כבר רמזתי בפוסט הקודם שאני מחכה לנסוע לפסטיבל, והנה זה הגיע. בסוף השבוע “קפצתי” לברצלונה לפסטיבל פרימברה (אני אומרת קפצתי, אבל זו הייתה נסיעה של שש שעות שעלתה כמעט כמו טיסה). אין לי מילים לתאר כמה מרגש זה להיות במקום כל כך גדול עם כל כך הרבה אנשים. ברצלונה הייתה טובה אלינו עם מזג אויר חמים, שאיפשר לבוש קליל בפסטיבל עצמו, כך שאפילו כשהטמפרטורות ירדו בערב, כל עוד היית בתוך הקהל היה נעים. 

כמו בכל פסטיבל, חלק מההופעות היו מדהימות, לחלק חיכיתי מאוד והתאכזבתי וחלק לא הכרתי והתאהבתי. הכנתי מיקסטייפ של ההופעות ששמעתי, אתם מוזמנים לשים אותו ברקע להאזנה. בואו נתחיל!

הערב הראשון בברצלונה היה יום לפני שהפסטיבל הגדול התחיל באופן רשמי, אבל היו ארועים ברחבי ברחבי העיר. החלטנו ללכת להופעה של The Juan MacLean בתאטרון אפולו. אני לא הכרתי אותם לפני זה, אבל אלמוג הכיר וזה אכן הייתה הופעת מסיבה כייפית במיוחד והיא הכניסה אותנו לאווירת הפסטיבל.

יום 1

לבשתי: מכנס פדלפון גבוה בצבע בורדו, חולצת קשירה לבנה מכופתרת, נעלי ספורט לבנות וכובע בורדו, שהתגלה כבחירה לא מאוד מוצלחת בגלל הרוחות שהגיעו מהים. 

ביום הראשון של הפסטיבל עצמו הגענו לקראת השקיעה והתלבטנו בין הופעה של Baxter Dury (שאני מאוד אוהבת) להופעה של יסמין חמדן, זמרת לבנונית שלא שמעתי עליה מעולם אבל השמועה אמרה שהיא מעולה. לבסוף החלטנו ללכת על יסמין, כי את באקסטר דורי נוכל לראות גם בארץ ואותה כנראה שלא. זו הייתה אחת מתגליות הפסטיבל! היא עשתה מוזיקת אינדי בערבית והופיעה עם אנרגיות מעולות. אנחנו לקחנו כוס בירה והתמקמנו על הדשא, והשמש המלטפת יחד עם הבירה והמוזיקה פשוט הפכו את הרגע הזה למושלם, ואת ההופעה לאחת האהובות.

אחר כך המשכנו לבמת H&M הקטנה והרב תרבותית, שארחה להקות מכל העולם. שם ראינו שתי להקות ישראליות נפלאות, קודם את Garden City Movement, שעשו מוזיקה אלקטרונית מעולה ואחריהם את The Angelcy, שתמיד כיף לראות. זה אדיר בעיני שלהקות משלנו מגיעות לפסטיבל בסדר גודל שכזה, וכיף שאנשים מכל העולם נהנים מהמוזיקה שנוצרת פה בארץ.

את ההופעה של Antony and the Johnsons ראינו בחצי עין מרחוק (יותר נכון מתעפצים על הספות במתחם של קוקה קולה), בעיקר כי רצינו לאגור כוחות למופע המרכז של הערב- The Black Keys, וחשבנו שגם ככה יהיה מבאס לראות אותו בהופעת עמידה ענקית. בדיעבד שמענו שהייתה הופעה מדהימה, ואני קצת מצטערת שלא הלכנו אליה (במיוחד לאור זה ש-The Black keys  היו מאכזבים).

The Black Keys נתנו הופעה גרועה. הם ניגנו את כל הלהיטים, הם לא פקששו במילים ובמוזיקה ואפילו לא נראו שיכורים במיוחד, אבל לא הייתה שם נשמה. אולי האשמה היא בי, שציפיתי להופעה עתירת אנרגיות, וקיבלתי חבורה של דודים מנגנים. חשבתי שאם האלבומים שלהם כל כך מלאים באנרגיות אז שבלייב על הבמה זה אפילו יהיה מדהים יותר, בחיי שבערבי במה פתוחה בעשן הזמן היו יותר אנרגיות על הבמה מבהופעה שלהם. מה שעוד יותר מעציב בזה שההופעה הייתה מבאסת זה שבגללם הפסדתי את Chet Faker שהופיע באותו הזמן.

אחרי הבאסה של ההופעה הלכנו לרקוד בהופעה של Simian Mobile Disco, אבל אני כבר הייתי עייפה ומבואסת מההופעה והחלטנו לחתוך דיי מוקדם ולפספס כמה הופעות שהיו ברשימה שלנו כמו James Blake ו- Jungle. 

יום 2

לבשתי: חצאית כסופה מתנפנפת (מהסייל בזארה עלתה פחות מ-30 שקלים!) חולצה ורודה מושלמת עם כוכבים כסופים ופפיון מאחורה (עשרה שקלים ממכירת יד שנייה!), גרביים ורודים עם תחרה ונעליים שטוחות שגנבתי לאמא.

ביום השני לפסטיבל החלטנו להגיע מוקדם, כדי לקנות כרטיס להופעה של José González  (ההופעה הייתה באולם ולכן היו מקומות מוגבלים). כמה אני שמחה שהשגנו מקומות! ההופעה באולם הייתה באוירה אחרת לגמרי, הכל היה כל כך מוקפד ומרשים. כל צליל וכל פריטה על הגיטרה הדהדו במרחב והקהל היה בשקט מופתי. זה היה מהפנט. יצאתי מההופעה עם עור ברווז ודמעות בעיניים, ולקחו כמה דקות עד שנחתתי חזרה על האדמה.

אחרי ההופעה הלכנו לראות את Julian Casablancas הסולן של The Strokes, ונשארנו שם בדיוק חמש דקות, כי הוא היה דיי מעוך על הבמה ובאופן כללי ההופעה הייתה רוק כבד מדיי בשבילי. הלכנו לבמה אחרת וראינו את הרכב הבנות האמריקאי Ex Hex, אני מאוד חיבבתי אותן, אולי כי הן הזכירו לי את המוזיקה של בלונדי או שאולי זו הייתה חולצת הפאייטים הורודה עם הנקודות של הסולנית. אלמוג לא התלהב, הוא אמרה שהן עושות בדיוק את מה שעשו לפני שלושים שנה ושהן לא מחדשות כלום. אז לא נשארנו הרבה, והתווכחנו האם צריך לשפוט מוזיקה בקונטקסט של התקופה והאם אפשר לעשות מוזיקה טובה שלא מחדשת כלום. לא הגענו לכדי הסכמה.

משם המשכנו לפטי סמית’, שלמרות גילה הפתיעה ונתנה בראש. הופעות של רוקרים מזדקנים יכולות להיות מאוד עצובות (כך היה בהופעה של לו ריד בלונדון לפני ארבע שנים, עצוב זה לא מילה לתאר את מה שהלך שם). אבל לא אצל פטי. היא כבשה את הבמה ומיקדה את כל תשומת הלב אליה, היא הייתה לבושה כמו רוקרית שמתבגרת בכבוד. לא היה שום דבר עלוב או פתטי בהופעה שלה. וראו שרוח הפאנק עדיין זורמת בעצמותיה כשהיא העיפה את המצלמה לצלם שניסה לצלם קלוז אפ קרוב מדיי שלה. 

אחרי ההופעה הזו ראינו את Belle & Sebastian (שיצא לנו לראות בפרימברה 2011), וכמו בפעם הקודמת הם נתנו הופעה כיפית, מקפיצה ומעולה. תהינו איך ממדינה כל כך קרירה כמו סקוטלנד יכול לצאת פופ כל כך מתקתק. עוד לא מצאנו תשובה.

סגרנו את הערב עם ההופעה של Alt-J, שהייתה מצויינת. החבר’ה הבריטים האלה יודעים איך להופיע והם לא מפחדים להראות את זה. חוץ מזה שיש להם מוזיקה מעולה, אז כבר ממש חיכיתי לראות את ההופעה הזאת והיא אכן לא איכזבה.

יום 3

לבשתי: ג’ינס שחור (זארה), חולצה לבנה קשוחה (מציאה ממכירת יד שנייה בבאר שבע), נעלי ספורט לבנות וחולצה ירוקה מכופתרת (כנראה שעבר מספיק זמן מאז השחרור מצה”ל ואני יכולה לשוב ללבוש את החאקי הנפלא הזה).

את היום השלישי לפסטיבל החלטנו להתחיל מאוחר, כי היו לנו שאיפות להישאר עד הסגירה (או לפחות עד DJ Coco, מה שזה לא יהיה). הגענו בדיוק בזמן להופעה של Mac DeMarco, שהתחילה קצת לפני השקיעה. פגשנו את בקי החברה הבריטית שלנו (שהכרנו בפרימברה ב-2011!) ועם בירה ביד ראינו את ההופעה. ואיזו הופעה זאת הייתה! הוא והלהקה שלו הופיעו מעולה והיו מצחיקים, הוא הזמין את אנטוני קידיס לבמה (הוא לא באמת עלה), אמר שיעשו שיר של מובי ובעצם עשו קאבר מגוחך לקולדפליי,  עשה crowd surfing משוגע ובגדול הוא והלהקה התנהגו כמו חבורת תיכוניסטים שעושים שטויות על הבמה. הם נראו כמו הכלאה מוזרה בין הילביליז לנירוונה בניינטיז ועשו מוזיקת Lo-fi שאני אפילו לא יכולה לסווג אותה כמשהו שהיא דומה לו. עכשיו כשאני כותבת את הפוסט הזה בדיוק גיליתי בערך הוויקיפדיה שלו שהוא צעיר ממני בשנתיים וזה רק גורם לי לחשוב על איפה הוא ואיפה אני, ומתי לי יהיה ערך ויקיפדיה ותהילת עולם. כמה ימים אחרי ההופעה בפרימברה הוא הופיע בארץ, וקוואמי הגדיר אותו כ”מאור כהן אם היה נולד וגדל אמריקאי”, ואני לגמרי מסכימה עם ההגדרה. 

משם התפצלנו – אלמוג ניסה ללכת לתקלוט של Daphni (ללא הצלחה) ואני הלכתי לחצי הופעה של Tori Amos ומאוד נהנתי למרות שאני לא מאוד מכירה אותה. בחצי הופעה שראיתי היא הייתה מעולה, הופיעה לבדה עם הפסנתר הגדול, השיער הג’ינג’י ושמלה-גלימה זהובה מרהיבה. אחרי זה התגלגלנו במקרה להופעה של KLO, צמד אוסטרלי שעושה מוזיקה אלקטרונית, וזו הייתה תגלית הפסטיבל שלנו.

אחרי זה היו כמה שעות מתות בהן לא היה בליין אפ שום דבר שיותר מדיי עניין אותנו וגם ההליכה בין הבמות בכל הפארק דיי עייפה אותנו אז החלטנו להישאר ליד הבמה שעליה יעלו The Strokes בהמשך הערב ולראות מרחוק את ההופעה של Interpol. כמו בפסטיבל הקודם, גם עכשיו תהינו איך נותנים להם במה גדולה פעם אחר פעם עם הופעה כל כך משמימה. בחיי שלחכות שהם יגמרו היה נראה כמו נצח. ואז עלו The Strokes. באיחור של עשרים דקות, ועם הפסקות לא מוסברות באמצע, וג’וליאן קאזבלנקס הסולן לא היה נראה מחובר ממש לעולם ודיי מחוק, אבל-וזה אבל גדול- הם נתנו הופעה מעולה! אני חשבתי שעם להיטים בסדר גודל שכזה אי אפשר לפקשש עד שראיתי את The Black Keys הורסים הופעה מלאת להיטים של עצמם, אז כנראה שלא מדובר בגודל הלהיטים בשביל שההופעה תהיה טובה. הם פשוט היו שם, כל הנגנים התפוצצו מאנרגיות על הבמה וזה בכלל לא היה משנה שהסולן היה קצת מחוק. רוקנרול וזה.

אלמוג בשלב מסויים הלך לתקלוט של John Talabot  ואמר שהיה מדהים, אני לא ממש הצלחתי להצטרף אליו כשההופעה נגמרה כי המון אדם נהר החוצה ולקח זמן עד שכל הפקק הזה השתחרר. אחר כך כנראה שאכלנו נאצ’וס או שתינו בירה או שניהם, ואיכשהו הזמן עבר עד שעה שלוש, אז Caribou עלו.

את Caribou גילינו בפסטיבל הקודם ב-2011, ומאז היינו שומעים אותו (אותם?) המון. האלבום Swim הוא אלבום מופת לדעתי. מאוד התרגשתי לראות אותם שוב בלייב, אחרי שבפסטיבל הקודם הגענו רק לסוף ההופעה. זאת הייתה הופעת סיום מדהימה לפסטיבל, כל הקהל רקד והיה לחלוטין מחובר למה שקורה על הבמה. התאורה הייתה חלק מהמופע וזרחה מהבמה לשמיים כשמש גדולה כשהם ביצעו את השיר Sun. אחרי ההופעה הזאת, שסיימה את הפסטיבל באופן רשמי, הייתה תחושת פורקן. שלושה ימים אינטנסיביים שנגמרו בזריחה הסתיימו ממש ברגע הזה, ואני הסתובבתי עם חיוך דבילי מאושרת מההופעה של קאריבו, מהפסטיבל ובכלל מהחיים. אחרי קאריבו הייתה נפילת מתח, עלה לבמה DJ Coco, והתחיל עם רמיקס לאחד השירים האהובים עליי- Heart of glass של Blondie. ברור שהלכנו לרקוד. המקום הפך למסיבה גדולה, שחברה שלי הגדירה כ”מסיבת חתונה ממש ענקית”. נשארנו לעוד קצת DJ Coco ואז החלטנו לפרוש בשיא, יצאנו ממתחם הפסטיבל מאושרים, כשזיקוקי די נור התחילו למלא את השמיים מאחורינו ולהשתקף בגורדי השחקים שמולנו. בעודנו ממתינים למטרו שיקח אותנו הבייתה היינו מוקפים באנשים כמונו, חסרי שעות שינה ומאושרים שעוד לא הצליחו לעכל שהפסטיל נגמר. יצאנו מהמטרו באור, סגרנו את התריסים בדירה והלכנו לישון. 

כמה מילים על הפסטיבל – אני לא מצליחה לתפוס בכלל איך מנהלים פסטיבל בסדר גודל שכזה, כל יום היו בפסטיבל 50,000 איש, והוא התנהל בצורה מדהימה. התורים לכניסה לא ארכו יותר משבע דקות, ההופעות התחילו בזמן, תמיד היה נייר בתאי השירותים, והמנקים עבדו בלי הפסקה כך שתמיד היה אפשר למצוא מקום נקי לשבת לאכול בו. אני חושבת על כמות האוכל שהייתה מוגשת כדי להשביע את כל האנשים, כמות הבירה שנמזגה וזה בהחלט ראוי לשבח שהכל זרם ושלא היו כמעט תורים. אני קצת לא מאמינה שזה כבר מאחוריי, הוא השאיר בי טעם של עוד ואני כבר מחכה לפסטיבל הבא שלמזלי יהיה בעוד שבועיים! פסטיבל סונאר, Here I come!

רוצים להיזכר בחוויות מפסטיבל פרימברה הקודם שהיינו בו? פוסט אורח שאלמוג כתב בבלוג על פרימברה 2011.

Comments