Pula
פולה הייתה היעד האחרון שלנו בקרואטיה, לפני שאנחנו עוברים את הגבול לאיטליה ומשם תופסים טיסה לספרד. יצאנו מהבית של דינו בזאדר בשעת בוקר מאוחרת, הולכים לכיוון העליה לכביש המוביל לפולה. בדרך קצת הלכנו לאיבוד וזקן נחמד הראה לנו את הדרך ואף סיפר לנו סיפורים ממלחמת העולם השנייה כילד במונטנגרו ועל הרופא היהודי שלו שנרצח על ידי הנאצים. הגענו למקום בו חשבנו שיהיה טוב לתפוס טרמפים, החסרון היחיד היה שזה היה עדיין בתוך העיר. עמדנו שם בערך שעתיים, ואף אדם לא עצר לנו (שוב- רואים מכוניות עם האותיות של פולה ומתאכזבים כל פעם מחדש). מלאי תושייה הסתכלנו במפה וראינו שהיציאה מהעיר לא מאוד רחוקה (רק שני קילומטרים בערך), אז החלטנו להתקדם עם התיקים ליציאה מן העיר, מבלי לדעת שקיים אוטובוס לשם. השמש לא ריחמה עלינו לרגע והגענו לכביש מחוץ לעיר ליד מרכז קניות ענקי מזיעים ותשושים. התחלנו לנסות לתפוס טרמפים, ניסיון שנמשך שעתיים נוספות בשמש, תוך שמצטרפים אלינו ברנשים מוזרים ומנסים גם הם לתפוס טרמפים. לא התייאשנו כי אמרנו שבטח לא יעצרו לשיכור המתנדנד או לזקן המוזר שמנסה לתפוס טרמפ עם חתיכת נייר בצורת דיסק, ולנו יש ייתרון נשי. היום הזה רק הלך והשתפר כשכל טיפוס מהפריק שואו הקרואטי שסבב אותנו עלה על טרמפ ואנחנו נשארנו לבדנו בתחנה! השעה כבר הייתה אחרי שלוש בצהריים, וחישוב קצר של כמות הקילומטרים שיש לנו לעבור עד פולה הוביל למסקנה שיהיה דיי קשה עד בלתי אפשרי להגיע בטרמפים היום בהתחשב בקצב ההתקדמות הנוכחי שלנו. מובסים החלטנו לחזור לתחנה המרכזית ולתפוס אוטובוס, והפעם ניצלנו את האוטובוס חזרה – איך לא חשבנו על זה קודם? בתחנה המרכזית נחרדנו לגלות שמחיר נסיעה של 6 שעות מזאדר לפולה עולה יותר ממחיר הטיסה שלנו מאיטליה לספרד! התלבטנו מה לעשות, כי מצד אחד הזמן של היום אוזל לנו והסיכוי להגיע בטרמפים קלוש. מצד שני- לשלם על נסיעה אחת באוטובוס תקציב של יום טיול שלם היה קצת מבאס בלשון המעטה. אלמוג (החכם והמחושב שביננו, שגם קורא אותי מבלי שאני אגיד לו וידע שלא בא לי להמשיך לתפוס טרמפים) אמר שאם נסתכל על התקציב של כל התקופה שלנו בקרואטיה חסכנו דיי הרבה כסף מהתקציב, כך שאם נקח את האוטובוס אנחנו אפילו לא נהיה בחריגה. שמחים מהנתונים המעודדים קנינו כרטיסים ועלינו על האוטובוס שנסע לאורך החוף צפונה, כשנופים מרהיבים ושקיעה מדהימה ניבטים מהחלון.
סוף כל סוף בחצות הגענו לפולה, והגיעה לפגוש אותנו בתחנה המרכזית חנה, אחותו של דינו. בדרך לדירתה תמהנו על מחירי האוטובוסים האוסטרונומים בעוד שאר הדברים בקרואטיה זולים והמדינה כולה במיתון, והיא ענתה שככה זה היה תמיד. המצב הכלכלי גורם לכך שאנשים לא מבקרים את המשפחה שלהם אלא בחגים, פשוט כי אין להם כסף לנסיעות! במיוחד סטודנטים תפרנים שלומדים בעיר רחוקה…
גם בפולה כמו בזאדר ישנם שרידים עתיקים מתקופת הרומאים. בזאדר השרידים דיי הרוסים ופזורים בעיר ולעומת זאת בפולה הם נשתמרו במצב כל כך טוב שכשהולכים בעיר נדמה שאיזה גלדיאטור יצוץ מעבר לפינה.
אני מתה על הקירות המתקלפים ועל הטינופת האורבנית הזו!
חנה הזמינה אותנו לצאת בערב עם החברה שלה ילנה ובחור נוסף ששכחתי את שמו ואנחנו נענינו בשמחה. לפני היציאה ילנה הגיעה ואנחנו אכלנו לחם טבול בשמן זית- המתכון של חנה נגד האנג אובר. כמו שציינתי באחד הפוסטים הקודמים, בגלל המצב הכלכלי הקשה הצעירים מוותרים על ישיבה בפאב ומעדיפים לשבת בגנים ציבוריים עם בקבוק בירה או יין וקולה לפני מסיבה או סתם כבילוי של שבת בערב. כך סוף סוף חוויתי את מה שלא היה מנת חלקי בחטיבת הביניים- את הישיבה במעגל על הרצפה בגן ציבורי ושתיה. זו הייתה חוויה סוריאליסטית במיוחד לאור העובדה שהגן הציבורי היה מלא חבורות חבורות של צעירים כמונו. מי שיושב בגן הם לא בני שש עשרה ששותים עם חברים שלהם רחוק מעיניהם המשגיחה של ההורים, אלא סטודנטים תפרנים.
ומהפארק המשכנו למסיבת סטודנטים עם מוזיקה בלקנית חייה, והיה ממש כיף עד שהבירה עשתה את שלה ופשוט נרדמתי תוך כדי ריקוד.
לקרואטים יש כבד מברזל. לא ברור איך הם מצליחים לשתות כל כך הרבה!
חזרנו לדירה ותוך שניות חיסלנו את שאריות הפסטה מארוחת הערב והלכנו לישון.
למחרת היה יום עצלני ביותר, ישנו עד מאוחר וכשקמנו הלכנו לשתות קפה עם חנה ויילנה בעיר העתיקה.
ילנה כל כך התלהבה מהתמונות שצילמתי שהיא הפכה אחת מהן לרקע של המסך שלה!
בסך הכל פולה הייתה חוויה נחמדה, אך אני מרגישה שדיי מיצינו את קרואטיה. כל ערי החוף מיוחדות ויפות, אבל הן קצת חוזרות על עצמן. בפולה כבר הרגשנו עייפות ולכן ניצלנו את השהות שם למנוחה וכיף. מפולה תפסנו טרמפים לאיטליה, משם הייתה לנו טיסה לספרד. למה לא טסנו ישירות מקרואטיה? פשוט כי זה היה הרבה יותר יקר והעדפנו לחצות את הגבול ולחסוך את הכסף. כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שיוביל אותנו לקצה העיר הספקתי ליפול ולהשתטח עם כל התיק עלי ובכך לגרום התקף לב לזקנה חביבה שישבה בתחנה. חסרת אונים שכבתי על הגב כמו ג’וק שלא יכול להתהפך עד שאלמוג הפסיק לצחוק ועזר לי לקום. משם עלינו על טרמפ עם קרואטי שרצה להוריד אותנו על הכביש המהיר לפני הירידה שלו, כמובן שלא הסכמנו וירדנו ביחד איתו מהכביש המהיר. שם בעוד אנו מנסים לתפוס טרמפים לאיטליה –אבוי- הופיעו באופק שתי תרמילאיות צרפתיות, גם הן מנסות להגיע לאיטליה. הן נתנו לנו את הזכות לעמוד ראשונים ועמדו כמה מטרים מאחורנו. עלינו על טרמפ עם בחור שלקח אותנו לתחנת הדלק הקרובה על הכביש המהיר, ושם ראינו מכוניות איטלקיות רבות, ומהר מאוד עלינו על טרמפ שלא סתם הגיע לאיטליה-אלא הגיע לורונה, העיר ממנה הייתה הטיסה שלנו. במכונית היו אב איטלקי ובנו בן הארבע, שסיפר לנו שהם חוזרים מטיפול שיניים בקרואטיה. כשמחיר טיפולי השיניים באיטליה עולה פי חמישה מהמחיר בקרואטיה אפשר להבין למה זה משתלם לשלם על חמש שעות נסיעה + כבישי אגרה.
הגענו לורונה בשעת אחה”צ מוקדמת, וזכינו לערב בעיר (לא תכננו בכלל לראות את העיר כי חשבנו שנגיע מאוחר והטיסה יצאה בבוקר). כמה כיף היה לחזור לאיטליה ולאוכל הנהדר!
היה ערב חמים של יום חמסיני וישבנו במסעדה בחוץ. בעוד אנו מעלעלים בתפריטים נחתה עלינו טיפה עדינה של גשם. לא נבהלנו, אך מכיוון שהגיעו עוד טיפות אחריה העדפנו להיכנס פנימה. איך שהגיעו המנות שלנו כאילו נפתחו השמיים ומבול כבד החל לרדת. הסועדים מבחוץ רצו בבהלה פנימה והמלצרים המסכנים היו צריכים להכניס את כל השולחנות והכיסאות מבחוץ. באותו הזמן אנחנו התענגנו על פיצה ומין ניוקי קטנים ברוטב שמנת מעולה, וכוס יין לבן צונן.
למחרת עלינו על טיסה זריזה מורונה למדריד ועל חוויותנו בבירה בפוסט הבא…
