עוד בוונציה החלטנו שהתחנה הבאה במסענו אחרי איטליה תהיה שוויץ, ועל כן חשבנו לעבור בוורונה בדרך. חיפשנו ספה בוורונה והאיזור, וקיבלנו תשובה חיובית מבחורה מוורונה, שהספיקה לבטל אותנו תוך יום. כך מצאנו את עצמנו בוונציה בבוקר אחרי צ’ק אווט ללא מקום לישון. שלחנו בקשות SOS וקיבלנו תשובה חיובית מאוסקר  שגר בעיר סרמיונה על גדות אגם גארדה, ועובד עד הערב. הבנו ממנו בטעות שנוכל להישאר אצלו לילה אחד בלבד, ולכן כבר קבענו עם קאוצ’סרפר נוסף באיזור שנעבור אליו למחרת, אבל על כך יסופר בהמשך… לקחנו את מיטלטלנו אל תחנת הרכבת ואחרי שתי רכבות ואוטובוס הגענו אל סרמיונה אחה”צ, וניסינו לשרוף כמה שעות עד אשר אוסקר יחזור מעבודתו. את הזמן העברנו בבר-מסעדה מקומי על גדות האגם, ובערב כשיצאנו לכיוון הבית של אוסקר נגלה לעיננו מראה מדהים- ירח אדום ענק. הוא היה כל כך אדום ומדהים ולצערי המצלמה שלי לא הצליחה לתפוס עשירית מהפלא הזה מעל אגם גארדה…

נפגשנו עם אוסקר בשעת לילה מאוחרת, והוא ישב איתנו עד השעות הקטנות של הלילה והמליץ לנו מה לראות באיזור. מכיוון שהימים הולכים ונעשים יותר ויותר חמים ואנו צברנו כבר כמות דיי נכבדת של בגדים חדשים (אני באמת משתדלת להתאפק, אבל אני לא עומדת בפני יד שנייה!) החלטנו לשלוח חבילה לארץ ולהחזיר את רוב בגדי החורף. את בוקר המחרת ניצלנו לאריזת החבילה וצעידה אל סניף הדואר המקומי. רצה המזל ואיך שהגיע תורנו המחשב של פקיד הדואר התקלקל, והוא לא היה מוכן להשאיר את החבילה ולשלוח אותה מאוחר יותר כשהמחשב יתוקן. הוא הציע לנו ללכת לסניף הדואר שבעיר העתיקה של סרמיונה, מרחק של חצי שעה הליכה. ממילא לא רצינו לבזבז את כל היום על זוטות כמו דואר ותכננו לבקר בעיר העתיקה באותו היום, אז החלטנו לחכות לאוטובוס לעיר העתיקה (הליכה בשמש עם חבילת של 10 ק”ג לא נראתה לנו אופצייה).

חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ומי לא בא? האוטובוס. לאוטובוסים באיטליה יש לו”ז משלהם שפועל על פי מצב הרוח. כשנואשנו החלטנו לתפוס טרמפים לעיר, וכך עשינו. תוך עשר דקות עצר לנו גבר הודי או אפגני שלבש שמלה ואסף אותנו ברכב מסחרי אל העיר. שאלנו אותו לאן הוא מגיע בעיר והוא השיב שהוא בכלל לא תכנן לנסוע לעיר אך הוא ראה אותנו והחליט להקפיץ אותנו. כל הנסיעה לא הבנו אם הוא סוג של מונית ויבקש תשלום בעבור הנסיעה או שהוא סתם טוב לב. כשהגענו לייעדנו והוא איחל לנו דרך צלחה הודנו לו מאוד.

התסריט של החיים נכתב על ידי טובי הסאטיריקנים, ובמיוחד הקטע הבא בו מצאנו את עצמנו מגיעים לסניף הדואר בעיר העתיקה. נכנסנו בסערה לסניף והנחנו את החבילה הענקית על הדלפק. הפקידה המקומית נכנסה להתקף אמוק והחלה לצעוק לנו מילים באיטלקית שלא הבנו. צעקות שלה באיטלקית מול צעקות שלנו באנגלית. ניסיון של עשר דקות לתקשר איתה לא העלה תוצאות, אנחנו לא היינו מוכנים לצאת מהדואר עם החבילה הארורה, והיא לא הייתה מוכנה לקבל אותה. בעיניים מלאות דמעות ניסינו להסביר לה את חשיבות שליחת החבילה, ולבסוף ברגע של תושיה הפקידה המשוגעת אחזה בידי והוליכה אותי החוצה אל משרד הטוריסט אינפורמיישן, אל הבחורות שכן מבינות אנגלית. כמו מול שופט שטחנו את טענותינו לפני הבחורות, כשהן מתרגמות ומנסות לגשר על פערי השפה והכעס. הפקידה טענה שהמשאית שלוקחת את החבילות לעיר יצאה בשעה 12 ולכן היא לא יכולה לקבל חבילות אחרי. אנחנו טענו שהיינו בסניף השני ואמרו לנו בפירוש להגיע לסניף הזה מפני שהמחשב לא עובד, ואנחנו מוכנים לקחת על אחריותנו אם יקרה לחבילה משהו בסניף הדואר עד שתישלח למחרת. הפקידה לא הראתה כל אמפתיה למצבנו, ואנו יצאנו מובסים מסניף הדואר המאכזב. תקועים עם חבילה של עשרה קילו, כשמי יודע מתי יעבור האוטובוס הבא חזרה לדירה ואם בכלל נזכה לראות את העיר ולא לבזבז את זמננו על מנהלות מטופשות כמו משלוח חבילה. ברגע של תושייה נוסף הלכתי הפעם אני חזרה לבנות הטוריסט אינפורמיישן, וביקשתי מהן טובה- להשאיר את החבילה אצלן לשעה-שעתיים, כדי שנוכל לפחות לראות קצת את העיר ולא להיסחב עם החבילה. אחרי הסימפוזיון הקודם הן לא יכלו שלא להסכים, וכך סוף סוף יצאנו במצב רוח מרומם לעיר העתיקה של סרמיונה.

מה שמייחד את סרמיונה העתיקה זה העובדה שהעיר נמצאת בלב האגם, פשוטו כמשמעו. כמו אי המחובר לגדת האגם הדרומית ברצועת אדמה, ומשני צידי הכביש אל העיר העתיקה ניתן לראות את אגם גארדה.  אוסקר סיפר לנו על ה”בלונד ביץ'”, לא מדובר בבחורה, אלא ברצועת חוף קטנטנה שאפילו אינה מסומנת ומתחתיה מתקיימת פעילות געשית שמחחממת את המים באיזור לטמפ’ של ארבעים מעלות (לעומת טמפרטורת האגם שהיא 12 מעלות לערך…). חיפשנו את המקום ומצאנו את הג’קוזי הטבעי על ידי סימן ההיכר של כל ג’קוזי- זקנות רוסיות טובלות בו. נכנסנו גם אנחנו לטבול רגליים, נהנים מהפלא של המים החמים והנעימים כשגלי מים צוננים מהאגם מזכירים לנו היכן אנחנו נמצאים.

בהמשך סיורנו בעיר נתקלנו במחזה משובב לב- אמא ברווזה מלמדת את הגוזל שלה לשחות, בעוד האבא שומר על הגוזל השני בקן…

כעבור שעתיים בעיר לקחנו את החבילה ונגררנו חזרה לדירה של אוסקר, ארגנו את הדברים שלנו ולקחנו את האוטובוס לקסטלנואובו דה גארדה, הישוב בו גר מרקו- הקאוצ’סרפר השני שהסכים לארח אותנו. בשל קצר בתקשורת עם אוסקר הבנו שהוא יכול לארח אותנו רק לילה אחד (כשבפועל בעצם הציע יותר לילות) מה שאילץ אותנו לחפש עוד ספה ולבזבז זמן יקר במעברים מעצבנים ממקום למקום, נסחבים לא רק עם התיקים הענקיים שלנו ותיק אוכל עם דברים לפסח, אלא גם עם החבילה המעצבנת שעוד לא נפטרנו ממנה. אין הרבה מה לספר על מרקו כי היינו אצלו רק לילה אחד במהלכו לא יצא לנו לבלות איתו כי הוא היה עסוק באירגון פסטיבל מוזיקה. בכל מקרה בישלנו ארוחת ערב ואכלנו ביחד (הגבלות הפסח קצת הקשו עלינו לאכול בחוץ באיטליה…) וזהו פחות או יותר. למרקו יש חתולה בשם ז’וז’י, אחת החתולות הפלאפיות שפגשתי.

לצערנו קרה קצר נוסף בתקשורת בנינו לבין אוסקר – בערב אצל אוסקר קבענו איתו שנצא ביחד למחרת ואז גם נחזיר לו את המפתח. לכן כל כך הופתענו כשבסוף הוא לא רצה להיפגש בערב כי הוא היה עסוק, מה שתקע אותנו בבוקר בקסטלנואובו דה גארדה עם מפתח שאנחנו צריכים להחזיר לסרמיונה, ועם חבילה שאנחנו צריכים לשלוח. שלחנו את החבילה ויצאנו לתחנת האוטובוס לכיוון סרמיונה. אחרי שעה שחיכינו לאוטובוס השקרי שמיאן לבוא החלטנו לחזור למנהגנו מתחילת הטיול, הוצאנו את השלט המחיק והתחלנו לתפוס טרמפים. זה עבד וזוג מבוגר לקח אותנו עד סרמיונה, שם השארנו לאוסקר את המפתח בבר ליד דירתו. מטרת היום הזה, שכבר התחיל ברגל שמאל הייתה להגיע לצפון שוויץ, לכפר פילטרס, בו גר בנו המארח שלנו. בצהרי היום עם התיקים הלכנו לכביש המוביל לכביש המהיר ממנו המשכנו לתפוס טרמפים.

עמדנו לפחות שעה בשמש, שכבר הייתה קייצית ביותר, עד שעצרה לנו בחורה עם ילד ולקחה אותנו לכביש המהיר אל תחנת הדלק. מסתבר שהיא בכלל גרה ליד סרמיונה, אבל היא ריחמה עלינו כשראתה אותנו עומדים בחום ולא רק שהקדישה מזמנה כדי להסיע אותנו, היא אפילו שילמה על העלייה לכביש המהיר! איזו נשמה טובה… מתחנת הדלק הזו עצרנו טרמפ נוסף שקידם אותנו בכיוון והוריד אותנו ליד העיר ברשייה, שם לדאבוננו גילינו טרמפיסט מתחרה! הוא היה מבוגר ונראה דיי עצוב, וכשהתחלנו לנסות לתפוס טרמפים במקביל הוא התייאש ונעלם.

עצר לנו נהג משאית נחמד שלקח אותנו, ואת התיקים הגדולים שמנו בקבינה על המיטה (איזה אדיר שיש להם מיטה!). הוא לקח אותנו לתחנת דלק ענקית לפני מילאנו, אם תשאלו את אלמוג כמה ענקית הוא יענה “בשירותים יש 26 משתנות. ככה ענקית”.

המשאית שלנו במלוא הדרה

עמדנו שם המון זמן, וכבר התחלנו לחשוב על תוכנית חלופית למקרה שלא נצליח להגיע לשוויץ. טרמפים זה עניין של מזל, והמזל הזה בא והולך. אחרי איזה שעתיים שעמדנו ואיש לא עצר המזל שוב הגיע בדמות נהג משאית עם מנוף שנסע לכיוון שלנו וכל כך פחד שלא הבין מה אנחנו מבקשים שהוא התקשר לחבר שלו שדובר אנגלית כדי לוודא שהבין. הוא הוביל אותנו כמעט לגבול שוויץ, וירדנו שוב על הכביש המהיר בתחנת דלק, משם מהר מאוד תפסנו טרמפ עם בחור איטלקי שעבר לשוויץ ואיתו עברנו את הגבול. המזל המשיך לשחק והפעם בגדול, כשירדנו מהמכונית לא הספקנו להוריד את התיקים מהגב וכבר עצר לנו יוהאן, אוסטרי שחזר מנסיעת עסקים באיטליה. הוא בדרך כלל לא עוצר לטרמפיסטים אבל הפעם החליט לעצור.

לא סתם הוא לקח אותנו, הוא אף הוביל אותנו היישר אל הכפר הנידח באיזור הגרמני של שוויץ, פשוט כי זה היה לא רחוק מהדרך שלו. נסענו איתו בערך שלוש שעות, מדרום שוויץ כל הדרך לצפון בין הרים מושלגים, עמקים ירוקים, אגמים ענקיים ושדות פורחים. מרגע שהתחלנו לנסוע לא יכולתי להחליט לאן להיסתכל, הכל היה כל כך גדול, מרהיב ושונה מכל מה שראינו לפני. טבע עצום ובלתי נגמר שרואים רק בגלויות או בצלילי המוזיקה.

הנסיעה המדהימה הזו הסתיימה כשירדנו בכפר פילטרס מול ביתו של בנו בשעה שמונה בערב כשבחוץ עוד אור יום! מרוצים מכך שעמדנו במשימה התחלנו את הרפתקאותנו בשוויץ, עליהן ועל בנו המארח שלנו אספר בפוסט הבא…

Comments