אל ניס הגענו בארבעה טרמפים שונים. הטרמפ הראשון היה גנן סטלן ששמע רגאיי ולקח אותנו מליון אל תחנת דלק על הכביש המהיר. משם עלינו על טרמפ עם ערס צרפתי (כן יש הרבה כאלה מסתבר) ששמע מוזיקת יורוטראש סליזית, שעד שהכרנו אותו לא הבנו מי הם האנשים שמקשיבים למוזיקה הזו. הוא לא דיבר מילה באנגלית, ועישן כמו קטר. הוא עלה על הדרך הלאומית ולא המהירה, ואנחנו חשבנו שהוא כנראה לא הבין אותנו ושוב נפלנו עם הדרך הלאומית הארורה. אחרי שעה וחצי של נסיעה הוא עלה על הדרך המהירה רק כדי להוריד אותנו בתחנת דלק. אנחת רווחה- בסוף כן הגענו לתחנת דלק על הכביש המהיר. משם עלינו על טרמפ נוסף עם רופא משוגע שגם כן לא דיבר אנגלית אך הוא הימהם וזימזם מנגינות כל הנסיעה. את הטרמפ האחרון לקחנו מתחנת דלק עם סופי, סטודנטית שלומדת בניס והורידה אותנו ליד תחנת טראם בניס, ומשם הגענו לכיכר גריבאלדי וחיכינו ללואי המארח שלנו שיבוא לאסוף אותנו מהכיכר. הכיכר הייתה חשוכה באופן מוזר, כשהאורות היחידים היו ספוטים כתומים המכוונים על העצים והמזרקה. שלחנו ללואי SMS ולא קיבלנו תשובה אז פשוט חיכינו. בדיעבד מסתבר שהוא שלח לנו SMS חזרה אך לא קיבלנו אותו… חיכינו חיכינו וכשראינו שהוא לא מגיע אלמוג הלך לחפש דרך להתקשר אליו. תוך כדי חיפושים לואי התקשר אלינו ובא לאסוף אותנו מהכיכר והלכנו לביתו. התגלה לפנינו אדם מאוד מיוחד.

לואי הוא נצר לשושלת רוזנים עתיקה ומכובדת, והוא יורש התואר הבא (התואר עובר לבן הבכור המבוגר של הדור). כיאה לבן אצולה צרפתי הדבר שלואי הכי אוהב הוא לעשות מסיבות ולהגיש קוקטיילים שהוא רוקח. איך שהגענו לדירתו של לואי הוא הציע לנו קוקטייל עוד לפני שהנחנו את התיקים. לואי גר לבד בדירה מקסימה במרכז ניס. בעצם לא לבד- עם בעל הבית

כיאה לבן אצולה #2 ללואי יש חתול שעונה לשם crapoul (בצרפתית הר’ אמורה להישמע קצת כמו ח’) והוא בעצם בעל הבית האמיתי של הדירה. הקחפול הזה הוא חתיכת משוגע, והתחביב העיקרי שלו זה לטפס לארון הבר של לואי, בו נמצאות כל הכוסות והבקבוקים ולאתגר את כוח הכבידה.

פה ארון המשקאות סגור אז קחפול זומם תעלול חדש…

כשאנחנו הגענו לדירה הוא אימץ תחביב- להיכנס לסל הכביסה שלנו ולהפוך אותו למפקדת הקרב שלו.

אז אחרי שהכרנו את המארחים שלנו יצאנו לטייל בבוקר המחרת בעיר. בגדול ניס היא עיר של זקנים. כשם שהצרפתים קונים דירות נופש בתל אביב, כך הבריטים קונים דירות נופש בניס. מה זקנים צריכים יותר מהים התיכון, קצת שמש ולשמוע צרפתית ברקע? (תכלס הזקנים הבריטים יכולים לבוא לארץ והם יחוו את אותו הדבר…)

מה לא נראה כמו יפו??

את זה כבר קשה יותר למצוא בארץ…

פה אנחנו נמצאים על גבעה שנראית כמו העתק של יפו העתיקה. נשבעת!

אז את יום הטיול הראשון בילינו בהליכה על הטיילת ושיטוט בסמטאות העיר העתיקה וכמובן בשוק הפשפשים. אפשר לראות שהבנייה פה היא הרבה יותר ים תיכונית מאשר הבנייה בשאר צרפת.

זה עכבר שעוקב אחרינו מאז שהיינו בפריז, הוא כל פעם מפתיע אותנו במקום אחר. הפעם הוא רץ בסמטאות והצלחנו לצלם אותו.

ניס היא העיר הראשונה בה וויתרתי על המעיל העבה, וככל שעברו הימים גם המעיל הדק ירד. אף פעם לא הערכתי את השמש כמו שאני מעריכה עכשיו! היא כל כך מלטפת ונעימה שבא פשוט לשרוץ בה כל היום. זה לא כל כך מומלץ לאשכנזיות כמוני, כי מסתבר שאני יכולה להישרף בצרפת באמצע מרץ. WTF?!

ביום הטיול השני בניס החלטנו להקשיב בעצת לואי ולנסוע לכפר עז (חחח eze). זהו כפר מימי הביניים שנבנה על הר מוקף בים, מלא בסמטאות צרות הבנויות כמבוך. בין הסמטאות מסתתרות גלריות וחנויות בוטיק קטנות.

על ראש ההר נמצא גן אקזוטי, עם אלפי סוגי צמחים (בעיקר קקטוסים) מכל העולם. הגן משקיף לנוף המרהיב של הריביירה הצרפתית.

בתוך הגן מסתתרת פינה קסומה, עם ספסלי שכיבה ונוף עוצר נשימה. ככה זה נראה מלמעלה:

ומלמטה:

העברנו בשמש הנהדרת לפחות שעה!

ובדרך למטה אכלנו קרפ נהדר עם רוטב שוקולד חם, שקדים וקצפת באוויר הפתוח, ואז חזרנו לניס.

לואי סיפר לנו שהוא מאוד אוהב חומוס, ולאחר יומיים של חיפושי טחינה בסופרים שונים ובחנויות ערביות, סופסוף מצאנו אחת בחנות לבנונית. בערב החלטנו להתנסות שוב בהכנת חומוס, והפעם גם יצא לנו טעים (החומוס שהכנו באוטרכט היה נחמד אבל לא מספיק טעים…). לקח שעות רבות לבשל את הגרגרים (וזה אחרי לילה שלם בו הושרו הגרגרים), והחומוס היה מוכן כמעט בחצות אך לואי ואן-ג’ולי (קאווצ’סרפרית נוספת שהתארחה אצל לואי למספר ימים על מנת לחפש דירה בניס) התענגו על החומוס שנוגב כמעט עד סופו עם פיתות בוכריות שמצאנו בחנות אתנית. אין שינה טובה מזו שאחרי ניגוב חומוס הגון.

למחרת החלטנו לא לשמוע בעצתו של לואי ולנסוע למונקו. לואי אמר שיש שם רק זקנים ושזו ארץ-עיר לא מעניינת. אך מכיוון שמעולם לא היינו בנסיכות בעבר ושסקרן אותנו לראות איך נראית מדינה בגודל 2 קמ”ר החלטנו לנסוע בכל זאת.

אז ככה זה נראה מסתבר.

אני חייבת להודות שלואי צדק- מונקו לא מעניינת במיוחד. 32,000 תושבים, נסיך אחד והמון תיירים, 90% מהם בגיל פנסיה. מצחיק לראות את הארמון (שכרגע בשיפוצים לכבוד חתונת הנסיך אלברט ביולי) עם השומרים לבושים במדים מצחיקים על רקע תותחים של צבא נפוליאון.

מזל שיש לך רומח בקצה הרובה למקרה שיבוא אביר על סוס וינסה לפרוץ לארמון. תזכיר לי על מה אתה שומר?

בגלל שיש כל כך מעט אנשים במונקו, על לוחיות הרישוי שלהם כתובות שלוש או ארבע ספרות בלבד. וזהו רכבו של מספר אחת במונקו- כלומר הנסיך.

אין להם ליגת כדורגל משלהם, אבל יש להם בירה מסתבר. היא לא משהו. במה מונקו כן טובה? בהימורים. חצי מההכנסות השנתיות של קופת הנסיכות מגיעות מהקזינו במונטה קרלו וכן אזרחי המדינה לא משלמים מס הכנסה. החיים הטובים!

ודבר אחרון- מעבר תת קרקעי עם מראות מכל צדדיו. לונה פארק תל אביב?

בערב חזרנו לדירה לבשל ארוחת פרידה מלואי והפעם אני הכנתי קוקטיילי קוסמופוליטן לכולם.

קיש כרישה ובצל, כרובית עם פירורים וסלט:

ולקינוח- קאפקייקס שלא תפחו משום מה, אך היו טעימים בכל זאת.

לואי ואן-ג’ולי מלקקים את האצבעות והצלחות.

היה תענוג גדול להתארח אצל לואי. אמנם אין תמונות אך הוא לקח אותנו לברים מקומיים מוצלחים יותר ופחות, הלכנו לערב בנות בבר בעיר העתיקה בו בנות שותות חופשי ב3 יורו בלבד (אלמוג ולואי נאלצו להסתפק בפיינט בירה בעוד אני וחברותיו של לואי חוגגות) ולמעשה הוא הראה לנו שניס היא לא עיר רק של זקנים. הלכנו ביחד איתו ועם ידידתו הגרמנייה ניקול לראות את “ברבור שחור” בקולנוע ביום הנחה מיוחד, בו כניסה לסרט עלתה 3 יורו וחצי בלבד. אני מניחה שלולא לואי לא היינו נהנים מניס כל כך. כיף להגיע למקום ולא רק להכיר מקום חדש- אלא גם חברים חדשים.

ו

ולסיום- את החורף כולו העברתי בריאה ושלמה ועכשיו כשהגיע האביב הצטננתי. כנראה שהווירוסים לא שמעו שאני בטיול ושאין לי בית להיות בו חולה.

Comments