עומד להיוולד לי עסק!

רעיון שדיגדג לי בבטן במשך כמה חודשים פתאום קרם עור וגידים וממש עוד רגע ייצא מהתנור. סיפרתי לכם בפוסט הזה שהחלטתי להפוך לעצמאית. זו הייתה החלטה קשה שסיימה משבר אישי עמוק של חוסר ודאות שנקלעתי אליו (החיים מזמנים לנו גם כאלה, אפילו בתזמון לא מוצלח כמו ירח דבש). אז החלטתי לצאת לעצמאות ולהחליף את חוסר הודאות המקצועי בחוסר ודאות כלכלי, אבל היי – עם קצת מזל אולי אזכה להיות מאושרת בכל יום ממה שאני עושה.

האוצר שמצאתי בחנות הצדקה, ולא זה לא היה בגד.

התובנה הגיעה במהלך שיטוטים בחנויות יד שנייה בארצות הברית. זה היה באחת מחנויות הרשת Goodwill, מחנויות הצדקה הענקיות האלה שאני יכולה ללכת בהן לאיבוד במשך שעות ולמלא עגלות שלמות באוצרות, מכירות? שמתי לב שלא משנה כמה זמן אלמוג ואני מקציבים לשוטטות בחנות, זה אף פעם לא מספיק לי. איכשהו הזמן עף מבלי ששמתי לב. תמיד אני רוצה עוד קצת, לראות עוד איזור שלא הספקתי לחקור, למצוא עוד בגד שמישהו זרק ואולי אצלי הוא יהפוך לאאוטפיט חדש ומרגש. פתאום הבנתי שהסיבה שהזמן טס לי זה בגלל שאני בתוך ה-Flow.

In the FLOW

לפי הפסיכולוגיה החיובית, ה-Flow הוא מצב מנטלי שבו אנו שקועים בפעילות בקשב גבוה, במעורבות מלאה והנאה מהפעילות. אנחנו מרוכזים ולא מוסחים מגירויים אחרים בסביבה. התודעה שלנו נמוכה ואנחנו נמצאים בהווה מבלי לבקר את עצמנו או לחשוב על העבר או העתיד. כל אחת בטח מרגישה את זה בתחומה, כמו שמוזיקאים מרגישים כשהם מנגנים, או כשציירים עומדים מול הקנווס. מתנתקים מהעולם אל תוך היצירה, נשאבים בריכוז למה שעושים. זה בדיוק המצב שעברו שלוש שעות ואיך יכול להיות הגענו לפה לפני חצי שעה, מה קורה פה.  

דברים שרואים משם

כנראה שהייתי צריכה להרחיק עד לארצות הברית כדי להבין שמה שמכניס אותי ל-Flow ועושה אותי מאושרת זו התעסקות עם בגדי יד שנייה. כשאני מחפשת פריטים אני מרגישה כמו ציידת או מגלת אוצרות. אני נכנסת לריכוז ומיקוד כדי לאתר מבין הררי הג’אנק את הפריטים המיוחדים באמת. אני כבר לא רעבה, לא עייפה והרגליים שלי פתאום לא כואבות. אני מרוכזת בציד. ואז פתאום נגלה בפניי הפריט המדהים הזה. כל החנות קופאת. ספוט יחיד מאיר עליו וריהאנה צועקת לי בראש וור הב יו בין אול מיי ליייייייייף?  אני רואה אותו עליי – בסיבוב עם הכלבה, בעבודה, בארוחה עם חברים, במסיבת תה בארמון באקינגהם, על השטיח האדום (מודה שיש לי גם כמה כאלה). בדרך כלל זה נגמר כשזקנה עם סריג בצבע חנונה ביד מבקשת ממני לזוז כדי שהיא תוכל לעבור עם עגלת השוק שלה. אני חוזרת למציאות, ואוספת את הבייבי החדש אליי לפני שמישהו ישים לב אליו. זו תחושה כל כך מדהימה לאסוף משהו שמישהו אחר זרק ולגרום לו להיות שוב בשימוש, לתת לו את הכבוד המגיע לו.  

היהלומים הבלתי מלוטשים

כבר עשר שנים שאני עושה את זה, מאז שגיליתי את עולם היד שנייה. כבר שבע שנים שאני כותבת על זה ומצלמת את הדברים הנפלאים שאני מוצאת וחולקת אותם איתכן פה בבלוג. פתאום הבנתי שמה שאני הכי אוהבת לעשות זה לחפש אותם, לפשפש בין המון בגדים ולמצוא את היהלומים הבלתי מלוטשים, אלה שרק מחכים שאני אמצא אותם ואתן להם עוד הזדמנות, להשתזף עם טיפת אור זרקורים פה בבלוג. בצער רב הבנתי שהארון שלי + הארון אצל ההורים שלי (על מי אני עובדת, זה כל החדר) + מתחת למיטה לא מספיק לכל האוצרות הנפלאים האלו, ושאם אני רוצה להמשיך ולגלות אוצרות יד שנייה אני חייבת אחד מן השניים: להפוך את הדירה שלי כולה לארון (אלמוג התנגד נחרצות) או לפתוח חנות.

אז החלטתי לפתוח חנות

באווירת הנדודים של הטיול שלנו בדרום ארצות הברית (ליתר דיוק באוסטין טקסס בירת ה- Food Trucks) החלטתי שאני לא רוצה סתם חנות, אני רוצה פוד טראק, אבל עם פחות ריח של טיגון. ואם אפשר, בלי אוכל בכלל ועם יותר שמלות וינטג’. פוד טראק של בגדי יד שנייה. התוכנית: לנסוע. לאן? אין לי מושג, אולי אתם מכירים מישהו שירצה לארח אותי ואת כל הארון שלי?

ואז הוצאתי רישיון למשאית (בחיי! המנויים לניוזלטר כבר קיבלו הצצה)

וקניתי מיניבוס וינטג’ אמיתי שאני משפצת בימים אלו (ומברכת הגומל על כל יום שהוא לא מתפרק, בכל זאת מיניבוס בן עשרים). התחלתי לשמן מנועים, ככה בקטנה, ולמכור בירידים קטנים בבאר שבע. אחרי תקרית האופניים באיטליה תהיתי איך זה ירגיש לעבור מהצד של הקונה לצד של המוכרת. עברו לי בראש תסריטי אימה אפוקליפטיים של רכושנות  מוגזמת שלי לבגדים שמבריחה לקוחות ואני נשארת לבד בבית מלא בבגדי יד שנייה שאי אפשר לזוז בו וכל החברים שלי וגם אלמוג עוזבים אותי כי אי אפשר להיכנס לבית מרוב בגדים. שמחתי לגלות שהמציאות קצת פחות מפחידה ושאני דווקא דיי נהנת לעמוד מהצד השני של הדלפק.

אז המכירה הראשונה שלי עם המיניבוס תהיה ממש בקרוב בפסטיבל אינדינגב! ואני עדיין לא בטוחה אם אני יותר מתרגשת או יותר לחוצה.

על הדרך…

ביום שלישי הקרוב (18.10, 19:00) אני אגיע עם החנות (עדיין בלי המיניבוס) ליריד ברחוב סמילנסקי בעיר העתיקה באר שבע. בואו לתת כיף אם אתן בסביבה!

ואם בא לכן לעקוב אחרי המסע שלי עם החנות הטרייה, לעזור לי להחליט דברים לקראת היציאה של המיניבוס לדרך או פשוט לראות אותי נוהגת על משאית (כמו בוסית) תצטרפו לרשימת התפוצה שלי. יש לי דילמה רצינית לגבי הלוגו, בחייאת תעזרו לי.

ניפגש באינדינגב?

Comments