על הכביש בין חירות לעבדות ובחזרה
פעם חשבתי שחירות זה לעשות את מה שאוהבים. לקום בבוקר בלי בוס על הראש, בלי לעמוד בפקקים בדרך למשרד. לאכול ארוחת בוקר כמו בן אדם ולעבוד לפי הלו”ז שאני קבעתי. ואז הקמתי עסק.
חירות שהיא סוג של עבדות
אחרי שנה וחצי של ניהול העסק אני חייבת להגיד שלעיתים דיי קרובות החירות הזו היא בעצם סוג של עבדות. אמנם אין לי בוס שינדנד לי על מה שלא הספקתי – אבל יש לי מיליון נקיפות מצפון על מה לא הספקתי בכל לילה כשאני הולכת לישון. אין לי שעון נוכחות שאני חייבת להחתים בשמונה בבוקר, אבל גם אין מי שסופר כמה שעות עבדתי ברצף ונותן לי שעות נוספות על לילות לבנים של סידור המחסן. אין אף בוס שמכריח אותי לעבוד בשבת, אבל גם אין מי שמשלם לי 200% על עבודה בשבתות, אפילו כשאני קמה בשש בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. אפילו כשהמכירה לא כיסתה את העלויות של עצמה.
דברים שלא ידעתי כשהקמתי את העסק
בחרתי להקים עסק כי אני אוהבת בגדי וינטג’ בכל ליבי, ובא לי להקיף את עצמי בפריטים יפים ומיוחדים ולשמח בנות עם הפיסים המדהימים שאני מוצאת. אני נהנת למצוא פריטים עם גזרה מדהימה, דיטיילים היסטריים ובדים שכבר לא מייצרים. בא לי להעשיר את הארון של נשים שמחפשות קצת מעבר ויודעות להעריך פריט יחיד במינו ונדיר. כשהקמתי את העסק לא חשבתי על כמה יקר יהיה לתחזק רכב ישן, כמה עבודה סיזיפית תהיה בכביסות האינסופיות. כמה מורכב יהיה למצוא מכירות שמכסות את עצמן ועד כמה עבודת השיווק אף פעם לא נגמרת. ואולי טוב שלא חשבתי, כי אם הייתי יודעת על כל אלו זה היה מפחיד ומשתק אותי, ולא הייתי יוצאת להרפתקה הזו בכלל.
פול גז על ניוטרל
העבודה בקונסגנציה (בגדים שאנשים מביאים לי ואני משלמת אחוזים אחרי שמכרתי אותם) גבתה ממני ים זמן ומשאבים ולא הצדיקה את עצמה כלכלית, מצאתי את עצמי בלופ של עבודה, פול גז על ניוטרל. עובדת כדי לכסות הוצאות. הרגשתי שאני טובעת בהררי שקיות של בגדי יד שנייה שהביאו לי ואני לא מספיקה למיין. הן סותמות לי את המחסן, את הדירה וגם את הנשמה. הבנתי שאני מבזבזת מלא זמן על התעסקות בבגדים ישנים מתמנון ואלי אקספרס, ו-95% מהבגדים שמביאים לי אני מעבירה לתרומה כי הם לא מתאימים לסגנון של החנות. לא הקמתי עסק כדי לעשות שליחויות מהמחסן שלי לביגודית הקרובה. זה לא מה שמרגש אותי.
איך הגעתי לעבדות מבחירה?
הבנתי שאם כל העשיה שלי הופכת לנטל ואת רוב הזמן שלי אני מבזבזת על דברים שמכבידים עליי, אני נמצאת במצב של עבדות מבחירה, וכנראה שאני צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש, לחשוב על מה אני רוצה שיהיה חלק מהעסק שלי ומה אני לא רוצה.
אז חישבתי מסלול מחדש
אני אוהבת את אולד סקול שלי ולא רוצה לסגור אותו חלילה. ניסיתי לחשוב למה פתחתי את העסק, ואילו רגעים אני הכי אוהבת בעסק. בטיול האחרון לארצות הברית ביליתי שעות בחנויות וינטג’ ויד שנייה, פשוט כי זה מה שאני אוהבת לעשות. למצוא את הפריטים הכי יפים ומיוחדים ולקנות אותם. זו גם הסיבה שבגללה הקמתי את העסק, אפילו כתבתי על זה פה. החלטתי שתי החלטות להמשך העסק, שמדייקות אותו יותר כדי לצאת שוב לחירות ולעשות את מה שאני אוהבת.
ההחלטה הראשונה היא להפסיק למכור יד שנייה ולהתמקד בוינטג’ בלבד.
בגדי וינטג’ מרגשים אותי בכל כך הרבה רמות וזה מה שאני רוצה למכור. פריט וינטג’ שנמצא אצלי אי אפשר למצוא אצל אף אחת אחרת, הוא יחיד במינו. כל פריט בחנות אני בוחרת באופן אישי במסעות שלי, אוצרת את האוסף מרחבי העולם. רבאק, זה מה שעושה לי טוב.
ההחלטה השנייה היא להפסיק לעבוד בקונסיגנציה.
זה אומר שמעכשיו כל הבגדים בחנות יהיו בבעלותי, ולא יהיה אפשר למכור דרכי בגדים. יש לזה המון השלכות, והתחלתי כבר לשלוח הודעות לנשים שהביאו לי בגדים, זה תהליך שיקח בערך חודש עד שאסיים. אני יכולה להגיד שכבר עשיתי מיון של כל הבגדים, זה לקח לי לילה שלם ועכשיו כל הבגדים מסודרים בשקיות לפי מי שהביאה לי אותם ומחכים לאיסוף / להיתרם. אחרי הלילה הזה הרגשתי כזו הקלה וידעתי שזה הכיוון הנכון.
חירות מוחלטת? פיקציה.
היום אני יודעת שמאחורי כל עבודה זוהרת יש גם הרבה התעסקות בדברים פחות זוהרים וכיפיים, וזה חלק ממה שכרוך בחירות שבחרנו. אין חירות מוחלטת, ואני שלמה עם זה לגמרי. אני חושבת שדווקא בחג זו הזדמנות מעולה לחשוב על המקומות שהתגלגלנו להיות בהם עבדים, ואיזה החלטות אנחנו יכולים לקבל כדי להתקרב עוד טיפה לחירות שרצינו. אני יודעת שבהחלטות האלה שקיבלתי אני התקרבתי אליה. איזו החלטה את קיבלת לכבוד חג החירות?
נגה! קודם כל את נהדרת:)
ודבר שני, ההחלטות שלך נשמעות לי כל כך נכונות עבורך לאור מה שתיארת.
מקווה שבמהרה תזכי לחירות (הלא מוחלטת:)) המיוחלת ותראי את השיפור הרצוי:)
בהצלחה וחג חירות שמח!