כנראה שאם זה היה תלוי בי הוא היה מחכה לנצח, המיניבוס היה ממשיך לחכות בחניה ולהכניס אותי לחרדות פעם בחצי שנה כשצריך לעשות טסט, הבגדים המיוחדים שאספתי מכל העולם היו ממשיכים לחכות ארוזים במחסן, הסטנדים הריקים היו ממשיכים לצאת ולחזור רק כשחברות היו צריכות אותן לשוק החלפת בגדים. אמנם לא סגרתי אותו באופן רשמי אבל העסק כבר מזמן לא קיים. אולי זה בגלל שקשה להודות בכישלון, לסגור את הכל סופית ולהשלים עם זה שהחלום לא הצליח, או אולי זה מביך להודות שאחרי כל המאמץ שהשקעתי בו אני כבר לא שם, המשכתי הלאה. לשים אותו מאחוריי ולסגור זה אומר להוריד הרבה דרגות והגדרות עצמיות שהיו לי ודווקא דיי אהבתי - עצמאית, בעלת עסק, יזמת. עכשיו כשישאלו אותי מי אני ומה אני עושה, מה אני אענה?