Madrid
מציאת ספה בערים הגדולות והמתויירות זה עניין של מזל, מפני שהספות בעיר כל כך חמות שהן נחטפות כמו לחמניות טריות. הקאווצ’סרפרים שגרים בערים המתויירות מקבלים כל כך הרבה בקשות בשבוע וכמובן שאינם יכולים להשיב על כולן בחיוב. לכן היה לנו מזל גדול שמצאנו ספה בעיר, ועוד אצל אחד הבחורים המגניבים! המארח שלנו חיימה (Jaime), בחור שוויצרי ממוצא ספרדי שדובר ארבע שפות (עם אמו- צרפתית, עם אביו החורג –גרמנית שוויצרית, עם סבתו – ספרדית ועם הקווצ’סרפרים – אנגלית). הוא רק בן 25 אבל סופר-מוכשר וכבר מנהל אגף בחברה שמתעסקת בסחר בזהב, והגיע לעבוד בספרד לפני חודש כדי לפתח את התחום בסניף החברה השוויצרית שם. חיימה רק הצטרף לקאווצ’סרפינג מספר ימים לפני ששלחנו לו את בקשת הספה, והוא- שעוד לא עייף מאינספור בקשות נעתר בשמחה.
יצאנו לסיבוב בעיר, שהחל בכיכר סול. מה רבה הייתה ההפתעה לגלות שהיציאה מהמטרו קשה ביותר כי הכיכר עמוסה באלפי אנשים מפגינים. עוד לא ממש הבנו על מה ההפגנה וחיימה שיער שהיא קשורה למצב הכלכלי. זה היה יומה הראשון של “מהפכת החמישה עשר במאי” כמו שהמקומיים נוהגים לקרוא לה, ובדיעבד היינו עדים למאורע היסטורי. ההפגנות נמשכו לאורך כל שהותנו במדריד וגם אחריהן, מתפשטות כאש בשדה קוצים לכל ערי המדינה.
אחרי שהצלחנו להחלץ מההמון חיימה הוביל אותנו בעיר ונגלתה לנו עיר מדהימה ומזמינה. השמש המחממת ליטפה ואחרי סיור קצר בעיר נהיינו קצת רעבים אז חיימה לקח אותנו ל”100 מונטדיטוס” – מסעדה גאונית שמציעה מבחר של מאה סנדביצ’ים קטנים שונים, שסכומם נע בין יורו לשניים! גם פיינט בירה עולה יורו וכך הזמנו לנו מבחר מונטדיטוס ובירה על ידי מילוי טופס ההזמנה המונח על השולחן ומסירתו לבר, ממש כמו קריוקי!
כשיצאנו חזרה לדירתו של חיימה מאוחר יותר עברנו באחד הרחובות בהם צעדה ההפגנה, וקשה היה להתעלם מההרס הזרוע בכל מקום. חלונות ראווה מנופצים לאורך הרחוב, זכוכיות בקבוקים פזורים על כל הרצפה ואסוציאציות של ימים חשוכים שרק הראש היהודי יכול לחשוב עליהן. כל זה הוביל אותי לתהות על מהותן של הפגנות. כדי שהפגנה תהיה יעילה היא צריכה להמם ולהוכיח כמה כוח יש לאנשים המובילים אותה, כי הפגנה של איש אחד שיושב על כיסא בכיכר לא ממש תחולל שינוי. עם זאת יש גבול דק בין הפגנה חזקה ונחושה שמזיזה דברים להפגנה שהיא אלימה ולמעשה מחוללת בדיוק את ההפך. האם אנשים מחכים להפגנות כדי להוציא את זעמם? מה פשעו בעלי החנויות ברחוב שהם צריכים עכשיו להחליף זגוגיות בחלונות הראווה?
למחרת קמנו לבוקר חדש וטיילנו בעיר. לקחנו את הסיור חינם של sandman’s new europ אותו כבר עשינו בפריז ואמסטרדם ואף פעם לא אכזב. המדריכים הם צעירים מכל העולם שמעבירים סיורים פעמיים ביום ועובדים על טיפים בלבד, לכן הם באמת מתאמצים להיות מעניינים. זה לא שהם לא נוגעים בהיסטוריה, אבל הם עושים את זה בצורה מצחיקה וקולעת והם מתבלים את הסיור בקוריוזים מעניינים ומקומות הנסתרים לרוב לעיני התיירים.
כמו למשל הסיפור על ארבעת הסוסים שנמצאים על גג אחד הבנקים הגדולים בעיר, שאחד מהם נגנב לא מזמן והיה צורך להכין לו תחליף!
או ההמלצה על הצ’ורוס- מין מקל ספינג’ מטוגן שטובלים בשוקולד חם מרוכז והוא לא פחות מהתקף לב נהדר!
או ההמלצה על איפה לאכול סנדביץ’ בפאונד אחד! גם פחית בירה ד”א.
רגע של אופנה: אני לובשת- חולצה עם פרצופים שנקנתה בחנות יד שנייה בזגרב בעשר קונות (8 ש”ח), חצאית שנקנתה בשוק בלצ’ה בשלושה יורו (15 ש”ח), שרשרת שנקנתה בפירנצה בחנות “הכל ביורו” (5 ש”ח) וכפכפים שנקנו בפולה אחרי שאיבדתי את הכפכפים שלי ב-70 קונות (56 ש”ח).
בגלל שאני מטיילת עם אלמוג אמנם לקח לי זמן אבל בסוף הבנתי שאני צריכה להתחשב גם ברצונות שלו ולא רק לרדוף אחר הגחמות שלי בעיר. אחרי הכל הוא לא רק נושא המצלמה שלי הוא גם אדם עם רגשות. לכן בבוקר לפי רצונו של אלמוג החלטנו ללכת למקום שכל בחור (חוץ מאבא שלי) היה בוחר ללכת אליו במדריד – לאיצטדיון של ריאל מדריד. הגענו לשם והם רצו איזה סכום אסטרונומי רק כדי להיכנס ולתת כיף לדשא. אפילו לא היה משחק כי נגמרה העונה. אז בצער רב (של אלמוג) וביגון לא קודר (שלי) נאלצנו להמשיך הלאה, לא לפני שאלמוג הנציח את העובדה שהיינו שם.
ואני הנצחתי את אכזבתו הרבה.
כדי לשפר את מצב הרוח המשכנו לגן מקסים בלב העיר, ממש אי של שקט בין כל ההמולה. וכדי להחזיר גם את החיוך אכלנו בן & ג’ריס בטעם קוקי דואו!
את החולצות של פיפי לאפין (ארנבת צעירה וחובבת אופנה שלובשת את כל הדברים השווים מהמסלולים ואף כותבת בלוג בנושא) ראיתי לראשונה באמסטרדם (!). אז זו הייתה תחילת העונה והחולצות המקסימות שנמכרו בחנות Pimki לא השאירו אותי אדישה אליהן. אך זה היה מזמן בתחילת הטיול, ההתנהלות הכספית שלנו עוד לא הייתה ברורה ומותרות כמו חולצה יקרה לא נראו ראליות. לא שכחתי את פיפי, והיא ניבטה אליי מחלון הראווה כמעט בכל מקום שהגעתי אליו. לבסוף התחלפה העונה ופיפי נעלמה מן החלונות, ואני חשבתי שאיבדתי את הסיכוי ללבוש אותה לנצח. להפתעתי הרבה במדריד היא הופיעה שוב- הפעם קרצה אליי מן הקולב של סוף העונה. מדידה קצרה הספיקה כדי לגשת מיד לקופה ולשלם על החולצה, שהייתה בחמישים אחוז הנחה- 12 יורו בלבד! כך זכיתי בחולצה עם פיפי מדגמנת חמישה אווטפיטים שונים להפלגה. החולצה נלבשה עם הג’ינס האהוב מקסטרו, שקופל מעט.
כמו שאנחנו נוהגים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, בישלנו ארוחת ערב לחיימה כאות תודה על האירוח. ישבנו במרפסת הנהדרת שנועדה לערבים חמימים כאלה, ונזכרנו בכיף של המרפסות בארץ.
הסמל של העיר מדריד הוא דוב עומד על שתי רגליו האחוריות ונשען על עץ, מנסה להגיע לפירות שהם מין אוכמניות. מהפירות של העץ הזה עושים ליקר שנקרא Licor De Madrono ומוגש בבר מקומי בתוך כוסות וופל מצופות שוקולד (התענוג עולה 1.5 יורו). לא רק שהתנסנו בליקר, בעל כורחנו גם היינו עדים לספורט המקומי ששודר בבר- הלא הוא מלחמת שוורים.
היה פשוט מזעזע לראות כמה אלים וברוטלי הספורט הזה, שסופו ידוע מראש. למרות שהיה מאוד קשה לצפות, גם לא הצלחנו לקום וללכת. נשארנו עד הסוף המזעזע כשהשור המסכן משוסף למוות. המטאדור שוטף את ידיו המגואלות בדם, מוריד את הגלימה ומתחת לתלבושת חושף עניבה מכובדת, כמו ג’נטלמן אמיתי.
כדי לעכל את החוויה המשכנו לבר מקומי ליד תחנת ambasadores שהזכיר את הפרוזדור והיה חלל ענק עם המון חדרים, חנות יד שנייה ומקום להופעות. המקום מגיש בירה ביורו בכוסות קטנות, קישים ביתיים ועוגיות. התיישבנו באחד מחללי הישיבה, כשליידנו סלון שלם עשוי ארגזי קרטון. גם מאוחר יותר המקום לא ממש התמלא, וכששאלנו את הברמן אם תהיה הופעה הוא ענה שרוב האנשים מפגינים בכיכר סול אז כנראה שלא.
החלטנו להמשיך לאיזור הבילוי עליו חיימה המליץ לנו- באיזור Gran Via ו- Calle de Fuencarral והסתובבנו בחיפוש אחר מקום נחמד.
קצת סליזי מדיי, נראה לי שנחפש עוד קצת…
לבסוף מצאנו את Mercado de la Reina, טאפס בר מקומי על רחוב Gran Via עם בר שוקק ומנות מופלאות, הזכיר לנו את תל אביב האהובה, רק הגרסה האמיתית. שתינו קאווה וריוחה (שהיתה לא פחות ממופלאה!) ואכלנו טפאס נהדרים- פטאטאס בראבס, טורטייה, ברוסקטה עם פטריות ובצל מקורמל וברוסקטה נוספת עם גבינת עיזים מטוגנת על ריבת עגבניות שרי. אני כותבת את זה וכבר הפה שלי מתמלא בריר.
זו הייתה ההתחלה של ספרד שרק עשתה לנו חשק לעוד ועוד. מזג האוויר הקייצי, המחירים הזולים, האוכל המדהים והיין, כל אלו גרמו לנו להתאהב בארץ הזאת, ולרצות לבלוע את כולה. לצערנו היו בידנו רק שבועיים לטייל בה, מפני שתוקפה של הוויזה שלנו עמד לפוג, ומיד אחרי הפסטיבל התעתדנו לטוס לאנגליה. אין לי ספק שעוד אגיע למחוזות הרחוקים יותר של ספרד ואטייל בה יותר ברגע שתהיה לי האפשרות… נפרדנו מחיימה המקסים ולמחרת בבוקר כבר לקחנו אוטובוס ליעד הספרדי הבא שלנו- וולנסיה!
Jamon, Jamon!