אמנם קצת באיחור, אבל החלטתי לשתף תמונות מלונדון, בה ביליתי עם אלמוג שבוע קסום לפני כחודשיים. זו לא הייתה הפעם הראשונה בלונדון עבור שנינו ולכן המטרה העיקרית של הביקור הייתה להנות ביחד, לחגוג לאלמוג יומולדת, לנוח משגרת הלימודים ולבלות (והמטרה הסודית שלי הייתה גם להתחיל לחפש שמלת כלה על הדרך. ספויילר: נמצאה). התגוררנו בדירה מתוקה באיזור London fields,  וכל המקומות שהלכנו אליהם הם מקומות שהומלצו על ידי חברים מקומיים. ויתרנו הפעם על הביג בן, tower of london, מחזות זמר ושאר אטרקציות תיירותיות לטובת פאבים מקומיים, פארקים קסומים, סצנת המוזיקה הבועטת והופעה אחת של Little Dragon.

 הדירה הקטנה והמושלמת שלנו (טוב לא בדיוק שלנו, של Air BNB), הייתה מאובזרת בפריטים חיוניים כמו פרחים באח, רקפות בחלון, רצפת פרקט ואמבטיה מפנקת.

חמש השקל שלי (או: חמשת המקומות שעשו לי את הביקור הנוכחי בלונדון)
1) BIRTHDAYS – איך מקום שקוראים לו “ימי הולדת” בכלל יכול לאכזב? בר-מועדון בשכונת Dalston עם הופעות ומסיבות בקומת המרתף. גיליתי אותו עם מל לפני שנה ובכל פעם שהלכתי אליו הוא הפתיע מחדש. כל ערב יש אירוע אחר, כשאנחנו היינו הפעם היו שתי הופעות מדליקות, של Tara Priya – אמריקאית ממוצא אירני שבדיוק הוציאה סינגל בלונדון, ושל equals – צמד אלקטרו סול אדיר, אלמוג אפילו שיתף אותם בבלוג המוזיקה שלו. זה סוג של סגירת מעגל, כי כשהייתי שם לראשונה הייתה הופעה של איזה Eugene McGuinness אחד, אמן אלמוני (מבחינתי) וכשהלכתי לשירותים באמצע ההופעה זיהיתי את השיר שהוא שר ולא הבנתי מאיפה. נחשו מאיפה הכרתי את השיר! מסקנה: BIRTHDAYS כמו גם הבלוג של אלמוג הם מקומות טובים להכיר בהם מוזיקה חדשה וקולית.
זו תמונה מהביקור הקודם, בביקור הנוכחי כל כך נהניתי שבכלל לא שמתי לב שלא צילמתי אף תמונה.

2. Commercial tavern – זהו פאב בשכונת Shoreditch, אותו הכרתי בביקורי הקודם בזכות ענבר. קשה להגדיר מה הולך בפאב הזה, מלבד העובדה שזה סוג של בית אנגלי נטוש, מעוצב בסגנון אקלקטי, ערבוביה בוהמיינית-קיטשית. בכל פינה יש ים תמונות ופסלונים, על כל קיר טפט אחר, ואח בוער בחדר שנראה כמו פינת אוכל באחוזה עתיקה בארץ הפלאות. תתנו לי בירת אייל אנגלי ואני מאושרת, תתנו לי את האייל האנגלי שלי במקום כזה ואני באקסטזה.

ובכן, אם זה היה תלוי בי זה המקום שהייתי מתחתנת בו. כל היודע דבר על מקום שכזה בארץ מוזמן לספר לי, אייל אנגלי מובטח למוצא הישר.

3. Broadway market היה המלצה שקיבלנו משני אנשים שונים, והחלטנו ללכת אליו פעמיים. פעם אחת במהלך השבוע ובפעם השנייה ביום שבת. אני חייבת להודות שזה הרגיש כמו שני רחובות שונים לגמרי! באמצע השבוע הרחוב שקט, מלא בבתי קפה קטנים, אוכל טעים ואווירה רגועה. ישבנו ב-tea room חמוד שנקרא Tiosk , שתינו תה ואכלנו דייסה נהדרת (אני חייבת להתוודות שדייסות הן קראש שלי מאז הטירונות בצבא). אחר כך הלכנו לאורך התעלה הקסומה.  ביום שבת לעומת זאת הרחוב התמלא בשוק אוכל, תוצרת חקלאית, מלאכת יד, המקום היה הומה ואמני רחוב ניגנו ושרו בכל פינה פנויה. אנחנו אכלנו בראנץ’ טעים בדלי הצרפתי La Bouche, ואז ישבנו ב-Stories , בית הקפה האהוב על מל ושתינו תה. לחובבי הבלאדי מרי (אני!!) הייתה גם פינת “עשה את הבלאדי מרי שלך בעצמך”. פשוט גאוני.

למעלה מספרה בתוך מכולה, למטה מאפייה בתוך האנגר תעשייתי. אני אוהבת את העיר הזאת, כבר אמרתי?

4.Somerset house – בכלל הגענו לשם כי אני רציתי להחליק על הקרח, והכרחתי את אלמוג לבוא איתי. כשהגענו גילינו שמדובר במוזיאון ששוכן במבנה עתיק, ומרחב ההחלקה נמצא בחצר. מפה לשם החלטנו להיכנס לתערוכת צילומים של כריס סטיין- חבר להקת בלונדי, שתיעד את הלהקה ובעיקר את הסולנית היפייפיה דבי הארי בשנות השבעים והשמונים. על קו לונדון-ניו יורק, ובין דיוויד בואי ואנדי וורהול התערוכה הציגה תמונות מרהיבות ומעוררות השראה. לא בגלל האסתטיקה שלהן, דווקא בגלל שהן תפסו רגעים והקפיאו אותם בזמן.  אנשים, לכלוך, רחובות, סקס, דירות מעופשות. אגדת Pאנק במיטבה. זה בדיוק מה שאני אוהבת בצילומים. התערוכה פתוחה עד ה-8.2 והיא חינמית לגמרי, מי שמזדמן ללונדון עד אז אני ממליצה בחום. אה וגם היה כיף להחליק על הקרח (לי. אלמוג זה סיפור אחר).

5. Camden Passage בשכונת Islington– אל הרחוב הזה הגעתי ממש במקרה, אבל כמו בכל סיפור מהאגדות היה ברור שההגעה שלי אליו נכתבה בידי הגורל. את מסע חיפוש השמלה בלונדון התחלתי באירוע וינטג’ חד פעמי בשכונת Hackney המדליקה, שהיה דיי קטן ולאכזבתי הרבה לא הייתה שם ולו שמלה לבנה אחת. בתושייה רבה עברתי בין המוכרות השונות ושאלתי אותן האם הן יודעות היכן אני יכולה למצוא שמלת חתונה. מוכרת מבוגרת אחת הבטיחה לשלוח לי תמונות של שמלות שיש לה בבית למייל (מעולם לא הגיעו), מוכרת צעירה אחרת אמרה לי שאין לה שמלות כלה, אבל שהיא עצמה התחתנה לא מזמן, ובחיפושיה הגיעה לחנות עם שמלות וינטג’ מקסימות. היא לא זכרה את שם החנות וגם לא את הרחוב, היא רק זכרה שזה נמצא ברחוב לא רחוק  מתחנת הרכבת התחתית Angel. עם פיסת המידע הזו, אלמוג ואני שמנו פעמינו אל הרכבת התחתית. כשיצאנו מהתחנה הסתכלנו סביבנו והתחלנו ללכת באופן שרירותי לחלוטין לאחד הכיוונים. אחרי הליכה של שבע דקות המקום פתאום היה נראה לי דיי מוכר, והבנתי שהייתי שם עם ענבר בשנה שעברה. מתרגשת מהגילוי הובלתי אותנו לסמטה קסומה אותה זכרתי, ואכן שם היו בזו אחר זו חנויות וינטג’ מדהימות, עם מבחר שמלות כלה לא מבוטל.לא הייתה לי שמלה ספציפית בראש והחלטתי למדוד שמלות כדי להתחיל לקבל תחושה של מה אני רוצה, בכלל לא חשבתי שאני אקנה שמלה ביום החיפושים הראשון. ב-Decadent, החנות השנייה אליה נכנסנו, מדדתי שתי שמלות. כשמדדתי את השמלה השנייה הבנתי שזה זה. המוכרות בחנות, אמא ובת מקסימות, התרגשו כמעט כמוני לראות אותי בשמלה. הן היו מדהימות, באו לקראתי במחיר ואפילו נתנו לי לבחור מתנה נוספת מהחנות כדי להשלים את המסורת האנגלית ללבוש ביום החתונה  “Something old, something new, Something borrowed, something blue.” כשחזרתי הביתה והסתכלתי בתמונות שצילמתי בלונדון לפני שנה פתאום גיליתי שכבר צילמתי את החנות הזו בביקורי הקודם! אם זו לא סגירת מעגל אז אני לא יודעת מה כן… הנה ממש פה:

והנה שתי שמלות מקסימות שאני לא אלבש בחתונה:

מלבד חנויות יד שנייה,  ישנו שוק יד שנייה שמתקיים שם פעמיים בשבוע אם אני לא טועה ובתי קפה חמודים ששווים ביקור. אחד המומלצים שבהם הוא הסניף המקומי של breakfast club,  זוהי מסעדת ארוחות בוקר מקסימה וטעימה. זה האתר שלהם, אל תפספסו אותו. גם אותו צילמתי בביקור הקודם:

הכנתי מפה עם הכתובות המדוייקות של כל המקומות שכתבתי עליהם + עוד כמה מקומות שלא כתבתי ולדעתי שווים ביקור, אשמח לשמוע המלצות נוספות לביקורים הבאים בעיר!

בזאת תם הביקור הלונדוני שלנו, אין לי ספק שעוד נחזור לעיר, מפני שהיא אחת האהובות עליי בעולם. יש בה משהו כל כך תוסס ומעודכן, המוזיקה הכי עכשווית, אמנות רחוב, הופעות,  גלריות, חנויות יד שנייה ושווקים. זה מרגיש כאילו כל הזמן דברים קורים פה, והלהקה האלמונית שראית היום במועדון בחינם תהיה מחר הלהיט הבא. יש בלונדון משהו מאוד אנושי ולא מתיימר, אנשים לבושים באופן לא מתאמץ, כאילו הם זרקו על עצמם איזה משהו ואיכשהו תמיד על כולם ברחוב זה נראה יפה. בכל ביקור בלונדון אני מרגישה קצת יותר בבית, והייתי שמחה אם יזדמן לי יום אחד גם לגור בה תקופה. בינתיים אני אסתפק באמבטיה מלאה באורות הצפון ובשני הכובעים האפורים עם הנוצה, ואדמיין שאני הדוכסית מקיימבריג’.

Comments