שיתפתי אתכם בעבר שאני נמצאת בצומת דרכים לאחר סיום התואר והחתונה. כמו רבים מחבריי בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה, נותרתי עם תואר (מעניין!) ביד ועם מעט מאוד אופציות תעסוקה בתחום. חלק מחבריי בחרו להמשיך לתואר שני מפרך וארוך בפסיכולוגיה שהקבלה אליו היא מעבר דרך שבעה מדוריי גיהנום ובסופם עבודה בשכר עבדות. חלקם המשיכו לתואר שני בתחום מחקרי אחר וחברים אחרים פנו לעבודה בכלוב הזהב של ההייטק. כולם מוכשרים וחרוצים, צעירים בעליי מוטיבציה לעבוד קשה ותקווה להיות משמעותיים בתחומם.

מדברים על כך שהדור שלנו שונה מהדורות הקודמים, שהוא פחות לויאלי למקום עבודה ושהעתיד שלו בכלל לא בטוח. צליל אברהם כיסתה את הנושא הזה בסדרת כתבות על דור ה-Y במאקו. אנחנו מנסים לנווט את עצמנו בעולם משתנה, כשדור ההורים שלנו מפמפמים לנו שהצלחה נובעת מעבודה קשה מחד, אבל המציאות סביבנו מוכיחה לנו שעבודה קשה לא בהכרח מספיקה מאידך. כנראה שלדור שלנו לא יהיו לו פנסיות ועולם העבודה כפי שהיה מוכר לדור הישן כבר לא רלוונטי לנו. 

המחשבות על המרוץ הזה לקראת קריירה או לימודים שאני בכלל לא בטוחה שיגרמו לי אושר או שיאפשרו לי פרנסה ראויה גרמו לי לדכאון וחרדות, אפילו ממרחק אלפי קילומטרים בירח הדבש בארצות הברית. לא ראיתי את עצמי ממשיכה באקדמיה, וגם לא נכנסת לעבודה תובענית על משהו שאני לא בטוחה שאני מאמינה בו.

במהלך התקופה הזאת לקח לי קצת זמן והרבה אומץ להבין את זה, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאולי אני לא שייכת לשם ולא לשם. אם גם ככה בכל מסלול שאבחר העתיד שלי לא בטוח, אולי עדיף לי לבחור במשהו שאני אוהבת ושעושה לי טוב. אולי אני צריכה מסגרת אחרת, שהיא תפורה בדיוק למידותיי. אני לא רוצה לקום בגיל ארבעים ולהבין שמה שאני עושה לא מעניין אותי ואני עושה אותו רק מכח האינרציה. החלטתי שאני רוצה להשקיע את כל כולי וכל זמני במשהו שאני מאמינה בו בלב שלם. אני רוצה להתפרנס ממשהו שאני באמת אוהבת ונותן ערך והשראה לי ולסובבים אותי.

החלטתי לצאת מעבדות לחירות ולהפוך לעצמאית. החלטתי להקים עסק. מפחיד להגיד את זה בקול, ועוד יותר מפחיד להעלות את זה על הכתב, כי הכל עוד ממש בחיתולים. אבל הנה אמרתי ועכשיו כשזה נאמר זה כבר חייב לקרות. על ההחלטה להקים את העסק כתבתי גם בפוסט הזה.

עם החירות באה גם האחריות. במסגרת החירות החדשה שלי אני בוחרת מה הלו”ז שלי ולמה להקדיש זמן. האחריות על ההצלחה של העסק היא כולה עליי ולא יהיה לי את מי להאשים אם דברים לא יקרו כמו שרציתי. כשדברים לא מתקדמים בקצב שתכננתי זה לחלוטין באשמתי. אני לומדת על בשרי מה זה לנהל זמן, ולצערי החודש זה קצת בא על חשבון הבלוג. כולי תקווה שאצליח לשלב את הכל בצורה קצת יותר הרמונית עם הזמן.

האומץ שהייתי צריכה כדי לצאת מהמסלול המוכר לדרך חדשה הוא בדיוק אותו האומץ שאני מגייסת כדי ללבוש קימונו ברחוב או לצבוע את כל השיער בכחול. לדעת שזה שונה, שזה לא מה שכולם עושים, שאנשים לא ישארו אדישים לטוב וגם לרע. לכל אחד יהיה מה להגיד. אני מקבלת את כל התגובות האלה באהבה, ואני שלמה לחלוטין עם הבחירה שלי בחירות. בין אם זה יהיה הצלחה מסחררת או כשלון חרוץ. לפחות אני אדע שפעלתי, שניסיתי, ואני מקווה שזה יהיה שווה את זה. 

אני לובשת:

• קימונו / 28Scott ניו יורק
• חגורה / וינטג’, שוק פשפשים בניו יורק

• נעלי קטיפה שטוחות / Garment District בוסטון

ומה איתכן? ספרו לי בתגובות על מקרים בהם העדפתן את החירות שלכן. התחרטתן? הייתן שלמות עם ההחלטה בדיעבד?

חג חירות שמח!

Comments