Cinque Terre
על “חמש ארצות” (צ’ינקווה טרה) שמענו מאלנה חברתו של דריו, שאמרה לנו שאסור לפספס את היופי הזה. מכיוון שהמלצותיה של אלנה היו מוצלחות ביותר בטורינו, החלטנו לשמוע להן גם הפעם. צ’ינקווה טרה הם חמישה כפרים קטנטים הנמצאים על מצוק היורד לים לאורך רצועת חוף יפיפייה בצפון מערב איטליה ומוקפים הרים. אין דרך להגיע לשם ברכב, רק ברכבת הנוסעת בתוך ההרים או דרך הים בשיט היוצא מהערים הסמוכות.
הטרמפ שלנו הוריד אותנו בתחנת רכבת קרובה, ממנה היינו צריכים לתפוס רכבת לכפרים. רצה המזל ובאותו יום הייתה שביתת רכבות, ורוב הרכבות בוטלו, כולל שלנו כמובן. אנחנו היינו תקועים בכפר קטן שאפילו לא ידענו את שמו באמצע שום מקום, עשר דקות נסיעה מצ’ינקווה טרה ללא שום יכולת להגיע לשם.
בסופו של דבר איכשהו הבנו מהברמן המקומי שלא ידע אנגלית שיש דרך נוספת להגיע, והיא לקחת רכבת לעיר לה-ספציה (שלא בוטלה) ומשם לעלות על שיט, במקום לחכות עד לתשע בערב, השעה בה השביתה הייתה אמורה להסתיים. מניסיון העבר ידענו שאלמוג לא מרגיש טוב בהפלגות, אך בלית ברירה החלטנו לא לוותר או לדחות את הביקור שם, מה גם שכבר הזמנו חדר באכסנייה. עלינו על הרכבת מהכפר האנונימי מבלי לקנות כרטיס- לא הייתה מכונת כרטיסים ומשרד הכרטיסים לא היה מאוייש בגלל השביתה, וקיווינו שגם הפקחים של הרכבת שובתים. הגענו ללה-ספציה, אותה היינו צריכים לחצות במלוא מובן המילה, הליכה של חצי שעה עם התיקים מן הרכבת אל החוף. הגענו אל החוף ועלינו על ה”מעבורת” שמגיעה לכפרים- מילה קצת גדולה עבור יאכטה קטנה ששמו בה ספסלים.
עברתי את השיט מנסה לנתב בין אלמוג המסכן שרעד מחום כל הנסיעה לבין צילום תמונות של הנוף, שידעתי שבשום מצב לא אוכל לראות אותו מהזווית הזו של הים מאוחר יותר…
הגענו לאכסנייה, ואלמוג שלא הרגיש טוב בשיט נהיה ממש חולה עם חום, נכנס למיטה באכסנייה וישן עשרים שעות רצופות, עם הפסקה קצרה לפתיתים שבישלתי לו והוא בקושי אכל. אני ניצלתי את הזמן במנוחה, סיבוב קטן בכפר, כביסה, בישול ארוחת ערב וטיפול באלמוג כמו עקרת בית טובה. לכן זוהי התמונה היחידה מהמשך היום הזה, הנוף הנשקף מחלון האכסנייה…
הארכנו את השהות שלנו במקום בלילה נוסף, מכיוון שאת היום הראשון שלנו לא הצלחנו לנצל כראוי, ובקושי הסתובבנו. כעבור כמעט יממה של שינה אלמוג הרגיש כבר יותר טוב, והחלטנו לצאת לטייל. המסלול המחבר את חמשת הכפרים וחצוב על המצוקים היה סגור כמעט כולו לצורך שיפוצים, אך החלק בין הכפר שלנו (הדרומי ביותר) Riomaggiore לבין הכפר הבא Manarola היה פתוח. הלכנו על המסלול, נפעמים מהנוף. מדי פעם ירדנו מן המצוק אל קו המים ונהננו מהשמש.
באותו היום חנכתי את השמלה החדשה שלי, אותה קניתי בעשרה יורו בחנות יד שנייה בג’נובה. עוד לפני שלבשתי אותה פעם אחת היא הספיקה להתכווץ בגלל מכונת כביסה מרגיזה בצ’ינקווה טרה, שבאמצע הכביסה החליטה לשנות את הטמפרטורה מ-30 מעלות ל-60 מעלות, מה שלא הותיר לי ברירה אלא ללבוש אותה עם גרביון אפור מתחת.
אחד הדברים הבולטים ביותר בכפרים הוא כמות התיירים המבוגרים עם מקלות טיפוס הרים. האמת שהכפרים בנויים במדרון על הר והם בהחלט דורשים טיפוס קל ממקום למקום, אך נראה היה כאילו מישהו הצליח לעשות קופה לא קטנה על מכירת המקלות הללו. אנשים הסתובבו איתם על התיק או ביד, נהנים מהפוזה של המטפסים הרציניים. עוד דבר שאפשר לראות הוא ואן ירוק שנוסע הלוך ושוב מלמטה למעלה ומסיע את הזקנים וחסרי יכולת הטיפוס המקומיים…
המקום עצמו דיי מתוייר, לא כל כך זול וחלק מהתושבים שם קמצנים (בעל המכבסה הקטנוני שצעק עליי בגלל שחיברתי את המחשב לחשמל במכבסה האוטומטית ורצה כסף על כך זו רק דוגמה אחת. ברור שהמחשב הנייד הקטנטן שלי זה מה שינפח לו את חשבון החשמל כשיש לו 14 מכונות כביסה ומייבשים…). אבל בגדול אם מתעלמים מזה המקום באמת באמת יפה. חוץ מהנוף של הכפרים אפשר להנות גם מהנוף של אנשים המשתרעים על כך חלקה טובה בשמש ומתחרדנים.
מכיוון שהמסלול המחבר בין הכפרים היה חסום, המשכנו לכפרים הבאים ברכבת החצובה בתוך ההר (שהיא למעשה לא יכלה לשבות כי היא בערך אמצעי התחבורה היחיד בין הכפרים)
נסענו אל Monterosso שהוא הכפר האחרון מבין החמישה (הצפוני ביותר) ובו יש חוף רחצה רחב. המים עדין קרים, אך זה לא מפריע לציבור האמריקאים בני 16 שמשתכרים כל היום על החוף וגם לא לאנשים המשחקים מטקות.
החלטנו לנוח קצת מההליכה ונכנסנו לבר מקומי, נישנשנו סלט קפרזה משונה (עם אורגנו במקום בזיליקום) וכוס יין לבן מקומי צונן.
חזרנו מהיום הארוך לאכסנייה וישנו כמו תינוקות, מתכוננים לקראת נסיעתנו לפירנצה…
וטור אופנת רחוב נוסף עלה מפירנצה
את כל הטורים שהתפרסמו אפשר למצוא בחלק השמאלי עליון של הבלוג!
איזה כיף לכם! תהנו המון!
השמלה מקסימה לגמרי, היא נראית כמו שמלת מלחים וזה לגמרי מתאים לים שברקע 🙂