Napoli
רבות שמענו על נאפולי. על ההבדל בין דרום איטליה לצפון איטליה, השוני באוכלוסיה ובערים הוא גדול עד כדי כך שהצפון העשיר רוצה להתנתק מהדרום העני ולהפוך למדינה עצמאית. מדרום לרומא אין לתייר הממוצע הרבה מה לחפש, וזהו חלק הרבה יותר אותנטי ומעניין (לדעתי) במדינה. כשהחלטנו ללכת לנאפולי הזהירו אותנו לא ללכת באיזורים מסויימים אחרי החשיכה, המליצו לא להסתובב עם המצלמה בחוץ ובכלל דיי הפחידו אותנו לגבי העיר הזאת. כשהגענו לעיר מצאנו עיר קשוחה, מבנים עתיקים מטים לנפול, גרפיטי שלא בוחל בשום פינה ואנשים שורצים ברחובות, ולא כאלה מהסוג שאתה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. העיר נראתה לנו קרה ומפחידה, ומאוד מטונפת.
לא ברור למה, אבל בנאפולי יש קטע שבגללו לא מפנים את הזבל. אנשים בשושו אומרים שזה קשור למאפיה, אך לא שאלתי יותר מדיי כדי לא להסתבך…
ומחאה על ערימות הזבל- מישהו שינה את שם הכיכר ל”כיכר הניקיון” אני לא יודעת אם הוא עוד בין החיים.
בנוסף לכך שהעיר נראתה עויינת, המארח שלנו פסקוואלה (בעל משרד פרסום, 46) התברר כטיפוס קצת מוזר. הוא היה מאוד נדיב ואירח אותנו בצורה מושלמת לפי הספר- אסף אותנו, הביא לנו מצעים נקיים ובישל לנו ארוחת ערב. אולם היה משהו פיקודי ביחס שלו אלינו שלא הצלחנו לשים עליו את האצבע אך שיערנו שנבע מהעובדה שהוא ביג בוס בחברה שלו וזה יחסו כלפי שאר האנשים…
עוד לפני שנפגשנו הייתה אי הבנה בינינו לבין פסקוואלה במהלכה הגענו ברכבת לכפר שלו בעוד הוא נמצא בנאפולי, והוא הורה לנו לחזור לעיר וקבע שיאסוף אותנו תוך שעה. העברנו את הזמן עם בירה בפיאצה דאנטה, המצולמת בתמונות למעלה.
פסקוואלה מארח המון קאאוצ’סרפרים, ובמהלך שהותנו אצלו התארחה אצלו גם ליסה- בחורה אנגלייה שגרה שנתיים בברלין ועכשיו היא מטיילת בטרמפים עד איראן, עם תקציב יומי של יורו ליום. ואנחנו חשבנו שהטיול שלנו הוא לואו באדג’ט… פסקוואלה אסף אותנו ואת ליסה במקום המפגש ולקח אותנו לכפר, ובדרך עצרנו להביט בנוף של אגם אברנו (Averno) עליו מספר דאנטה בקומדיה האלוהית שהוא מוביל לשאול הגהנום. הסיבה לכך היא פעילות וולקנית תת קרקעית שיוצרת בועות באגם ממש כאילו השאול נמצא מתחת.
פסקוואלה הראה לנו את החדר בו נישן- המשרד הפרטי שלו בעסק הפרסום שצמוד לביתו, נתן לנו מצעים והלך לביתו לבשל ארוחת ערב. אחרי שהתקלחנו הצטרפנו אליו ואל ליסה בביתו, לארוחת ערב איטלקית.
מנה ראשונה- ברוסקטה עם עגבניות
מנה עיקרית- ספגטי ברוטב נפוליטנה (כן כן, מלשון נאפולי)
וזה חדר השינה שלנו / המשרד של דון דרייפר
למחרת בבוקר החלטנו לנסוע יחד עם ליסה לפומפיי. פומפיי היא עיר עתיקה שנחרבה בהתפרצות הר געש בשנת 79 לספירה. מה שכל כך מיוחד בפומפיי הוא השרידים שנשארו מאותו היום של ההתפרצות הוולקנית. נראה כאילו העיר קפאה וכל תושביה נרדמו, ממש כמו בסיפור היפייפיה הנרדמת. אולם שלא כמו בסיפור- תושבי פומפיי מעולם לא התעוררו. ההתפרצות הוולקנית התחילה עם ענן של גז שחנק את כל התושבים ומיד אחר כך הגיע אפר וולקני שכיסה את העיר והגופות כליל, והפך אותן למין מאובנים, שבניגוד לבשר שנרקב ונעלם- נשתמרו עד עצם היום הזה.
נראה כאילו כולם הלכו לישון
הר הגעש הקטלני
העיר העתיקה והגפנים שננטעו לשם שחזור
בין שרידי העיר טיילנו עם ליסה ועם פאולה, צ’יליאנית שמטיילת באיטליה ופגשנו בכניסה לאתר. היה לנו מזל כפול- מזג האויר הסגרירי הרתיע תיירים להגיע לאתר (מלבד תיירים בריטים שלא מפחדים מקצת גשם) וכן שבוע התרבות האיטלקי שפתח את שערי רוב אתרי המורשת בחינם, כולל פומפיי. לנו זה פחות שינה, אבל ליסה הרוויחה מעל עשרה ימי טיול נוספים!
זהו האמפיתאטרון בעיר, בו פינק פלויד הקליטו את אלבום ההופעה שלהם פומפיי בשנת 1972 כשאיש אינו יושב בקהל.
כעבור כמה שעות מעניינות בפומפיי עם ליסה דרכנו נפרדו, היא לקחה את הרכבת לכיוון העליה לכביש המהיר במטרה לתפוס טרמפים למזרח המגף, בעוד אנחנו לקחנו את הרכבת חזרה לנאפולי.
בדרך לרכבת ראינו לימונים ענקיים
ברכבת לנאפולי התיישבה מולנו בחורה עם מדריך לונלי פלנט באנגלית, אך הסימניות בעברית הסגירו את מוצאה. אמרנו לה שלום, והיא נראתה קצת המומה מכך שזיהינו שהיא ישראלית מבלי להגיד מילה. התחלנו לדבר עם מאיה, ששהתה בעיר כבר חמישה ימים ומטיילת שלושה חודשים בדרום איטליה. מאיה סיפרה לנו קצת על נאפולי, ומכיוון שלא יצא לנו לטייל בעיר עד כה, ובאותו הערב כבר היינו אמורים לקחת רכבת לילה לעיר הדרומית לצ’ה היא לקחה על עצמה את המשימה להראות לנו את הדברים היפים והמעניינים ביותר בעיר, ולגרום לנו להתאהב בה בדיוק כשם שהיא התאהבה. אני לא יודעת אם זו היכולת שלה לראות את היופי והחן בכל דבר או ההתבוננות הילדותית הסקרנית שלה בעולם, תכונה שהרבה אנשים מאבדים עם הגיל, אבל היא בהחלט גרמה לנו להתאהב בעיר- לא פחות.
בטיול של מאיה נראה כאילו היא אוכלת את העולם כולו בלי מלח, היא רוצה לראות הכל ולטעום הכל ונראה שהיא לא תנוח עד שלא תעשה זאת, וזה כל כך מעורר הערצה. בסיור עם מאיה היא סיפרה לנו על המאפים המקומיים הנהדרים, וטעמנו בהמלצתה את המשובחים שבהם. בהמשך הסיור נתקלנו ב”בבה” (baba)- מאפה שמאיה עוד לא טעמה כי תמיד הוא נראה לה ענק מדיי, ועכשיו החלטנו לעזור לה במשימה ולחלוק אחד. מה שלא ידענו שמלבד עוגת הספוג הפשוטה כביכול, הבבה טובע ברום, אותו המוכר הזליף בנדיבות על הבבה שהזמנו (הקטן ביותר מבין השלושה).
בבה דוב, בבה דובה ובבון דובון
מלבד גרפיטי מכוער העיר מוצפת בהמון אומנות רחוב, דבר שצומח לרוב במקומות בהם הרחוב הוא יותר מאשר הדרך מהבית לעבודה. ואכן ניתן להבחין שבנאפולי הרחוב משחק תפקיד חשוב במרקם העירוני, והוא מלא באנשים בכל שעות היום- רוכלים בדוכנים, ילדים משחקים כדורגל, זקנים שותים בירה או סתם חבורות צעירים בכיכרות.
גם חנויות מגניבות לא חסרות, ומשיטוט קצר בעיר מצאתי שתי חנויות וינטאג’ עם דברים נהדרים ולא יקרים במיוחד.
התמונות מעל הן של חנות שלצערי הייתה סגורה, אך לשמחתי מהר מאוד עברנו על יד חנות אחרת פתוחה – Oblomova ברח’ Via Cisterna Dell’olio 37 ובעידודה של מאיה קניתי לא פחות משלושה פריטים, שיופיעו פה בקרוב… גם מאיה התאהבה בחנות בעיקר בגלל השקית של החתול הקורץ:
חפצים יומיומיים שהפכו לפסלי גבס/ קרמיקה בגלריה של אמן מקומי
באותו הערב נפגשנו לארוחת ערב בפיצריה הטובה ביותר בנאפולי (על פי פסקוואלה) והזמנו גם את מאיה להצטרף אלינו. כדי לפתוח את התאבון הסתובבנו ארבעתנו קצת בעיר, ופסקוואלה לקח אותנו לראות מקומות מיוחדים בעיר לא רצינו לבאס אותו שמאיה כבר הראתה לנו את כולם… מה שכן למדנו ממנו הוא אודות המסיכה השחורה המפחידה שמופיעה על פניהן של כל הדמויות בחנויות המזכרות. מסתבר שלכל עיר גדולה באיטליה יש מסיכה מסורתית שמסמלת אותה (בניגוד להנחה שמקור המסיכות הוא מוונציה), וכמה מפתיע- המסיכה שמסמלת את העיר נאפולי היא שחורה ומפחידה…
בפיצריה עם פסקוואלה ומאיה
הפיצה הכי טעימה בעולם שלי- דקיקה עם תוספת ארטישוק, שגיליתי שאני בכלל אוהבת אותו רק בטיול…
שהותנו בנאפולי הייתה קצרה, אבל מאוד מעניינת. העיר המפחידה והמלוכלכת שהרתיעה אותנו בתחילה התגלתה כמעניינת ומדהימה. היא לא מצוחצחת ולא מתחנפת, והיא לא צריכה שיאהבו אותה, כי עיר אהובה הופכת מהר מאוד לתיירותית. אך אם רק יהיה לכם אומץ להדרים מרומא ולהגיע אליה ותשארו בה מספיק זמן הפוזה הקשוחה שלה תתפוגג ותזכו לגלות עיר תוססת, מלאה באנשים אמיתיים. אפשרות אחרת לקצר את הדרך היא לקחת את מאיה אתכם והיא כבר תראה לכם את הפנינים של העיר. נאפולי בהחלט השאירה לי טעם של עוד, והצטערתי שאנחנו לא נשארים יותר זמן, אך אילוצי חג הפסח חייבו אותנו לא לבזבז זמן אם ברצוננו לחגוג את החג, מפני שבתי החב”ד באיטליה פזורים רק מרומא וצפונה ואנחנו רצינו להדרים עוד יותר- לעיר לצ’ה בקצה המגף.
כבר באותו הלילה לקחנו רכבת לילה ללצ’ה מהעיר סלרנו, שיצאה ב2:43. לצערנו הרכבת האחרונה מנאפולי לסלרנו, מרחק של 40 דק’ נסיעה הייתה ב-23:00, מה שהשאיר לנו כמעט ארבע שעות לשרוף בקיוסק / בר מקומי בסלרנו (האלטרנטיבה היותר נחמדה לתחנת הרכבת הנטושה מלאת ההומלסים). כמעט ופספסנו את הרכבת כשעלינו עשרים דקות לפני הזמן על הרכבת הלא נכונה, בהנחה שזו הרכבת שלנו שמחכה לשעת היציאה. בעוד אנחנו מעירים את האנשים החצופים שישנים במקומותינו גילינו שהרכבת הזו בכלל לא מגיעה ללצ’ה ואלו בכלל לא המקומות שלנו. קפצנו מהרכבת אחרי השריקה כשהיא כבר החלה לנסוע מבועתים מהטרגדיה שכמעט קרתה…
נשמע ממש כיף בנאפולי. אני חלמתי פעם לבקר בפומפיי וממש עשיתם לי חשק. מה עם סיציליה? האם תבקרו גם שם?
ממש NO CITY FOR OLD MEN.. איזה הבדל מצפון איטליה האסתטית והמתוקתקת כל כך.
הדהמת אותי עם התמונות של פומפיי! אף פעם לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך ברור, מעניין עד כמה אינטנסיבית הייתה עבודת השחזור שם.
התמונות מפומפיי מדהימות! לא ידעתי שממש אפשר לראות שם מאובנים של אנשים.
אני מאוד נהנת מהפוסטים שלך הם תמיד מלאי ענין וכמובן הכתיבה והצילומים בהחלט מלאי חן.
ספי – פומפיי אכן מרשימה ביותר, אני ממליצה לך לבקר שם. בכלל הדרום מעניין. לסיציליה אנחנו לא הגענו בגלל מחסור בזמן (רצינו לחגוג את פסח ובתי חב”ד הפזורים באיטליה נמצאים מרומא וצפונה) ולכן אחרי נאפולי המשכנו דרומה ללצ’ה ומשם כבר חזרה צפונה כדי לחגוג את החג. מה שכן- ככל שרואים יותר מגלים כמה העולם גדול וזה עושה חשק לראות עוד, ואני מאמינה שעוד נחזור לאיטליה ובטח לסיצילה…
מרג’ורי מורנינגסטאר – הבדל של שמיים וארץ… אבל אני אוהבת את הלכלוך הזה, הוא מזכיר לי את תל אביב 🙂 באשר לפומפיי- לפי מה שהבנתי אפר וולקני פשוט כיסה את כל העיר והאנשים בה ויצר “מאובני אנשים”. הגופה שבפנים נרקבה מזמן, ניתן לראות קצת עצמות אך בגדול מה שנשאר זה עטיפת האפר הוולקני…
רחלי – זה מרשים ביותר, כאילו הזמן עצר מלכת…
לירז – תודה רבה! אני שמחה שאת נהנת, תמשיכי לעקוב!