Zagreb
ההחלטה לעבור לקרואטיה משוויץ התקבלה כפתרון יצירתי לבעייה של שהיה בלתי חוקית במדינות שנגן – שזה פחות או יותר מדינות הEU עם נספחים מינוס האי הבריטי. חוקי שנגן מתירים לבעלי דרכון ישראלי שהייה של עד 90 יום באזור, בתקופה של 180 יום. משמע שאחרי שלושה חודשים עלינו לצאת לשלושה חודשים מן האיחוד ורק אז מותר לנו לחזור. הבעייה התחילה כשהזמנו כרטיסים לפסטיבל מוזיקה בספרד, שמתחיל בדיוק יום אחרי שפג תוקפה של הוויזה שלנו (90 יום מתחילת הטיול). כדי להנות מהפסטיבל וגם לא לשהות בצורה בלתי חוקית באירופה (כן גם אנחנו שמענו על אנשים שעשו זאת ולא עשו להם כלום אבל לא רצינו לסכן את המשך הטיול שלנו בגלל דבר כה פעוט) החלטנו “לחסוך” שבועיים מחוץ למדינות האיחוד, ובחרנו בקרואטיה. כדי להגיע משוויץ לקרואטיה (שלא חולקות גבול משותף) היה עלינו לעבור דרך גרמניה או איטליה. חיפשנו דרך אתר שיתוף טרמפים מישהו שנוסע לאיזור ומצאנו את אדריאן, שנסע משטוטגארט בגרמניה לקרואטיה, ויכול היה לאסוף אותנו במינכן ומשם נתחלק במחיר הדלק. יום לפני הטרמפ עם אדריאן יצאנו מבאזל בטרמפים לכיוון מינכן. זה מכבר גילינו את האתר היצ’וויקי שעזר לנו לא פעם למצוא נקודות מוצלחות לתפיסת טרמפים. הפעם האתר אף התעלה על עצמו והסביר לנו איך להגיע מהעיר ישירות לתחנת דלק על הכביש המהיר, הליכה של עשרים דקות באיזור תעשייה בפרבר של העיר ואז בתוך יער היישר אל תחנת הדלק.
שלושה טרמפים לקחו אותנו בזה אחר זה וקידמו אותנו לכיווננו, כשעם האחרון גם עברנו את הגבול השוויצרי אל אוסטריה והמשכנו לגרמניה. שם לראשונה נתקלנו בכבישים הרחבים ללא הגבלת המהירות, בהם נסענו 180 קמ”ש בכלל מבלי להרגיש.
כשהגענו למינכן, מוקדם מהצפוי הלכנו למקדונלדס, שם ידענו שנשיג wifi וכך נוכל למצוא הוסטל. לא רק שמצאנו אינטרנט, מצאנו גם המבורגר צמחוני, לראשונה מתחילת הטיול!
את הלילה בילינו באכסנייה זולה והעברנו את הזמן במנוחה וצפייה בטקס הנישואים המלכותי של הזוג האנגלי. למחרת בבוקר אחרי מעט התברברויות מצאנו את הטרמפ שלנו במקום המפגש, וגילינו שהאאודי A3 עליה הוא נוסע מלאה בבגאז’ ושישנו אדם נוסף שנוסע איתנו. מה שאומר ששני התיקים הענקיים שלנו הצטופפו איתנו במושב האחורי במכונית 2 הדלתות הקטנטנה לנסיעה של 8 שעות. כיף. נסענו כל הדרך ממינכן דרך אוסטריה וסלובניה עד קרואטיה, ועם הזמן הכרנו קצת יותר את אדריאן הנהג שלנו ואת מריו בן דודו. שניהם בנים להורים סלובנים וקרואטים שעובדים כשפים בגרמניה כרגע.
איך שנכנסנו לסלובניה עצרנו לתדלק ומריו הביא “בורק”, מין בורקס מקומי עליו שמענו רבות במהלך הנסיעה. כמובן שהוא הביא לנו לטעום. נו בורקס. בתור שפים לא יכלתם להתגאות במשהו קצת יותר מרגש?
ממריו נפרדנו בכפר הפסטורלי בו גרה אימו בסלובניה ממש קרוב לגבול הקרואטי.
מעט אחרי עברנו את הגבול, קיבלנו חותמת בדרכון שיצאנו את האיחוד האירופי והגענו לזגרב, בירת קרואטיה כשעדיין לא ידענו אם יש לנו מקום לישון בעיר. אדריאן הוריד אותנו במין קניון גדול באחד הפרברים של העיר, ואנחנו נכנסנו עם התיקים הענקיים והיינו כמו חייזרים בין כל המקומיים. הדבר הראשון שעשינו היה לבדוק האם קיבלנו תשובה לבקשות ששלחנו, ושמחנו לגלות תשובה חיובית מהרבוייה (hervoye) שכתב שנוכל להגיע אליו ושהוא מסיים לעבוד באחת בלילה. לצערנו הוא שכח להשאיר מספר טלפון, וכתב רק מקום מפגש. החלטנו להעביר את הזמן עד הערב והסתובבנו בקניון עם התיקים, אכלנו ארוחת ערב מתפעלים מהמחירים הזולים יחסית לשאר אירופה (ובעיקר יחסית לשוויץ…), וכן ניצלנו את הזמן לרענן קצת את המלתחה הקייצית שלנו ב-h&m. כשסגרו עלינו את הקניון יצאנו לתחנת האוטובוס ולקחנו אוטובוס למרכז העיר, ובנות חמודות הנחו אותנו איך להגיע מתחנת האוטובוס למקום המפגש עם הרבוייה. אותן בנות גם הסתכלו עלינו מוזר כשקנינו באוטובוס כרטיס ונפרדו מאיתנו בבקשה כנה שאין צורך שנקנה כרטיס לטראם. כך עשינו והגענו לכיכר בה היינו אמורים להיפגש עם הרבוייה אך שלוש שעות מוקדם מדיי. חיפשנו מקום להעביר את הזמן ומצאנו פאב עם מוזיקה גרועה חזקה מדיי אך הוא היה פתוח והיה בו אינטרנט מה שגרם לנו להישאר ולשרוף שם שלוש שעות. בו זמנית גם חיפשנו אכסניה קרובה לכל מקרה שלא יהיה, וגילינו שיש אחת ממש שלושה בניינים במעלה הרחוב. אלמוג הלך אליהם והסביר להם את מצבנו, שאיננו יודעים עדיין אם יש לנו מקום לישון או לא כי אנחנו עושים cs ואנחנו לא בטוחים אם נפגוש את המארח שלנו היום או לא, והבחור הסטלן בקבלה שמע cs וישר הודיע שאין לנו מה לדאוג, ושהוא ימצא לנו מקום להתארח ללא תשלום. שמחים וטובי לב עזבנו את הבר מעט לפני אחת, והלכנו לכיכר המפגש שהייתה שוקקת בליינים שיצאו לבילוי של שבת בערב. לבסוף הרבוייה הופיע והתנצל על כך ששכח לכתוב את מספר הטלפון שלו. הלכנו לדירתו, שקרובה להפליא למרכז העיר, ובדרך הוא קנה בירה בבקבוק פלסטיק של 2 ליטר. כן כן כמו קריסטל. ישבנו אצל הרבוייה ושתינו בירה והוא סיפר לנו קצת עליו ועל העיר. ביום הוא סטודנט ובלילה די ג’יי שמשלים הכנסה כמלצר באחד הברים בעיר. כבר היה מאוחר אבל זה לא מנע מאיתנו להיעתר להצעתו לצאת שוב לעיר. הסיבוב הלילי שלנו עבר בין מקומות יותר ופחות חשובים בעיר, כשלבסוף הגענו למקום שנקרא “מדיקה”, מפעל תרופות ישן שנהיה סקוואט והפך למועדון עם שתי רחבות, אנחנו בחרנו בזאת עם מוזיקת אפריקן-Fאנק. הקירות מצויירים על ידי אמני גרפיטי מקומיים, וגילינו שהמבנה נשרף לפני כשבוע, אך חודש ועוצב מחדש כל כך מהר שבכלל לאר הרגשנו בכך.
עם הרבוייה ומנואל- בחור ספרדי שפגשנו במקום וסיפר לנו שהוא פגש זוג ישראלי נוסף שתופס טרמפים ברחבי אירופה! כנראה שיש לנו מתחרים!
OKO ו- PUMA34 הם זוג אמני גרפיטי מקומיים שפועלים ביחד ועושים דברים מופלאים בעיר, היצירות שלהם כמעט תמיד באות אחת על יד השנייה כמו כאן במדיקה:
כבר כמעט הגיע בוקר והבירה עשתה אותנו רעבים, ובגלל שכל כך התלהבתי מהגרפיטי הרבוייה החליט לקחת אותנו לאכול בורק ולהסתובב בסמטה מלאת גרפיטי של OKO ו- PUMA34. בשעה שניסיתי להוציא את המצלמה כדי לצלם היא נפלה על הרצפה והתפרקה לשני חלקים- גוף המצלמה והעדשה. מכיוון שהעדשה נפרדת מהמצלמה וניתנת להחלפה לא חשבתי שקרה משהו רציני, וחיברתי אותה חזרה לגוף המצלמה. הזכוכיות של העדשה לא נראו שבורות וניסיתי לצלם כדי לראות האם נגרם נזק כלשהו, אך בעוד אני מנסה לצלם העדשה התפרקה ונפלה על הארץ. פעם נוספת ניסיתי לחבר ושוב היא נפלה. אולי לא הייתי מספיק צלולה כדי להבין כבר בפעם הראשונה שהמחבר של העדשה נפגע ולכן היא לא מצליחה להיתפס על גוף המצלמה. כבר הייתה שעת כמעט זריחה וכל מה שרציתי זה לבכות שנשברה לי העדשה.
התמונה האחרונה מהערב לפני שנשברה לי העדשה, משם חזרנו לדירה והלכנו לישון כשהשמש כבר עלתה.
בבוקר המחרת לא רציתי לצאת מהמיטה. השעה הייתה ארבע אחה”צ + סבלתי מהאנג אובר + נזכרתי שנשברה לי העדשה + ערב יום השואה עשו לי חשק לכלום בפיתה. איכשהו סחבתי את עצמי לקפה שחור קרואטי (שהם מכינים בפינג’אן ממש כמו קפה טורקי) ושאר היום נמרח על ארוחת צהריים וכביסה. אז גם קיבלתי את ההחלטה לעשות צום סימלי מאותו הערב ועד לערב המחרת הכולל שתייה בלבד, כדי לציין את יום השואה הראשון בלי סבתא שלי.
ביום המחרת החלטנו לנסות ולתקן את העדשה וכן לבקר בבית הקברות בעיר בו קבורים בני כל הדתות. בדרך עברנו במרכז העיר, שהיה שוקק וחגג פסטיבל מקומי או משהו. אנשים לבשו בגדים מסורתיים והופיעו על במה בכיכר.
נשים מחופשות לדלעת (?!) וגם הקפטן של הטיטאניק
וגם מצאנו חנות יד שנייה שכל הפריטים בה עלו 10 קונות, כלומר שמונה שקלים! כמובן שיצאתי עם שקית קטנה…
הטרנד המקומי בבית הקברות הזה הוא קברים משפחתיים, והקטע המעניין הוא שניתן למצוא קברים מעורבים של נוצרים ויהודים (אם חלק מבני המשפחה המירו את דתם). מצאנו גם קברים עם תאריכי לידה ללא תאריכי פטירה- מצבות שעומדות בעוד האדם עדיין בחיים. קצת קריפי… ביקרנו בחלקה היהודית ואף באנדרטה לזכרם של קורבנות מלחה”ע השנייה (בה נספו גם קרואטים רבים) ומצאנו זרי פרחים שהונחו לזכר קורבנות השואה.
משם המשכנו לחנות ניקון היחידה (!) בקרואטיה כולה, שהייתה לשמחתנו בעיר. היה לי מזל גדול שהזכוכיות של העדשה לא נשברו בכל הנפילות שהיא עברה, אלא רק החיבור היה שבור, וכך באדיבות רבה מתקן מטעם החברה הסכים להישאר מעבר לשעות העבודה שלו רק כדי לתקן לי את העדשה!
היום הקשה עבר והערב ירד, ואני סיימתי את הצום שלי בארוחת ערב שבישלנו להרבוייה ולפיטר השותף שלו וביין מקומי שפיטר הביא מהכרם של אביו.
בערב יצאנו לעיר ובדרך גילינו שלט בעברית באמצע מגרש חנייה, שמספר על בית הכנסת שנהרס בתקופת השואה. כל זה היה דיי סימבולי. מסתבר שבשנים האחרונות אספו תרומות לבניין בית הכנסת מחדש, אך מחלוקת שהתעוררה בנושא האם לשחזר את המבנה שנהרס או לבנות משהו חדש לחלוטין מעכבת את בניית בית הכנסת, שכרגע משמש בכלל כמגרש חנייה.
ישבנו בפאב עם מוזיקה חייה ושתינו בירה.
ובדרך חזרה מצאנו דיסקים של ששון גבאי הקרואטי בחלון ראווה
חזרנו לדירתם של פיטר והרבוייה ונפרדנו מהילד המשתין לברכה שעומד על יד ביתם מכיוון שעזבנו את העיר ביום המחרת.
זגרב הייתה עיר שאני יכולה להגיד שטעמתי רק מעט ממנה. הערב הראשון בה היה מדהים והראה כמה חיים יש בעיר, אך הנסיבות הובילו לכך שבסך הכל הימים שם היו לא כל כך קלים עבורי. אני מרגישה שאני צריכה לעשות תיקון ועוד לחזור לעיר הזאת, ולהנות ממנה כמו שהיא באמת יכולה להציע. בניגוד למה שחשבתי על ערים במזרח אירופה זגרב הראתה את ההפך הגמור והייתה מערבית ותוססת בדרכה, קצת כמו תל אביב. גם האנשים שבילינו איתם היו כל כך חמים ונדיבים, והרבוייה ופיטר ששמעו שאנחנו ממשיכים לטייל בקרואטיה בשבועיים אחרי מיד דיברו עם חבריהם ברחבי המדינה וסידרו לנו מקומות להתארח כך שלא היינו צריכים לשלוח אפילו בקשת CS אחת! (דבר שהקל עלינו מאוד מכיוון שאין הרבה משתמשים מקרואטיה…). אין לי ספק שעוד אחזור לעיר הזאת, אם לא בטיול הזה אז בפעם הבאה, וכשאחזור אני יודעת שיש לי שם חברים לבקר.