בתקופה האחרונה אני מאוד מתקשה לכתוב ולהצטלם. הולי גולייטלי קוראת לזה מרה אדומה, כשאתה עצוב ומפוחד ולא יודע למה. אז בתקופה האחרונה עברה עליי תקופה לא קלה מלאה בלבטים לגביי העתיד הקרוב. התפטרתי מעבודה כחלק מההחלטה שלי לעצמי שאני לא נשארת במקום שלא טוב לי בו רק בגלל הנוחות. אין לי מושג מה יהיה הלאה ואיזו עבודה אמצא. בימים כאלה שאני מרגישה שאני נושאת על כתפיי את עול העולם החלטתי בכל זאת להעלות פוסט ולנחם בעיקר את עצמי, שבכל החוסר וודאות יש גם רגעים קטנים של אושר.

“;” alt=””>

טיול מאולתר לחברה בצפון

האדם לא צריך הרבה כדי להיות מאושר. תנו לו טבע ואופניים וערוגת ירקות בקיבוץ. ישנו אצל חברה בבית זרע (ליד הכינרת) ובבוקר קמנו והכנו דברים לפיקניק- ארזנו לחם וגבינות, קטפנו ירקות מהגינה (חסות ושאר עלים) וחתכנו סלט. נסענו לירדנית, פתחנו את הקופסא עם הסלט ולהפתעתנו על המכסה של הקופסה מבפנים ישב לו שבלול שכנראה היה על החסה מהערוגה ושרד את השטיפה מבלי שנבחין בו. ובכן מה יותר גרוע מלמצוא ברלה בסלט? למצוא חצי ברלה בסלט. קראנצ’י. למזלנו הוא היה שלם. אמרנו לו סליחה והעפנו אותו מהאוכל שלנו. כן כן אכלנו את הסלט (הוא היה ממש טעים…)

פרידה ממאיה ופז שטסים למשלחת

פז ומאיה חבריי מהצבא טסו לפני כמה ימים להדריך במחנה בארה”ב ואני ונטע החלטנו שזו סיבה מצוינת להיפגש. כולנו היינו ביחד מהגיוס ולאורך כל השירות הצבאי . אך פז התברך בכך שהוא יכול להשתין בעמידה ואילו קולל בכך שהוא עדיין חייל, בעוד אנחנו כבר חופשיות ומשוחררות. נפגשנו בפארק הירקון למוזלי תוצרת בית וכיבדו אותנו בנוכחותם גם הברווזים. איכשהו כל מפגש עם פז מתחיל ברצף התמרמרויות ונגמר  במחרוזת שירי glee.

מסיבת פתיחה בקרלטון ומסיבת סגירה בבלוק

ערב מרתק שהתחיל בבר החדש שאני עובדת בו- הקרלטון על הים, ונגמר במסיבת הסגירה של הבלוק, שהייתה כמו רקוויאם למוסד המדהים הזה.  מקום הופך למה שהוא בזכות האנשים (או בגלל האנשים במקרים מסוימים). בלי אנשים ישנם רק ארבעה קירות ורהיטים. האנשים הם-הם שעושים את המקום. על שני המקומות האלה אני יכולה להגיד שבליל האנשים שעושה אותם אדיר. כל הנוגעים בדבר מבחינת אנשי הצוות והמנהלים יודע מה הוא עושה, וגם האוכלוסיה שבאה- באה בשביל בילוי טהור. 

ריבקי

לסיום, מסבה לי המון אושר בימים האחרונים היא ריבקי, ארנבת קטנטנה שקיבלתי במתנה מאלמוג כדי שלא אהיה עצובה. היא כל כך מתוקה. היא מסתובבת בחצר שלנו ומהר מאוד למדה איפה הבית שלה (הערוגה) ורק שם היא עושה פיפי וקקי. היא אוהבת סלרי, וכבר הספיקה לזלול לנו את כל הגינה (כולל הבטטות שהשותפה שלי שתלה והתחילו לתפס על הגדר). יש משהו חדש ומרגש בלהיות הבעלים של יצור כל כך קטן. אף פעם לא הרגשתי כל כך מחוברת לחיה כמו שאני מחוברת אליה. אני מרגישה כמו הנסיך הקטן שמטפל בשושנה.  צריך להשקות ולשמור שחתולים לא יאכלו אותה ושהיא לא תאכל כבלים ותתחשמל. כשאנחנו נמצאים בבית היא נכנסת חופשי הביתה ומטפסת עלינו או מרחרחת. קראתי באינטרנט שכשארנבים אוהבים מישהו הם מלקקים אותו. מה שריבקי הכי אוהבת ללקק  זה רגליים. בשעת כתיבת שורות אלה היא מלקקת את כף הרגל שלי שנמצאת על הספה ואני צוחקת בטירוף כי זה כל כך מדגדג. כל יצור והשיגעונות שלו…

שלאף שטונדה עם ריבקי

Comments