לאור הכישלון במציאת ספה בפירנצה, ברומא החלטנו ללכת על טקטיקה שונה. הפעם חיפשנו ספות ברדיוס של עד 50 ק”מ מהעיר, אך לא בעיר עצמה. מצאנו ספה ברוקה די-פפה, כפר קטנטן השוכן על הר מדרום לרומא, עשרים דקות נסיעה באוטו או שעה באוטובוס + טיפוס רגלי של חצי שעה. המארח שלנו מרטינו גר בבית הקיץ של המשפחה (שנמצאת בטורינו), בבית ישן ויפה בו העיצוב נשאר כמו לפני עשרות שנים כשהבית שימש כבית קיץ. מרטינו, צלם, שלושים ומשהו הוא אחד האנשים המצחיקים שפגשנו בטיול. התארחנו אצלו חמישה ימים, ולא היינו קנאים להספיק לראות את כל רומא. יומיים ברומא הספיקו לנו + גיחות קצרות לדרינק עם מרטינו וחבריו, ואת שאר הזמן בילינו בכפר המקסים בטבע, מחוץ לערפיח התמידי של רומא (בתור עיר בירה אירופאית יש לה הרבה במה להשתפר בנושא של תחבורה ציבורית…)

החדר שלנו בבית של מרטינו היה אחד החדרים היפים שראיתי, חדר וינטאג’ אמיתי- המצעים, התמונות, הרהיטים והוילונות כולם בני עשרות שנים, כפריים ומקסימים:

מרטינו נהנה משני העולמות- חיי בשקט של הכפר ומרחק יריקה מרומא. בערב הראשון נסענו עם מרטינו לרומא באוטו שלו, לבלות ערב בעיר.

מרטינו עשה לנו סיור במכונית באתרים השונים של רומא, ונתן לנו טעימה ממה שנראה בימים הקרובים…

התחנה הראשונה בסיבוב הברים שלנו היה בר מקומי קטן עם המוני אנשים בחוץ וקשת של שיח מטפס. שם פגשנו את ולריה, ידידתו של מרטינו, גם היא צלמת. שם גם טעמתי לראשונה את הקוקטייל המקומי “ספריץ” המורכב מאפרול, פרוסקו וסודה. 

התחנה הבאה הייתה פאב אירי, שם נישנשנו צ’יפס עם דגלונים של מדינות במקום מזלגות. אני בחרתי את דגל שוודיה.

משם המשכנו לערב ג’אם סשן בבר ג’אז בו הופיעו חברים של ולריה. הייתה מוזיקה מעולה וכך גם האווירה.

בבוקר המחרת נסענו לרומא לראות אותה באור יום. המקום הראשון אליו הלכנו היה הקוליסאום. החלטנו לוותר על התורים והפרידה משלושה עשר יורו שלמים והסתפקנו בלתת לו כיף.

מחוץ לקוליסאום והרבה יותר מעניין- הייתה הפגנת סטודנטים, וצבא שלם של שוטרים חמושים באלות ומגנים נכח במקום, מכתרים את בני השמונה עשרה כאילו היו אחרוני הפושעים.

מה קרה? אז עשו קצת עשן. אפשר לחשוב שבמשחקי כדורגל זה לא קורה…

לראשונה מתחילת הטיול ישבנו לאכול במסעדה (להוציא פעם אחת שהוזמנו למסעדה בהולנד). החלטנו ללכת על מסעדה שהמליץ לנו מכר באותו בוקר באיזור Trastevere. אכלתי את הרביולי הטעים ביותר שטעמתי בחיי, במילוי גבינות ותרד, בליווי יין לבן מקומי צונן.

אחרי הארוחה המשכנו להסתובב ברומא, והנה קצת תמונות מהעיר:

מתוך ויקיפדיה: חיל המשמר של קריית הוותיקן הוקם ב-22 בינואר 1506 על ידי האפיפיור יוליוס השני והוא מורכב מ-134 נוצרים קתולים (נכון לשנת 2005), תושבי שווייץ שגובהם חייב להיות 1.74 מטרים לפחות וגילם נע בין 19 ל-30. מדי הצבא עוצבו על ידי מפקד המשמר בשנת 1914, בהשפעת ציורים מתקופת הרנסאנס. כוח צבאי זה מגן על ארמון האפיפיור, על הכניסה לעיר, והאחראי לביטחונו האישי של האפיפיור. על אף שחיילי המשמר עוברים הכשרה צבאית מלאה והם מצוידים בכלי נשק מודרניים, הם עדיין לומדים להשתמש בחרבות, בגרזנים, בהאלברד ובכלי נשק עתיקים נוספים.

אני חייבת לציין שהוא נראה כמו שחקן תאטרון ולא כמו חייל. עם כל הכבוד למפקד המשמר שעיצב את המדים.

ובחזרה לרוקה די-פפה, לאחר שפספסנו את האוטובוס מרומא, והאוטובוס שאחריו החליט לא להגיע. לאחר המתנה של כמעט שעה הגיע אוטובוס ולקח אותנו אל ההר, ומשם טיפסנו ברגל לביתו של מרטינו, עם הנוף של רומא והערפיח ברקע.

וזה אותו הנוף בלילה, בדרך לבר עם מרטינו ועמנואלה (קאוצ’סרפרית נוספת שהתארחה אצלו)

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקאווצ’סרפינג זה ההזדמנות להכיר אורח חיים שונה של אנשים בכל העולם. חיי היום יום הפשוטים כל כך מעניינים! מרטינו הזמין אותנו לפיקניק שאחותו ארגנה למשפחה וחברים, וכך יצא לנו לחוות איך האיטלקים עושים פיקניק. הפיקניק היה באיזור פיקניקים בחווה הסמוכה לרומא (בין רומא והים). האיזור כולו היה מדשאות ענקיות עם סככות לפיקניק. בשונה מפיקניקים בארץ, השתייה העיקרית הייתה, כמה מפתיע, יין. השוס של הפיקניק היה ברוסקטה חמה עם סלט עגבניות. כמה פשוט וטעים! בין חתיכות הבשר על המנגל נצלו להן פרוסות לחם טריות ועבות, ואחרי מס’ דקות הורדו מהאש, נמשחו בשמן ונמרחו בשום, עליהן שמו סלט עגבניות טרי ומתובל היטב בשמן זית מלח ופלפל.

 

עוד דבר שלא היה יוצא לי להכיר ללא מרטינו הוא שוק האיכרים. זהו שוק שנמצא בכפר סמוך לרומא, ובו יש סחורה טרייה היישר מאיכרי האיזור. השוק מנוהל ע”י האיכרים ולכן המחירים הם זולים ביותר, ללא עמלות של הסופרים. כמו כן הירקות והפירות הם עונתיים וטריים, וכמובן מקומיים- מה שאומר פחות זיהום אויר של משאיות ופחות בזבוז משאבים וכסף לדלק (מלבד שגעת המיחזור מסתבר שלהרבה אנשים באירופה גם זה ממש חשוב- ואני כמובן בעד)

וגם בילינו קצת זמן בטבע בכפר של מרטינו, נהנים מהאוויר הצלול ומהשקט.

רושמים הוצאות בחיק הטבע מהיום הזול ביותר שלנו בטיול עד כמה- 9 יורו סה”כ.

ובערב אוכלים ארוחת ערב בפיצרייה מקומית ונהדרת. אני אוהבת את הארץ הזאת!

מרוקה די-פפה אנחנו ממשיכים דרומה לנאפולי, עליה שמענו לא מעט סיפורים מפוקפקים ואזהרות למיניהן. ובכל זאת, ואולי דווקא בשל זאת החלטנו לראות על מה כל המהומה. האם המאפייה האיטלקית תשדוד אותנו? האם המארח שלנו יתייחס אלינו יפה? ומי אלה בכלל אנשי הדרום שמדברים עליהם כל כך הרבה? כל זאת ועוד בפוסט הבא…

Comments