הגענו לוונציה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, יום לפני ליל הסדר. ספה אפילו לא ניסינו למצוא כי ידענו שהסיכוי כל כך קלוש, במקום זה שלחנו בקשות להיפגש לקפה או דרינק עם אנשים מהעיר. ראינו באינטרנט קמפינג זול והחלטנו להגיע לעיר לנסות למצוא אכסנייה זולה ובלית ברירה לישון בקמפינג, ששכן מחוץ לאי של וונציה. הייעד הראשון שלנו בעיר היה בית חב”ד, איתם יצרנו קשר לפני וביקשנו לחגוג איתם את הסדר. הגענו בדיוק עם סיום תפילת שחרית, פגשנו בחורי ישיבה צעירים ואף דיברנו עם הרב רמי שניסה לעזור לנו למצוא מקום לישון באכסניות זולות בעיר. מה שלא לקחנו בחשבון זה שבווניציה הביקוש ללינה בעיר כל כך רב שייתכן ולא יהיה לנו מקום. התדפקנו על דלתות של אכסניות שונות ובזו אחר זו קיבלנו תשובה שלילית לבסוף החלטנו לשנות טקטיקה וחיפשנו מקום דרך האינטרנט. רצה הגורל והאכסניות היו כל כך מלאות שלא הצלחנו למצוא אכסנייה אחת לרפואה עם מקום לשני אנשים לשני לילות. בלית ברירה הזמנו לילה אחד באכסנייה במרכז העיר וקיווינו שאולי בכל זאת יהיה מקום ללילה נוסף.

כשהייתי קטנה חלמתי לטייל בוונציה. העיר הצטיירה בדימיוני כמקום היפה ביותר עלי אדמות. כמה התאכזבתי כשהוריי בחרו לקחת אותי לטיול בת מצווה חודש בארה”ב… הביקור הזה בוונציה היה הראשון בחיי, והוא לווה התרגשות של ילדה בת 12 בטיול בת מצווה שלה. ההתרגשות הזו התפוגגה מהר מאוד כשהבנתי שכל הנהרות אומנם מאוד יפים ופוטוגניים, אך פרקטים הם לא. לטפס על גשרים עם 16 ק”ג על הגב ולהשתרך עם עשרות אלפי תיירים ברחובות הצרים פשוט לא עובד. מה גם שהגברת העייפה במשרד הטוריסט אינפורמיישן נתנה לנו מפה אך לא טרחה לציין שניתן לעבור את הנהר המרכזי במקומות מסויימים עם גונדולות. בניווטנו לעבר האכסנייה מאיזור הרובע היהודי מצאנו את עצמנו קרובים מאוד לאכסנייה, רק מה- על גדת הנהר הלא נכונה. לצערנו עמדנו בדיוק באמצע בין שני הגשרים המרכזיים של הנהר- מרחק של כמעט ק”מ לכל כיוון. מלאי תושייה הבטנו במפה וראינו שאוטובוס המים עובר בין הגדות ושאנו יכולים לקחת אותו תחנה אחת קדימה ולהגיע לגדה השנייה. כשהלכנו למכונת הכרטיסים היה כתוב במחירון שנסיעה עולה 1.2 יורו, מחיר סביר בהחלט לנהסיעה בודדת. עם זאת כשניסינו לקנות את כרטיס הנסיעה הבודדת התעריף היה 6.5 יורו! כועסים על הגזילה החלטנו להחרים את אוטובוס המים וללכת ברגל. ואיזו הליכה זו הייתה! הרחובות שבבוקר היו ריקים מאדם התמלאו לעייפה, וההליכה עם התיקים והתיירים הייתה פשוט סיוט, מה גם שבקושי הצלחנו לנווט. לכל איזור יש את אותו השם ולבתים מספרים. צריך לעקוב אחרי המספרים ולקוות שהרחוב לא יגמר לפני המספר שצריכים, כי אם כן קשה לדעת היכן המספרים ממשיכים. אחרי ארבעים דקות של סיבובים באיזור בניסיון למצוא את האכסנייה מצאנו שלט פיצפון על דלת שעברנו לידה כבר כמה פעמים עם שם האכסנייה. גם כן הוונציאנים האלה! הם לא יכלו לתת שמות לרחובות כמו שצריך? לבסוף הגענו וזה העיקר, וגם הצלחנו לסדר לילה נוסף (אני לא יודעת מה היינו עוושים אם היינו צריכים למצוא למחרת אכסנייה נוספת עם התיקים על הגב…).

יצאנו להסתובב וכמובן שהלכנו לאיבוד, לפחות הפעם בלי התיקים.  וונציה היא עיר נהדרת אם לא מנסים להגיע למקום מסויים אלא רק רוצים להסתובב ולהנות מהמראות. אולם לקונטרול פריקס כמוני וונציה מתגלה לא כחלום אלא כסיוט. בתור אחת שמתהדרת ביכולות התמצאות לא רעות בכלל (תודה לאמא על הזיכרון החזותי, ותודה לאבא על כישורי האוריינטציה) אני בדרך כלל מוצאת את הדרך, גם בתנאי שכרות קשים. בוונציה לא רק שלא הצלחתי לנווט לפי המפה, גם בקושי הצלחתי לזכור את הדרך אל האכסניה, וכל ניסיון לחזור לאכסנייה הסתיים במפח נפש כששוב הלכנו לאיבוד (תזכרי! פעם הבאה ימינה!!). וכמובן שכשהולכים לאיבוד זה עוד יותר מתסכל כי כשלא מצליחים למצוא את המקום בו נמצאים על המפה אז מתוך 360 המעלות מסביב רק כיוון אחד הוא הדרך הנכונה ולכן כל ניסיון להתקדם לאנשהו מרגיש כאילו הוא רק מרחיק.

אבל מספיק לדבר על תיסכולי הניווט שלי. הסיבוב בעיר היה יפה, אך כמה צפוי- תיירותי משהו. אני מניחה שלא היה אפשר לצפות למשהו אחר מוונציה. כשחזרנו לאכסנייה הכרנו את שותפינו לחדר כריס וניקי, זוג קליפורנים שמטיילים באירופה שלושה חודשים. אחרי הכרות קצרה הצענו להם שנבשל ביחד ארוחת ערב במטבח המשותף של האכסנייה והם נענו בשמחה. מה שלא ידענו זה שמכיוון שהיום בשבוע היה ראשון, רוב הסופרים היו סגורים ונאלצנו ללכת לאיבוד שוב ברחבי העיר בניסיון למצוא סופרמרקט פתוח, שנמצא לבסוף ברובע היהודי. בדרך חזרה מהסופר כריס וניקי סיפרו לנו על מה שיכל למנוע ממנו כל כך הרבה כאבי גב ועצבים- הגונדולות שמעבירות אנשים מקצה הנהר האחד לאחר בחצי יורו. אפילו חזרנו עם הגונדולה והמצרכים לארוחה, שכללה כמובן פסטה (הפסטה האחרונה שלנו באיטליה, מכיוון שהפסח החל למחרת).

בערב קבענו להיפגש עם לורנצו, קאווצ’סרפר שגר בוונציה ונענה בחיוב לבקשתנו. הזמנו גם את כריס וניקי למפגש, שכלל סיור לילי בעיר בהדרכתו של לורנצו, שסיפר לנו המון דברים מעניינים על העיר שקשה לי לזכור כרגע כי הייתי מאוד עייפה (אחרי לילה של שינה לפרקים ברכבת). ונציה בלילה הרבה יותר נחמדה מוונציה של היום לדעתי. בלילה רוב התיירים חוזרים למלונות שלהם מחוץ לאי והרחובות שקטים ורגועים, האורות משתקפים על המים והרחובות הריקים מתיירים נראים כאילו נלקחו מסרט. לורנצו לקח אותנו לבר שהוא אוהב והפציר בנו לטעום קוקטייל ספריט (אותו כבר טעמתי ברומא, אך כמובן שלא התנגדתי להזמין אותו שוב…). הוא גם פתר לנו את תעלומת כרטיס אוטובוס המים הזול- זהו כרטיס שרק המקומיים יכולים לקנות עם כרטיס התושב שלהם. לא נחמד בכלל. סיימנו את הערב עייפים, ובקבוק הלמברוסקו ששתינו בארוחה עם הספריט בבר לא עזרו לנו להישאר ערניים, למזלנו לורנצו ליווה אותנו לאכסנייה, מה שמנע התברברויות רבות.

למחרת בבוקר, בוקר ליל הסדר, החלטנו ללכת לבית חב”ד ולעזור בהכנות לארוחת החג ל- 250 אנשים. בדרך לא וויתרנו על פיצה אחרונה לפני החג. המסעדה היהודית בה התקיימו ההכנות לארוחה הייתה שוקקת אברכים עם קולפנים בידיים, קולפים הררי ירקות. הפשלנו שרוולים, מצאנו קולפן והתחלנו לקלף. מה לא קילפנו? תפוחי אדמה, גזרים, תפוחי עץ, ירק לא ברור שהוא ספק סלק ספק לפת, והשאיר כתמים חומים על הידיים. תוך שאנו מקלפים יצא לנו לדבר עם הבחורים ולהכיר אותם. מסתבר שהקהילה היהודית בוונציה היא מאוד קטנה, ומכיוון שזהו יעד מתוייר ביותר בפסח בחורי ישיבה באים מכל העולם לעזור בהכנות לחג ובחג עצמו. ארוחה לכמות כזו של אנשים לא הולכת ברגל, והבחורים החרוצים מקלפים מבוקר ועד ערב במקום להנות מחופשת החג כי הם רואים שליחות בכך שהם עוזרים לישראלים בחו”ל לחגוג את ליל הסדר.

כשהסתיימו הירקות לקלף חזרנו לאכסנייה לנוח ולהתקשר למשפחה לאחל חג שמח, וכמובן להתקלח ולהתלבש יפה לכבוד החג. כבר כשקניתי את השמלה העדינה הורדרדה הזו בחנות יד שנייה בנאפולי ידעתי שאני הולכת ללבוש אותה לליל הסדר. היא עלתה 15 יורו אחרי מיקוח והאמת שהיא שווה גם את מחירה ההתחלתי 20…

חווית ליל הסדר בבית חב”ד הייתה מלאה ברגשות מעורבים. היו את החב”דניקים שארגנו את הסדר ולאורך כל הסדר העבירו אותו והסבירו, הגישו את האוכל ולמעשה שרתו את האנשים מבלי לחוות כלל את ליל הסדר. מן הצד האחר היו את המשפחות הישראליות שבאו לסדר, ישבו, אכלו ועשו טובה שהקשיבו ואנחנו היינו תקועים איפושהו באמצע. הסדר התקיים במקביל בארבעה חדרים שונים ובשפות שונות, וכנראה שהטעות שלנו הייתה שנכנסנו לסדר בעברית… אני מניחה שלחגוג ליל סדר בהודו או בניו זילנד זו חוויה אחרת לחלוטין, האוכלוסיה שונה והאווירה שונה. כי אם כבר לעשות סדר רחוק מהמשפחה, לפחות לעשות אותו באווירה של ליל סדר עם חברים בצבא ולא באווירה של ארוחת חג עם כל אורחי קלאב הוטל אילת.

בתום ליל הסדר עזרנו לקפל ולנקות, נפרדנו מחבירינו האברכים ואף קיבלנו חבילת מצות לחג, וחזרנו עייפים לישון באכסנייה, מנסים לא להעיר את השותפים החדשים שלנו לחדר שהחליף את כריס וניקי.

למחרת לקחנו רכבת לכיוון אגם גארדה, ואלמוג דיגמן גונדולייר למהדרין עם הכובע החדש שקנינו לריבקי…

הביקור בוונציה העלה בי מחשבות על חלומות ילדות והמיתוסים והדמיונות שנלווים אליהם אל מול חלומות בוגרים יותר. אני מניחה שאם הייתי מבקרת בוונציה כילדה היא הייתה נראית אכן עיר מושלמת. כבוגרת הראיה שלי הרבה יותר ביקורתית ומאוזנת, ואני לא רוצה להשתמש במילה אכזבה כי היא מילה קשה מדיי, אבל העיר נראית לי פחות מרשימה ממה שדמיינתי. אני מניחה שזה בגלל הדיסוננס בין הציפייה הילדותית הגבוהה איתה הגעתי והראייה הביקורתית הבוגרת יותר איתה אני חווה את העולם כרגע.

Comments