה חודשים באיטליה. לבד. אחרי שש שנים ביחד קשה פתאום לגור לבד, קשה עוד יותר לא להתראות שבועות שלמים, והכי קשה לעבור לבד לארץ זרה. יצאתי לחילופי סטודנטים בידיעה שזו הולכת להיות תקופה מאתגרת ולא פשוטה. היה לי ברור שהאהבה שלנו תשרוד את המרחק. מה שלא היה לי ברור זה איך אני אסתדר לבד והאם אצליח גם להנות מלהיות  רק עם עצמי. אני לא אדם תלותי במיוחד, ובכל זאת דיי חששתי מהלבד. ההתחלה באמת הייתה לא קלה, אבל היא לוותה בכל כך הרבה חוויות נעימות, אנשים טובים ודברים מעניינים חדשים, כך שהקושי התגמד לנוכח אלה. מציאת דירה, למידת שפה זרה, בירוקרטיה איטלקית, אף אחד מהם לא יכול עליי!

למדתי איטלקית. ללמוד שפה חדשה זו חתיכת עבודה. עברתי תלאות וייסורים בשבועות הראשונים, לא הבנתי כלום ולא הצלחתי לדבר. עם הזמן למדתי עוד מילה ועוד ביטוי. השפה כבר מצלצלת קצת מוכרת. שמרתי בקנאות על שני מפגשים שבועיים עם ריקרדו הטנדם שלי (אנחנו נפגשים ומדברים איטלקית ואנגלית), וכל יום עשיתי עוד שלב באפליקציית דואלינגו. אני לא יכולה להגיד שאני כבר שולטת בשפה באופן מלא (אפילו רחוק מכך), אבל אני כבר מבינה דיי הרבה ויכולה קצת לפטפט באיטלקית. וזה המון! במדינה שרוב האוכלוסיה הבוגרת שלה לא יודעים אנגלית זה הכרחי, ואני שמחה כל כך שיש לי את היכולת לתקשר עם כולם (גם אם באופן מאוד בסיסי). ככל שאני שומעת אותה יותר ומדברת אותה יותר כך אני אוהבת אותה יותר. איטלקית היא פשוט שפה קסומה ואני מאושרת שנפלה בחלקי ההזדמנות ללמוד אותה.

למדתי להנות מהדברים הפשוטים. לחם טרי. כוס יין טעים. שמש מלטפת בכיכר. גלידה. אופניים. זוג זקנים יפים. אננס. איש שמנגן ברחוב. שקיעה יפה. הליכה לאורך הנהר. שוקולד. סוודר ישן. חברה טובה. לא צריך הרבה כדי להנות, איטליה מוכיחה לי את זה כל יום מחדש.

עשרים ושש הציבה רף גבוה, ואני מקווה שעשרים ושבע לא תאכזב. אני מצפה להמון אירועים מרגשים וחוויות חדשות, נסיעות בעולם וכמובן חתונה. איזה כיף שיש למה לחכות! אני מאחלת לעצמי השנה להעז לפרוץ גבולות ולהגשים חלומות. תודה שאתם כאן מלווים אותי. תודה לאופיר על הצילומים, ושנה אזרחית טובה לכולם.

Comments