אילו ימים נוראים עוברים עלינו. בין ריצה למרחב המוגן לברברת בטלויזיה שאני לא מצליחה להתנתק ממנה, לעצב ולצער על כל אדם שנהרג, ולא משנה מאיזה צד. בימים כאלה אני לא מצליחה לעשות כלום, בטח שלא ללמוד. עזבתי את הבית הלא ממוגן כבר לפני שבוע, ואני נודדת עם אלמוג ושרלוט בין ההורים שלו להורים שלי. כשאני מחליטה להתנתק קצת ממה שקורה אני מורחת את הזמן בסדרות ב-VOD, שיטוט אינסופי בפייסבוק ואתרי חדשות (לא ממש עוזר). כל יום אני מחליטה שהיום אני אתחיל לכתוב את העבודות שיש לי להגיש וללמוד למבחן שעוד נשאר לי (ולא ברור מתי יתקיים) וכל יום אני פשוט לא מצליחה להתרכז, לאסוף את עצמי ולהתעסק בלימודים. אני מחכה ליום שבו יקבר ההרוג האחרון במלחמת הדמים הזאת, לטיל האחרון שישוגר, לפצצה אחרונה שתוטל ולכדור האחרון שיכוון כלפי מישהו. אני תוהה כמה זמן וכמה הרוגים דרושים כדי להבין ששלום עדיף על דרך המלחמה.  אני כבר מחכה ליום בו נוכל לצאת לבלות ברמאללה, שמעתי מקאוצ’סרפרים שביקרו אצלנו שיש שם חיי לילה מטורפים. זה אולי נשמע מופרך היום, אבל פעם גם לטייל לפירמידות במצרים או לסלע האדום היה נשמע מופרך! לפעמים  זה מרגיש כאילו התקופה הזו כל כך חשוכה שאין תקווה, אני מקווה שאנחנו נמצאים בלילה הארוך ביותר ועוד מעט תגיע הזריחה וכל יום יהיה קצת בהיר יותר מקודמו. כרגע קצת קשה לי לדמיין כמה רע יותר יכול להיות. החלטתי להעלות פוסט אסקפיזם של עוד תמונות מהטיול שלנו לסקנדינביה, שמזכיר לי שיש גם מקומות שפויים בעולם, בהם הכל יפה ואין מלחמות. התמונות הן מהעיר ברגן, בירת הפיורדים בנורווגיה, עיר ציורית על שפת האוקיינוס המוקפת יערות ופיורדים.

Comments